נעלמתי קצת מהשטח במצוות המחשב ששבק חיים. זו הייתה צוואתו.
בינתיים אני נאלץ לקיים את צוואתו ולהתנתק מעורק החיים הנקרא אינטרנט.
יש תקווה שבימים הקרובים המחשב יחזור לתפקד, ואני אחזור להפיץ תובנות טולטקיות.
ניצלתי את הזמן כדי לקרוא את "מציאות נפרדת" מכריכה לכריכה (שנים שלא עשיתי זאת), ובאמתחתי כמה תובנות שאולי שוות משהו.
בפוסט הקודם העליתי את השאלה הבאה:
הרצון, מושג מרכזי בתפיסה הטולטקית, ולא קל להבנה, אשר, בין היתר מתואר כאגד סיבים אנרגטיים הבוקעים מאיזור הטבור.
מדוע הוא נקרא "רצון"?
כלומר,
מה הקשר בין מה שאנו מבינים במילים "רצון", "לרצות", לבין אותו מושג טולטקי?
השאלה נשאלת על ידי קסטנדה במפורש לפחות פעם אחת, ודון חואן מתחמק מלהשיב עליה.
הוא יוצא דרך הבטן, בדיוק כאן, מקום הימצאם של הסיבים הנוגהים.
הוא [דון חואן] חיכך את טבורו כדי להצביע על האיזור.
"מדוע אתה קורא לו רצון?"
"אני לא קורא לו דבר. המיטיב שלי קרא לו רצון, ואנשי דעת אחרים קוראים לו כך."
("מציאות נפרדת" עמוד 135)
אם כן, דון חואן לא רוצה להשיב על השאלה (כמו על רבות רבות אחרות).
על כן, נצטרך לנסות להשיב עליה בעצמנו.
ההצעה שלי:
כזכור, על פי דיאגרמת שמונה הנקודות (המופיעה ב"סיפורי עוצמה"), הרצון הוא המרכז היחיד בדיאגרמה זו שיש לו חיבור ישיר אל הטונל ואל הנגואל. הייתי אומר שהרצון, אותו אגד סיבים, הוא האמצעי שבאמצעותו אנו מתחברים או אל הטונל (הנשלט על ידי המערכת טפילית) או אל הנגואל (הרוח), כמו באמצעות מתג בורר.
לכן, זהו הרצון החופשי האמיתי היחיד העומד לרשותנו, בעיקרון.
בעבר טענתי, ועדיין לא שיניתי את דעתי, שהבחירה היחידה שבידינו היא לבחור את מי לשרת, את המערכת הטפילית, או את הרוח, ולמשרתים, כידוע, אין רצון חופשי.
כשאני מחובר לזהות הרגילה שלי, הוא המצב הרגיל המוכר, הרצונות שלי הם לא באמת שלי. המחשבות והרצונות העולים בתודעתי אינם נתונים לשליטתי, ובדרך כלל אנו מצייתים להם ללא עוררין.
***
כידוע, העיניים מוליכות את הכוונה.
וכידוע, יש קירבה רבה בין המושגים "רצון" ו"כוונה".
אחת הגירסאות של עבודת הסיכום מדברת על הנעת העיניים מצד לצד תוך כדי "טאטוא" חיזיון האירוע הנזכר (בזכרון) באמצעות סיבי הרצון.
האם זוהי המחשה לאופן שבו העיניים מוליכות את הכוונה?
חומר למחשבה.
דרך אגב, התוספת של "טאטוא" האירוע באמצעות סיבי הרצון איננה מופיעה, ככל שאני זוכר, בספרה של טאישה אבלאר, מה שמחזק את ההשערה שלי שרצון הוא סגולה גברית.
בעבר טענתי שכוונה-בלתי-כפיפה היא מושג שאינו מופיע בספרי הנשים, ועל רקע הקירבה המושגית שבין רצון וכוונה, היעדרות המושג אינה מפתיעה.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותגובות
24.7.17
הזכרתי את דיאגרמת 8 הנקודות.
יש מקום נוסף שבו הדיאגרמה הזו מתוארת: בפרק האחרון של "מציאות נפרדת", אבל שם מצוינים רק שתי נקודות בשמן: הרגשה (תחושה) וחשיבה, כנראה. התנועה הלוך ושוב בין שתיהן היא ההבנה.
הקורא את הספר בקריאה ראשונה, אפילו אם קרא/ה את הספר הראשון, לא יכול בהבנתו אלא לגרד את פני השטח. אני כל פעם נדהם מהתחכום והעומקים הסמויים.
בזמן הקרוב אנסה להציע הבהרות לחלק מהדברים הסתומים שבספר.
אם לציין כמה חידות:
- איך להבין את נפילת אותו עלה מצמרת העץ 4 פעמים?
- מה פירוש "לא השתנית" כלל, אחרי 10 שנים של חניכה. (ראו אפילוג שבסוף הספר)
דרך אגב, הנכד לכאורה של דון חואן המוזכר בספר, לוצ'יו.
האם יש לדון חואן נכד?
ככל הידוע לנו מ"צדו הפעיל של האינסוף", אין לדון חואן ילדים, אבל גם אם היו לו, לא הם ולא ילדיהם היו חלק מעולמו, אלא אם כן היו לוחמים.
ולוא מהנימוק הפשוט: לה-גורדה נדרשה להתנתק מילדותיה הביולוגיות, וקסטנדה מילדו המאומץ.
לוצ'יו הוא ללא ספק לוחם, או חניך.
אותם פרקים שבהם הוא מופיע הם, לדעתי, חלק ממערך יקוש מצד לוחמים וחניכים, בו הם יוצרים שתי חזיתות כלפי קסטנדה, אשר עזב את החניכה למשך שנים, אבל חוזר לביקורים מדי פעם:
חזית המציגה לו את העולם הרגיל ולועגת לעולם המכשפים, וחזית אחרת של עולם המכשפים. קסטנדה שעזב את עולם המכשפים צריך, על פי חוק הנגואל, להבנתי, להחליט לחזור אליו מרצונו, ורצונו צריך להיות מספיק חזק כדי לעמוד בפני כוחות המפתים אותו שלא לחזור. בין הכוחות המפתים הללו נמצאים לוצ'יו ובניניו.
בין הכוחות המושכים לעולם המכשפים נמצא: אליגיו.
=================
24.7.17
אליסה, זמרת לבנונית טובה.
24.7.17
הזכרתי לאחרונה את האסטרטגיה המשולשת הבסיסית של הלוחם:
נוכחות המוות, ריחוק (רגשי), והחלטות נחושות (בלתי כפיפות).
הערה לגבי ריחוק:
להביט על המציאות כחזית חושית של רובד אנרגטי סמוי, ובעיקר בעולם בני האדם שבו החזית הגלויה היא אריזה שבה כלואה ישות אנרגטית הפועלת על פי צווי האריזה (התוכנית המוטמעת באריזה), היא המחשה לריחוק הנדרש.
מבט כזה מרוקן את מעשיהם של בני אדם מכל חשיבות (רואה אותם כהבלות), וכשהלוחם נאלץ להימצא בסביבת בני אדם הוא נוהג בהבלות, אבל מבוקרת, מתנהג כאילו מעשיו חשובים.
בהסתכלות כזו, לוחם אינו יכול להיפגע ממעשיהם של בני אדם. הם הרי לא יכולים לפעול אחרת, כלומר הם פועלים על פי תוכנית שתוכננה מראש. הלוחם יכול לחוש חמלה כלפי הישויות האנרגטיות הכלואות בדמויות האנושיות שסביבו. (כפי שהזכרתי לאחרונה: חלקן אפילו לא מאויש בבני אדם, אלא בישויות לא-אורגניות הקרויות בעלי-ברית).
================
24.7.17
אם לחזור לפוסט עצמו,
הצעתי שרצון חופשי עומד לרשותנו רק בבחירה שבין הנגואל והטונל.
הרצונות הרגילים שאנו מתנסים בהם הם, אם כן, ראויים לכינוי "צרכים", "השתוקקויות"...
כגון: אני צמא, כלומר צריך מים, ועל כן "רוצה" מים. הרצון הזה רק דומה לרצון החופשי שבבחירה בין הטונל והנגואל; ברמה האנרגטית אין בו, כנראה, הפעלת הסיבים האנרגטיים הקרויים "רצון".
זו רק הצעה פרשנית.
================
24.7.17
חידות נוספות לגבי "מציאות נפרדת":
- מיהו השומר של העולם האחר, אותו חווה קסטנדה כיתוש מפלצתי, עצום מידות ותוקפן? האם אנו מכירים את השומר בדמות אחרת?
- מהם המגינים הרגילים של בני האדם ומהם המגינים שמספקת דרך-עם-לב ללוחם?
אציע את תשובותיי לחידות אלה.
===============
24.7.17
שיר יפה שהופיע משום מה לפני כמה ימים בחלומי.
=======================
26.7.17
לניתוק מהאינטרנט יש יתרונות. קראתי (ביומיים) את הספר "חייה השניים של אליס".
מהכריכה האחורית של הספר
אליס שייכת למקום אחר. היא רואה אותו בחלומותיה, אך אינה יודעת היכן הוא נמצא. יש אי-שם גבר העתיד להיות המשמעותי בחייה, אך הוא נותר מחוץ להישג ידה. מגדת עתידות שהיא פוגשת באקראי טוענת בתוקף כי הגבר המסתורי הזה נמצא במרחק של שישה אנשים שתצטרך לפגוש בטרם תזכה להכירו.
אליס פמברלי היפה, רוקחת בשמים ויתומה משני הוריה, היא אישה רציונלית מאין כמותה. אף על פי כן, נבואה מסתורית וחזיונות לילה שולחים אותה הרחק מביתה. נלווה אליה למסעהּ שכנהּ המוזר והציני מר דאלדרי, אמן העוסק בציור צומתי רחובות הומים. יחדיו הם יוצאים למסע אקזוטי רב-תהפוכות הנפרש לרוחבה של אירופה המתאוששת מפצעי מלחמת העולם השנייה. במהלך ההרפתקה תגלה אליס מי היא באמת ומהו מקור הדם הזורם בעורקיה.
מארק לוי הוא הסופר הצרפתי המצליח ביותר בארצו ומחוצה לה. עשרים ושמונה מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם בארבעים וחמש שפות. הרומנים שלו מסעירים את הדמיון, כובשים את הלב וזוכים לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.
מהדורה מוקדמת של הספר ראתה אור בשם המסע המוזר של דאלדרי.
***
ספר טוב. יש לו את המלצתי.
הוא לא יעשיר את הידע הטולטקי של אף אחד, אבל הוא סיפור טוב.
הרעיון שלגורל יש אפשרויות שונות, ומגדת עתידות (מכשפה) יכולה לראות אותן, היא בהחלט תואמת את התפיסה הטולטקית, אבל האם ניתן לתעל את עצמנו לגורל אפשרי אחר שלנו בכזו קלות?
אני לא חושב, אם כי אולי מגדת העתידות, המספקת ידע שאינו יכול להגיע משום מקור צפוי, עשויה ליצור את התפנית מתוך הבאת הידע למודעות. (להבדיל, נתקלנו במכשפות המשנות גורלות בספר "חלום המכשפה", אבל שם זה נעשה באמצעות צללי המכשפה)
מבחינת הטולטקים, שינויי גורל כאלה שייכים לשינויים במסגרת גלגל הזמן, והטולטקים מכוונים הרבה יותר גבוה, כיעד סופי: אל החירות מכל סיפורי הגורל, אל השחרור מגלגל הזמן.
אם אנו כבר בסביבה זו, אציע תשובתי לאחת החידות שהעליתי.
מה פירוש "שום דבר לא השתנה בך באמת", אחרי 10 שנים של חניכה ? (ראו אפילוג שבסוף הספר)
הנה ההקשר,
"למרות זאת [למרות החניכה הארוכה והידע שצברת בעולם הטולטקי] אתה עדיין ביצה נוגהת; עדיין עתיד אתה למות כמו כל אחד אחר. פעם אמרתי לך שאין מה לשנות בביצה נוגהת. [מופיע בספר זה]
הוא שתק לרגע, ידעתי שהוא מתבונן בי, אך התחמקתי מפגוש בעיניו.
"שום דבר לא השתנה בך באמת," אמר.
(אפילוג, העמוד האחרון בספר)
על פי הבנתי,
כל עוד נקודת המאסף כלואה בביצה הנוגהת (=פקעת הסיבים), את/ה מצוי בגלגל הזמן ועל כן את/ה צפוי למות. האפשרות הגבוהה היא לשחרר את נקודת המאסף מהפקעת, אבל רק על ידי חיבור לרוח היא לא תהיה שוב לטרף.
למרות מה שאומר דון חואן, יש אפשרות לשנות משהו בביצה הנוגהת, לשנות את המיקום של נקודת המאסף באותה ביצה, אבל בשביל זה צריך לעבור מוות. לקסטנדה זה קורה בסוף החניכה, בקפיצה לתהום, ועל כן, נכון לזמן האמירה הזו דבר לא השתנה אצל קסטנדה.
===========================26.7.17
==========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה