יום שבת, 7 בדצמבר 2019

פניו המוּכַּרוֹת של בעל הברית

"היה רק נושא אחד שעניין אותי באותו רגע: בעל הברית. פניו היו כה מוכרות; אך לא היה זה כאילו הכרתיו לפני-כן. היה זה משהו אחר. בכל פעם שהתחלתי חושב על הפנים שלו, הופגז מוחי במחשבות אחרות, כאילו איזה חלק בי ידע את הסוד, אך לא הרשה לשאר חלקיי להתקרב אליו. תחושת המוכרות הייתה כה מבהילה, עד שכפתה עליי מצב של עצב מדכא (morbid melancholy). דון חואן אמר שייתכן והיו אלה פניו של המוות שלי."

("מציאות נפרדת" עמוד 173,174)


הערה: הדיכאון המורבידי רומז על המוות, ומיד לאחר מכן מופיעה האמירה של דון חואן שלכאורה מסבירה את התחושה הזו: אלה היו כנראה פניו של המוות של קסטנדה.


של מי היו הפנים המוכרות הללו?
"תנו למחשבות לרוץ לכל הכיוונים" (אריק איינשטיין)

תשובתי:
של האישה נגואל   ( ואיננה כי לקח אותה האלוהים )

בהמשך השבוע אביא את נימוקיי.
בינתיים, משהו אחר.


מִפְלַטוֹ של הממרה את המוות.


שבוע טוב.
**************

www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

8.12.19

עוד פיסת נוסטלגיה שמעולם לא נס ליחה. 
שנת 1976



ההבדל שבין לומר לבין להראות, בין רפרזנטציה לבין פרזנטציה.
ובעולם הטולטקי: האם ידע שקט הוא בלתי מילולי במובן של פרזנטציה?
ועצה לסופרים בענין זה:



===================== 
8.12.19

נימוקים אחדים המאששים את הטענה של הפוסט: פני בעל הברית כפני המוות כפני האישה נגואל:

הקטע הבא לקוח מ"מתנת הנשר" והוא גם מסביר את הדמיון שבין האישה הנגואל וחנוך המקראי, אליו רמזתי:

"על מנת להבטיח שהאיש-נגואל הראשון יוליך את חבורתו אל החירות ולא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת, לקח הנשר את האישה-נגואל אל העולם האחר כדי שתשמש כאבוקה (מגדלור, פנס מהבהב, beacon) להוביל את החבורה אל הפתח.
ואז נצטוו הנגואל ולוחמיו לשכוח, ומשימות חדשות ניתנו להם: המשימה לזכור את עצמם, והמשימה לזכור את הנשר.
"
(עמוד 147)

הערת אגב, המיתוס הזה אינו מספר על אנשים עלומים במקום אחר ובזמן אחר. לדעתי כולנו נמצאים במצב הזה של אפלה ושיכחה. כולנו חלק מהמיתוס הזה.

לאחרונה הצעתי שעצתו של המוות עניינה במניעת היצמדות, כלומר הוא מוודא שהלוחם שומר על ריחוק מחפצי העולם (חפצים תרתי משמע).
משימה זו של המוות מופיעה בקטע הנ"ל כמשימה של האישה-נגואל בנוסח הבא:
תפקידה לוודא שהנגואל האיש "לא יסטה מהדרך הזו או יהפוך למושחת".

לגבי תפקידה כאבוקה, כמגדלור:
זה מתקשר לדעתי לאחיזה הנדרשת מהלוחם. הוא נדרש שלא לאחוז בדבר מחפצי העולם, אבל מאידך כן לאחוז ברוח. בנוסח מקראי: לקיים את שיויתי את זוהר האישה-נגואל לנגדי תמיד :) (זוהר האבוקה).
ההכוונה של האישה נגואל אל הפתח באה לידי ביטוי בהקשר למוות בסיום הריקוד האחרון של הלוחם, כאשר המוות מצביע אל הדרום. 
הדרום הוא הפתח היחיד אל הרוח/הנגואל, כפי שאומר הקטע הבא:

 I had to begin by approaching them from the south,
because that is the direction that power follows in its ceaseless flux. Life force flows to us
from the south, and leaves us flowing toward the north. He said that the only opening to a
Nagual's world was through the south
, and that the gate was made by two female warriors who would have to greet me, and who would let me go through if they so decided. 
("מתנת הנשר")

הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן" ויש בו רמז נוסף לכך שהמוות הוא האישה-נגואל:

"Is it possible to see our death?" I asked, trying to remain within the topic.
"Sure, " he said, laughing. "It is here with us."
[...]
 my death is sitting with me right here."
He extended his left arm and moved his fingers as if he were actually petting something. 

כלומר, הוא ליטף ביד שמאל את האישה נגואל, שנמצאת לשמאלו, המקום שבו נמצא המוות.

ישנו תיאור של בעלי ברית המנסים להתמזג עם המוות של קסטנדה (ב"מסע לאיכטלאן" כמדומני). זה מופיע במסגרת מאבקו של קסטנדה במכשפת לה-קטלינה. זוהי חוליה המקשרת בין בעלי הברית והמוות, שהיא צלע במשולש: בעל ברית, מוות, אישה-נגואל.

לסיכום
=====
יש מידעים המוצפנים היטב בספרות הזו. האישה-נגואל היא אחד הנושאים האלה. הרמזים שהבאתי הם לדעתי סוג הרמזים שבהם ניאלץ להסתפק, לפחות בספרות המוכרת עד כה.
אפרופו ספרים לא מוכרים: מיקומה ותפקידיה הנ"ל של האישה נגואל הם רמז למקום שבו נמצא ספרה "האבוד".
הנימוקים הללו אינם היחידים. אני יודע על עוד כמה, פחות ברורים, ואין לי ספק שיש בספרות עוד.


ועם כל זאת, מדובר בהצעה פרשנית בלבד.

=====================
8.12.19

פינתנו: רעיונות טולטקים במקרא וביהדות

נניח למוות בצד ונישאר עם האישה-נגואל, המורַה את הדרך אל הפתח כאבוקה/מגדלור ונהרהר בכמה רעיונות דומים במקרא וביהדות.
תזכורת, הפתח אל החירות נמצא כנראה בכיוון דרום (הבאתי נימוקים).
.
בקיר הדרומי של בית המקדש, שם מוקמה המנורה, וזאת על פי הוראה מפורשת של האל.
מתוך הוויקידיה:
"מיקומה של המנורה נקבע בתורה: "וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". הגמרא אומרת ש"שולחן בצפון והמנורה בדרום".

נס פך השמן ששימש "להזהיר" (מלשון זוהר) את המנורה, לגביו נתקלתי במשפט הבא באחד האתרים:
"הנס התרחש במנורה המסמלת חוכמה. הרוצה להחכים ידרים, שמנורה בדרום."
.
יש נימוקים טובים לחשוב שהמנורה היא גלגול של האשרה, השכינה, עץ החיים, ועכשיו הטולטקים יכולים להוסיף: האישה-נגואל.
לא לשכוח שהאישה-נגואל גם מתוארת כאבוקה, מגדלור, והאור הוא הרי מהותה של המנורה.
.
חנוך המקראי נלקח אל השמים ושם רכש חוכמה. המקבילה הטולטקית שנלקחת לעולם האחר כנראה גם היא קשורה בחוכמה, בידע ישיר שאינו נזקק למילים, להבדיל מהידע הגברי (ראו ב"להתעורר אל החלום"), גברים בונים גשרים אל הידע בעזרת מילים. לנשים יש גישה ישירה בעזרת הרחם אל הידע. ידע הוא כינוי לרוח, זהו הרושם העולה מהספרים שלנו (אדם יוצא אל הידע כמו אל מלחמה, איש של ידע, ההתקדמות אל הרוח מתוארת כרכישת ידע...)
.
אם כן, הפוסט הציע שהאישה-נגואל קשורה במוות, בבעל הברית, ועכשיו נראה שהיא גם קשורה בידע/חוכמה. 
=====================
9.12.19

תאווה שקטה  או "דיון מתקדם במושג הריחוק"

=========

נראה שכמעט בכל אמירה בספרות שלנו יש דרגות על גבי דרגות של הבנה. זו ספרות פלאית בהרבה מאד מובנים, כולל במובן הכי ישיר ומילולי.

המוות אינו מתיר ללוחם זמן להיצמד לשום דבר. חרטות הן כנראה סוג של היצמדות, כי גם להן המוות לא מתיר זמן:

"His decisions are final, simply because his death does not permit him time to cling to anything."

את הקטע הבא הבאתי כבר בעבר. הוא מתאר אסטרטגיה בעלת 3 מרכיבים.
זהו אחד הקטעים הראויים להיות תלויים אחר כבוד על המקרר, או בכל מקום שיעזור לקיים את "שיויתי". (השורות המודגשות יידונו בהמשך)

"Only the idea of death makes a man sufficiently detached so he is incapable of abandoning himself to any-thing. Only the idea of death makes a man sufficiently detached so he can't deny himself anything. A man of that sort, however, does not crave, for he has acquired a silent lust for life and for all things of life. He knows his death is stalking him and won't give him time to cling to anything, so he tries, without craving, all of everything."A detached man, who knows he has no possibility of fencing off his death, has only one thing to back himself with: the power of his decisions. He has to be, so to speak, the master of his choices. He must fully understand that his choice is his responsibility and once he makes it there is no longer time for regrets or recriminations. His decisions are final, simply because his death does not permit him time to cling to anything.



בעקבות הדיון בפוסט הזה והקשר שבין המוות לאישה-נגואל עולה האפשרות שאמנם הכרה במוות האורב בכל דבר, נוכח בכל, אכן מונעת היצמדות, אבל אם מצרפים לכך את האישה-נגואל, אני תוהה שמא מניעת הזמן להיצמדות או לחרטות מעוררת מחשבה אודות דרך הפעולה (הצעה) :
הלוחם, ובעיקר החניך הנגואל, נצמד אל האישה נגואל ולכן כל היצמדות למשהו מחייבת שחרור ההיצמדות באישה נגואל, באבוקה המוליכה אותו אל פתח החירות, וזה מעורר תגובה מידית מצדה, או בניסוח המפורש: מצד המוות.
זה משתלב עם הצעה קודמת שלי שהזמן אינו מתיר זמן להיצמדות כי אין מרווח זמן בין היצמדות ותגובת המוות. בעקבות החידוש שבפוסט: עבור לוחמים מתקדמים זוהי האישה נגואל.

***


נעזוב את האישה-נגואל ונעסוק במושג "ריחוק", שעליו היא, או המוות, מתעקשים.


הלוחם צריך לטפח ריחוק (detachment). זו אבן יסוד בדרך הטולטקית.
הצעתי לאחרונה את הנוסח "ריחוק וזרוּת" ולעתים השתמשתי ב"ריחוק רגשי". הניסוחים הללו עלולים להיות מובנים באופן לא נכון. לדוגמה, לא התכוונתי לדחייה כלפי העולם וישיו, בטח לא לשנאה. השיקול שלי היה שאם הלוחם אינו מזדהה עם דבר, אז כמסקנה טריוויאלית, לשונית, הוא זר לעולם.
בכל מקרה, כדי להבין מה כלול ב"ריחוק" עלינו לעשות עוד דרך.
הקטע הנ"ל אומר שהריחוק משולב עם תאווה שקטה.  silent lust

וזאת בניגוד להשתוקקות, craving. 

אם אני לא טועה, דון חואן אמר שהלוחם צריך לעבור דרך קוף של מחט, ו/או דרך (פתח שרוחבו כ) חוט שערה. זו לדעתי דוגמה לכך: לעבור בין דחייה (המצויה לכאורה במידה מסוימת ב"ריחוק") לבין היצמדות (הנמצאת לכאורה במידה מסוימת בתאווה). מה שנמצא ביניהם מכונה "תאווה שקטה".

הקטע בעצם מבהיר (במידה מסוימת) את המונח המוזר הזה.
תאווה שקטה משמעה, על פי הקטע, אי שלילה מעצמו דבר, שום התנזרות. השתוקקות היא היצמדות ולכן הוא אינו משתוקק, אבל יחד עם זאת הוא מתנסה בכל (אינו מתנזר מדבר).
התאווה השקטה הזו היא כלפי החיים ולכל מה שיש בו חיים.

לדעתי, מדובר כאן בתאווה למשהו שהוא מופשט (שַקֵט = מופשט. זו הצעתי). דיברתי בפוסט הקודם על 4 הפשטות: איכויות ללא מושא (אהבה טהורה, כוונה טהורה, מודעות טהורה וקיום טהור). כאן מדובר לדעתי בהפשטה מהלבוש הפיסי והישארות עם החיים ש"בתוך" כל ישות בעלת חיים.
כזכור, הלוחם מוותר על המודעות ומעניק אותה לנשר ככרטיס אל החירות. מה שנותר בידיו הוא כוח החיים, מה שמאפשר וייאפשר תפישה ומודעות (אבל מחוץ לעולמותיו של הנשר, מחוץ לפקעת הסיבים). את כוח החיים הזה הוא מזהה גם בישויות אחרות ובזה הוא מתמקד, לזה הוא מתאווה, לחיים בטוהרתם, ללא לבוש קונקרטי, פיסי או לא פיסי.

אז מהן ההשלכות לגבי הריחוק?
הריחוק שהתקבל מדיון זה הוא שהלוחם אינו נצמד לדבר. העולם החושי מאוכלס בצורות שהחיים פושטים ולובשים. החיים "הרוחשים" מעבר לתפישה החושית הם שמעניינים אותו, ובראש וראשונה החיים שבתוכו.
הערת אגב, החיים הם הפשטה כה גדולה שאפילו בראייה הם אינם נראים.

צאו לרחוב ותרגלו זאת :)
===================== 
9.12.19

ניתקלנו בתאוות החיים הזו כשדון חואן אמר בשיחה על הזקן שְבע הימים בבית האבות, המרגיש שהוא מיצה את החיים, ועל כן הוא מוכן למותו, שהוא לא מיצה אלא את המגינים שלו בלבד. נדמה לי שנאמר על אותו זקן שהוא איבד את תאוות החיים.
התאב את החיים אינו תאב לשום דבר קונקרטי.
הצעתי, חזור והצע, שמהות דרך הלוחם היא ריחוק מכל דבר מוכר ואחיזה ברוח. הדיון כאן מספק לדעתי הבהרות: ריחוק מהקונקרטי ואחיזה בכח החיים, הוא המופשט, הוא הרוח.

=====================
10.12.19

אם כן, להדגשת העניין: תאווה שקטה היא המעבר הצר שבין היצמדות לריחוק, המעבר שבו אנו צריכים להלך בחיים, "בין הטיפות", בין לא לרצות דבר לבין לא למנוע מעצמך דבר.

התאווה הזו היא לחיים המופשטים מכל צורת חיים.
לאחרונה הצעתי 4 איכויות מופשטות (חסרות מושא), אהבה טהורה, כוונה טהורה, מודעות טהורה וקיום טהור. החיים הם לדעתי פן של הקיום הטהור.

נאמר שנשים מחוברות לרוח, ונאמר שזה באמצעות הרחם. אינני זוכר אם גם נאמר במפורש שזה בגלל שהן יוצרות חיים (או מביאות לעולם חיים). אם לא נאמר, אני מציע זאת עכשיו כהסבר לחיבור הישיר לרוח שיש להן. כלומר, הרוח היא חיים (במופשט מכל צורת חיים), בנוסף להיותה אהבה, מודעות וכוונה.
===================== 
10.12.19

גירסה ג'אזית לשיר משנת 1971


=====================
10.12.19


המודליות של הזמן בתמונות.
ספרים מושלכים תחת כל עץ רענן........ כשנגמר המקום בפח.
במקום בו זורקים ספרים .....
ישנה קבוצה בפייסבוק שנקראת "ספרים ברחוב" וחבריה מצלמים ספרים מושלכים, כדי שחובבי ספר הנמצאים באיזור יוכלו להגיע ולהציל חלק מהם.


===================== 
11.12.19

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה" ויש בו התייחסות לחיים. תזכורת, אנו מדברים כאן על החיים הטהורים, ש"מתחת" לכל צורת חיים שלי, שהיא, לטענתי, הרוח. בזה יש להתמקד ולהיאחז. כל השאר הן צורות חיים בנות חלוף.


how could they help me?" 
"I never thought that you needed help. You must cultivate the feeling that a warrior needs nothing. You say you need help. Help for what? You have everything needed for the extravagant journey that is your life. I have tried to teach you that the real experience is to be a man, and that what counts is being alive; life is the little detour that we are taking now. Life in itself is sufficient, self-explanatory and complete. 
"A warrior understands this and lives accordingly; therefore, one may say without being presumptuous that the experience of experiences is being a warrior."
 (עמוד 50)

אחד הלקחים שלי מקריאת הספרות הזו שיש לאמירות כמה רובדים של משמעות. אחת מהן היא חלק מההקשר. זהו רובד בסיסי. על כן אני מרשה לעצמי להוציא את המשפט שהדגשתי מההקשר המידי שלו, ומציע שמובנו הוא הטענה שטענתי בפוסט זה, שהרוח היא החיים שמעבר לכל צורת חיים.






"יש לך את כל מה שצריך למסע החיים שלך" (ולכן אינץ צריך שום עזרה), כלומר יש לך חיים.


הערה,
בקטע נאמר "what counts is being alive" שתורגם: "הקיום הוא הדבר החשוב באמת". זה לא מדויק, כי הכוונה היא שלהיות בחיים הוא הדבר החשוב. בכל מקרה, זה קרוב וגם משתלב עם טענתי שקיום טהור (אחת -4 האיכויות הטהורות) הוא בעצם החיים, שעשויים ללבוש צורות שונות, אבל הם מעבר לכל צורה.
על כן, אפשר לקרוא את המשפט המודגש כשאנו מחליפים את המילה "חיים" ב"רוח":

- הרוח מספיקה. כל השאר הם בני חלוף. (העולם הוא מירז', או פנטום. :) )

- היא לא זקוקה להבנה מבחוץ. היא מובֵנית מעצמה. זהו הידע השקט.
- היא שלמה. צורות החיים אינם מוסיפים לה דבר. 

אפילו עשו מזה שיר :)

Life Is Life



=====================

2 תגובות:

  1. שלום
    בקשר לתרשים שהצעת,על הספרים והקשר שלהם לבתים.בהחלט מעניין.כמה מחשבות:
    1-קראתי שוב את הפרקים הנוגעים למבנה החבורה במתנת הנשר.לפי הבנתי,הבית הדרומי הוא לא של הנגואל,אלא של השליח של הנגואל.זה כתוב במפורש.זה נשמע לי הגיוני.הבתים מייצגים את 4 הטיפוסים,הן הגבריים הן הנשיים,והשליח הוא אחד הטיפוסים של הגברים.במקרה הזה אמיליטו.
    או אם להשתמש במטפורה של קסטנדה,ארבעת הבתים הם 4 פינות הפרמידה,והנגואל הוא השפיץ.
    הקיצור,נראה לי שלנגואל אין בית.
    2-מה זה קשב רביעי? זרקת פצצה וברחת.איך אפשר לקחת את זה ברצינות? אולי אתה מתכוון למה שנמצא מאחורי הנשר? בשבילי זה רק מילים.
    3-החלוקה שלך נדמית לי קצת שרירותית.נניח כח השקט- הוא בקלות יכול להיות יקוש.כל הסיפורים על הנגואל חוליאן שם זה האמא של היקוש:)

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום,
      יש שליח או שליחה בכל בית, אז איך זה הגיוני שלשליח מסוים יש בית? לכל בית יש אותו מבנה: לוחם, שתי נשים ושליח (ממין זכר או נקבה).
      במטפורה של הנגואל כשפיץ הפירמידה, מדובר, לדעתי, בפירמידה משולשת, שלושה בתים בבסיס ואחד מעליהם. על מבנה כזה של פירמידות משולשות הצעתי בעבר מודל למבנה השושלת, כשאותו מבנה נמצא ברמת החבורה וברמת הבית (מבנה פרקטלי).
      2. ההצעה שמדובר בקשב רביעי נסמכת על כך שלכל קשב יש את סוג ההאצלות שבהן הוא "שוחה". אם כך, לנגואל יש לדעתי תחום האצלות שהם בתחומו הבלעדי: העולם השחור.
      3. אמרתי שבכל ספר יש ידע מכל ארבעת התחומים, אבל ישנה דומיננטיות של תחום מסויים. "כח השקט" הוא מקרה קל יחסית כי שם בתחילת הספר הוא אומר שהספר יעסוק בתחום הידע של הכוונה (שלהצעתי היא הקשב השלישי).
      אפשר לקבל את הרעיון הבסיסי של דומיננטיות בכל ספר ולהציע חלוקה אחרת של הספרים לתחומי הידע השונים, אבל החלוקה שהצעתי מתבררת בדיעבד כמשכנעת מאד (אותי).

      מחק