יום שישי, 12 בינואר 2018

כמה שאנחנו דביקים - על אנרגיית החלימה והמין

עוד גירסה של "העמדת הפנים הזו" שהובאה בפוסט הקודם.
גירסת סקסופון יפה.



כל מי שהגיע עד הלום מכיר את האמירה של דון חואן שהאנרגיה המשמשת באקט המיני היא האנרגיה המשמשת אותנו לחלימה, אין עוד סוג אנרגיה בנמצא, ולכן או שאתה משתמש באנרגיה הזו לחלימה או למין.

אפשר לקבל את האמירה כפשוטה, כתורה מסיני, היא לא מסובכת, אבל מהו ההסבר לכך?
האם אפשר להראות מנין נובעת אמיתותה?
אנסה להציע הסבר כזה.

קראנו (כשאני לא אומר באיזו ספרות, יש רק אפשרות אחת 😊) שבאקט המיני משאיר הגבר קצות סיבים אנרגטיים (זוהרים) ברחם האישה. כך נוצר חיבור שבאופן מעשי נותר על כנו עד לסופם (הידוע מראש). לאישה יש אופציה תיאורטית של התנזרות ממין למשך 7 שנים, אז יסולקו כל הסיבים הללו שהושארו בה. סיבים כאלה הם מעברים של אנרגיה, חיים ומודעות.
זו אופציה תיאורטית בלבד כי למעשה, לקראת תום השבע שנים (מעניין מהיכן מגיע המספר הזה 7 😊) המערכת מעוררת באישה דחף מיני שבדרך כלל אין ביכולתה להתנגד לו, ואז.... אקט אחד "מחזיר לחיים" את כל הסיבים שהוטמעו בה בכל חייה, וחזרנו למשבצת הראשונה; הספירה של 7 שנים מתחילה מחדש. 

הקורא/ת גם מכיר את האמירה שבכל אקט מיני, תמיד מוענקת מודעות, שנאמר, האצלות הנשר לא שמעו על הרעיון של מין לשם תענוג בלבד.
בעבר, הרחוק יחסית, כתבתי בפוסט על ההתייחסות בדתות לאוננות, או לכל מין שאינו למטרת "פּרוּ וּרבוּ וּמַלאוּ", שהיא מולידה שֵדים.

אנסה להתמקד בתזה של הפוסט.
אני מציע להעניק לנקודת המאסף את הדימוי של כדור צמר העשוי סיבים אנרגטיים בעלי קצוות דביקים
לא לבלבל בין סיבים אלה והסיבים מהן מורכבת פקעת הסיבים העוטפת את נקודת המאסף. לאחרונה הצעתי שסיבי הפקעת הם ההאצלות השייכות ל-7 הרצועות הלא אורגניות ולאחת אורגנית. 
הסיבים האנרגטיים הללו, המרכיבים את נקודת המאסף, מה שהם יודעים לעשות זה להיצמד להאצלות. היצמדות כזו (היא קיבועה של נקודת המאסף) נקראת הישרה (alignment), והיא מהותה של התפיסה החושית.
מכיוון שזה כל מה שסיבים כאלה יודעים לעשות, להידבק בקצותיהם וכך ליצור צינורות למעבר אנרגיה, ומכיוון שזה כל מה שאנחנו: סיבים כאלה, אז באקט המיני סיבים כאלה נשלחים לעשות את עבודתם, כלומר להיצמד ולשמש צינורות להעברת אנרגיה.

נקודת המאסף היא מלאי נתון וסופי של סיבים כאלה, והם הולכים ונפרשים מתוכה לאורך חיינו. דרכם אנו מאבדים אנרגיה בכל ההאצלות שתפסנו בחיינו, כלומר אירועי חיינו. הדבר ברור במיוחד כאשר האירועים טעונים אמוציונלית וממשיכים לרוקן אותנו גם שנים רבות לאחר שאירעו. אותו דבר כאשר מדובר באקט מיני, אלה אותם סיבים והם נדבקים ומזרימים אנרגיה, חיים ומודעות.

הצעה פרשנית זו מספקת הסבר לטענת הפוסט שחלימה (שהיא תפיסה) ומין מוּנַעוֹת על אותו דלק ומאותו מיכל שכַּמוּתוֹ מגובלת.  

יש דרך לשחרר את הדביקות הזו של הסיבים (= לשחרר את קיבועה של נקודת המאסף, שלמעשה היא אוסף של המון סיבים כאלה, ו"קיבוע" מתייחס לכל אחד מהם בנפרד). 
הדרך היא דרך הלוחם, ובעיקר עבודת הסיכום.


זוהי הצעה פרשנית בלבד, לעיונכם.

שבת שלום.


**************
www.toltec.co.il
*

הערות ותוספות

13.1.18

בוחן פתע:
היכן נמצאת נקודת המאסף של כדור הארץ?

לאחרונה הצעתי לזה תשובה. 
מי שיזכור אותה יקבל ניקוד מלא. :)
התשובה מוסתרת בשורות הבאות. יש לגרור עליהן עכבר לחוץ...
הצעתי שאנו, בני האדם ובעלי חיים נוספים, מהווים יחדיו את הנקודה הזו, כלומר אנו חלקים של נקודת המאסף של הארץ. 
כמסקנה מכך, המשימה של הסטת הנקודה הזו הופכת להרבה פחות מיסטית. הסטות נקודות המאסף שלנו היא בו זמנית הסטת נקודת המאסף שלה, וכנראה שמספיקה כמות מסוימת כדי לגרור את כולם, כלומר מספיקה מסה קריטית מסוימת.
עוד הצעתי, שאת המשימה הזו שהוטלה על קסטנדה הוא בעצם ביצע באמצעות הספרים שכתב, כלומר באמצעות הידע שהוא הפיץ.
חייבים לחזור ולשנן את הידע החדש, אחרת הוא יתנדף כחלום.
================
13.1.18
האם יש קשר בין השאלה הקודמת ונושא הפוסט?
לדעתי, היחס שבין הארץ וכל אחד מאיתנו זהה ליחס שבין כל אחד מאיתנו והסיבים שאנו מדביקים בעולם.
בשני המקרים, הלוויינים הם חלקים של נקודת המאסף.
"לוויינים" הוא דימוי שאני מציע. 
למה? 
כי הוא לדעתי קולע :)
הדימוי לזרועות תמנון, הוא אפילו מוצלח יותר.
================ 
13.1.18
אני משאיר לכם שאלה למחשבה:
האם יש מקום בגוף הפיסי שבו שוכן השקט, בו פוסק הדיבור הפנימי?
בקרוב אציע את תשובתי לשאלה זו.

הערה: כרגע אני יכול לחשוב על נימוקים להימצאותו של מקום כזה ואפילו לשער את מאפייניו, מבלי שאוכל להצביע על המקום עצמו.
================ 
13.1.18
גירסת סקסופון יפה נוספת ל"העמדת הפנים הזו".
קצת פחות נועזת.
===============
14.1.18
אתנחתא. 
קפיצה למזרח הרחוק, לאימפריה קדומה בשם "חְמֶר", Khmer, שאחת מערי הבירה הקדומות שלה: Angkor, נמצאת בקמבודיה של היום.  
העיר, כמו שאר עריה הקדומות, ננטשה מבלי להשאיר הסברים לכך. מזכיר את היעלמות הטולטקים. רעיון טולטקי דומה, אם כי לא מופיע כנראה ביצירות שהושארו על ידי הטולטקים: פסלים בני 4 וחמש ראשים המחוברים יחדיו ופונים ל-4 כיוונים שונים, המייצגים כנראה את 4 רוחות השמים. 

הסרטון הבא מספר על התרבות המסתורית הזו שמעט מאד ידוע עליה. נקודה חשובה בסרטון, הנוגעת לנושא שדובר עליו כאן לאחרונה:
בתחום של 700 שנה, בכל מאה שנים נבנתה עיר בירה אחרת במקום אחר.
המקום שבו מדובר על כך מופיע בסרטון החל מ: 18:30.

דיברתי כאן לאחרונה על מחזור ה-7 והצעתי הסבר טולטקי (שלי) להיותו של ה-7 כה יסודי בעולמנו.
אני תוהה, האם אין בזה קצה חוט חשוב לפענוח תעלומת ההיעלמות?
אני נוטה לשער שהתשובה היא חיובית.

  ==============  
14.1.18
כמה תמונות מ- Angkor.
כמה קומות יש לפירמידה מעל הראש?



=============== 
14.1.19
יצירה משנת 1968. אפשר ממש להריח בה את שנות השישים, לא?

Watch what happens

=============== 
14.1.18
ובגירסה ווקאלית.
==============
14.1.18

נראה שהיום הוא יום המזרח הרחוק.

במסגרת רשימת המלאי בנושא ה-7 ציינתי את שבעת צבעי הקשת.

סוּרִיַה  הוא שמו של אל השמש בהינדואיזם, הוא נתפש כאחד מחמשת האספקטים שבהם מתממש האל ברהמן. 
סוריה מיוצג באומנות כרוכב במרכבה בעלת שבעה סוסים המייצגים את צבעי הקשת.

נתקלתי עתה בכתבה ב-ynet על דמיון בין כמה מסיפורי המקרא לבין פולחן אל השמש ההודי.
4 הפסקאות הבאות הועתקו מכתבה זו.
ההדגשה באדום היא שלי.

הדוגמה הבולטת היא מרכבות סוסי האש שירדו מהשמים כדי לאסוף את הנביא אליהו, ברגע ״הסתלקותו״ העל-טבעית. אליהו מהלך עם תלמידו אלישע, ומפרק את ארבעת היסודות של העולם הזה: קורע את המים, עובר בארץ חרבה, מעביר מרוחו לאלישע, ולבסוף עולה לשמים בסערת אש: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב').

סוסים של אור מנצחים נהרות של חושך

איזכור נוסף של סוסי האש מלמד שוב על המלחמה הקוסמית בין עולם המים התחתון (כוחות החושך) לבין עולם האש העליון (כוחות האור). מדובר בנביא חבקוק שרואה את האל רכוב על סוסי אש רושפים, ומכניע בעזרתם את כוחות המים: ״אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא (הזריחה)... וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ... וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו… כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מרכבתיך ישועה ט עריה תעור קשתך שבעות מטות אמר סלה נהרות תבקע ארץ י ראוך יחילו הרים זרם מים עבר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא… נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ… דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, חֹמֶר מַיִם רַבִּים״. (חבקוק ג)

לפי ספר הזוהר, הנביא חבקוק הוא הבן של האישה השונמית - ילד שאליהו החזיר לחיים בעזרת חיבוק. זה מקשר יפה בין חזיונות הסוסים. ואולי חבקוק הוא גם נערו של אלישע (שראה את מרכבת אליהו), נער שזכה לעוד חזיון דומה: ״וַיִּפְקַח אדני אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע״ (מלכים ב׳, ו׳).

הקב״ה רוכב בשמים על סוס אדום

איזכור אחרון לסוסי אש מופיע בספר זכריה. בפרק א׳ רואה הנביא ״אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם… וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים", ובפרק ו׳ הוא רואה שוב את ארבעת רוחות השמים כארבע מרכבות של סוסים צבעונים: אדומים, שחורים, לבנים ובְּרֻדִּים.

***
המאבק בין כוחות האש ועולם המים הוא מעניין, כי המים משמשים את הלא-אורגנים כדי לנוע ממקום למקום, כולל בין המימדים, וגם את המכשפים, והאש מזכירה את "האש שבפנים" שהיא בעצם השתחררות מפקעת הסיבים, פקעת העשויה מהרצועות הלא-אורגניות.

המים הם ממאפייניו, הנדירים כנראה, של כדור הארץ ביקום, ומתברר שזה הופך את עולמנו לגן עדן ללא-אורגנים.

עכשיו אנו מבינים אולי את הסיבה לכך שהם הגיעו ממעמקי היקום דווקא לכאן.

דרך אגב, המים שבאטמוספירה הם שמפרקים את האור לשבעה צבעים בתופעת הקשת בענן.



ההתקן הזר, המיינד הטפילי מתנת הלא-אורגנים, מתווך בינינו לבין המציאות, קרי האצלות הנשר. 
פירוק האור לשבעה צבעים הוא אחד האופנים שבהם ההאצלות הופכות לנתון חושי. כפי שהצעתי, ההצעה הפרשנית הזו טוענת שכל חוש מורכב משבע יחידות יסוד: שבעה צבעים, שבעה צלילים, שבעה טעמים...

***

דמיון נוסף בין הסיפור ההודי והסיפור המקראי שאינו מופיע בכתבה:
האל סוריה מקושר לכוח הראייה:

Surya is explicitly linked to the power of sight, to visual perception and knowledge. He is then interiorized to be the eye

זה מזכיר לי את החיזיון של זכריה (פרק ד) אודות שבעת עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ. (לשון זכר היא בשפת הטקסט המקורי).
==============
15.1.18
בפוסט הקודם, כמדומני, דיברתי על המראַה שמציב לנו הטפיל. 
מראַה היא מתקן המעניק לנו  תחושה של זהות; אתה משתמש בו והתוצאה: "הנה אני" :) 
תהיתי שם לגבי השאלה: האם הרוח מציעה לנו מראַה אחרת, כלומר מציעה לנו תחושת זהות, כזו שלא תיפגע גם לאחר שנחליף מראות בעולם הזה, עולם אשר מנוהל על ידי הטפילים?

תשובה חיובית לזה מצאתי ב"האש שבפנים" עמוד 243:
"אתה עומד לגרום לעולם הזה שייעלם," המשיך, "אבל אתה עומד להישאר, במידה מסוימת, אתה עצמך. [you are going to remain somewhat yourself]. זהו מבצרה האולטימטיבי של המודעות, ובו הרואים החדשים נותנים את מבטחם [כלומר עליו הם סומכים]. הם יודעים שלאחר שהם נשרפים במודעות, הם מקיימים במידה מסוימת את ההרגשה שהם עצמם [כלומר שמרו על זהותם]."

מדובר כאן על הגעה לעולם השחור.
זה יהיה נושא שאדון בו בקרוב.
הבעיה עם דיון בנושא זה היא שהוא יצריך ידע מתחום מדעי כדור הארץ, ולא לי, ולא לכם, יש אותו 😊
============== 
15.1.18
אתנחתא.
הרצאה מעניינת ומאד מפתיעה בנושא המגילות הגנוזות של ים המלח.
היא מפתיעה משום שהמַרצַה היא מישהי שעיסוקיה הם פילוסופיה, מדע, מתמטיקה, רציונליות... ולא הייתי משער שיש לה עניין בתחום זה ברמה של היסטוריונים וארכיאולוגים. הרזוּמה שלה לא כולל שום דבר קרוב לזה.
המרצַה היא פרופ' עדנה מרגלית, שבעלה גם הוא פילוסוף. בזמנו, כשהייתי סטודנט לפילוסופיה, יצא לי לשמוע אותם ולקרוא מעט מאמרים שלהם. עד היום אני זוכר את מאמר התגובה שלה למאמר ביקורת של מישהו על מאמרה. במילותיה, היא ניקשה את העשבים השוטים בערוגתו המושגית של אותו מבקר. זה זכור לי כאחד ממאמרי הקטילה המתוחכמים ביותר שבהם נתקלתי בחיי.

ההרצאה היא לדעתי מופת לניתוח אקדמי בנושא כלשהו.

הערה למשהו מתוך ההרצאה: 
אחד ההיסטוריונים הקדומים המזכירים את כת האיסיים (ישנם שלושה בלבד), שחי כמדומני מעט לפני הספירה, אמר שהכת הזו קיימת כבר אלפי דורות.
זה מזכיר את האמירה של דון חואן על הזמן שבו הופיעו המכשפים הקדומים.


============== 
16.1.18
נזכרתי שהמאמר הפילוסופי של פרופ' עדנה מרגלית, אותו הזכרתי, עסק בנושא "הסברי יד נעלַמַה". 
שימו לב שהפילוסופיה נעשתה בדורות האחרונים הרבה פחות יומרנית ומתמקדת במטא-מדע ולא בחקר הטבע עצמו (שהוא תחום עיסוקו של המדע). חקר הסברים שייך לתחום המטא, לעיסוק במהותה של הידיעה. 

היום אני מתעניין יותר ביד עצמה, ובהשראת הספרות הטולטקית, היד הנעלמה היא כמובן ידה של הרוח.

המבקר של מאמרה, גם אותו הכרתי מעט (הביצה הפילוסופית לא הייתה גדולה אז), לא היה שייך לליגה שלה.

זאת הייתה תקופה מרתקת.... ועכשיו נגזר עליי להפעיל עליה את עבודת-הסיכום חסרת הרחמים, ולחלץ את עצמי מתוכה. 
לא חבל? 😊. 
==============  
16.1.18
הזכרתי לעיל את חיזיון זכריה אודות שבעת עיני יהוה המשוטטים בכל הארץ. (פרק ד)
מה זה מזכיר לכם?
לי זה הזכיר את הרוח, wind, שבשעות הדמדומים אינה סתם רוח, אלא עוצמה ("מסע לאיכטלאן" עמוד 74),
עוצמה המסתתרת ברוח (עמוד 75).

הרוח הזו משוטטת ועניינה ציד.
הלוחם חושף את עצמו בפני הרוח או מסתתר מפניה.
"כאן טמון סודם של הציידים הגדולים: להיות ניתן ולא-ניתן להשגה בדיוק במועד הנכון." (עמוד 76)

הפרק אינו קל להבנה. 
למרות שהוא מדבר רק על עוצמה אחת, הרושם שלי הוא שמדובר בשני סוגי עוצמה. בספר הראשון "משנתו של דון חואן" הוא מדבר על שני סוגי עוצמה שונים המצויים, האחד במסקליטו והשני בעשב השטן.
המאבק בין שני כוחות: הרוח והמערכת הטפילית, הוא אבן יסוד בתפישה הטולטקית.

הדוגמה שהוא מביא באותו פרק מתחום חיי החברה: להיות נגיש לאנשים, מתייחסת, לדעתי, לעוצמה הטפילית; החברה מנוהלת על ידי הטפילים. מצד שני הסתתרות מפני הרוח על מנת להשיג את ההגנה שלה, שם מדובר, כנראה, על העוצמה מהסוג השני, הרוח.

עם זאת, הנגישות החברתית הזו היא גם נגישות לרוח, ולדעתי הרוח, בתיווכם של דון חואן ולוחמיו, היא שהפרידה בין קסטנדה לבין אותה בחורה בלונדינית. כפי הנראה זוהי הבחורה שאיתה הוא עמד להתחתן, אשר לא הופיעה לטקס החתונה, והוא עמד שם בבגדים הגדולים למידותיו, או שהוא היה קצר לאורכם, והיה צריך להסביר לאורחים שהכלה לא תגיע כי היא הבינה שהוא אידיוט 😊. 
סיפור המפורט ב"צדו הפעיל".
זה מה שמסתתר לדעתי באמירה: "כל אחד ידע עליכם" (עמוד 78). ואני משלים את דברי דון חואן: כולל הרוח שהיו לה תוכניות אחרות לגביכם, לפחות לגביך, ואני, עבדך הנאמן, אבל קודם כל משרתה של הרוח... 

אם כן, לסיכום, הנטייה שלי להבנת הנושא היא זו:
הנגישות היא נגישות לשני הכוחות, המערכת הטפילית והרוח. אבל ההסתתרות היא הסתתרות מפני המערכת הטפילית, בחסות הרוח.

שימו לב שהרוח wind מופיעה בדמות מערבולת אוויר, וכבר הצבעתי על כך שזהו האופן שבו מופיע הרוח.

מה עם "עיני יהוה", לאיזה משני הכוחות הכוונה? 
אני חושב שהבסיס האנרגטי לשני הכוחות הללו הוא הכוח המתגלגל שעליו רוכבים שני הכוחות: הכוח המֵזין וכוח ההרס. 
אם כן, "עיני יהוה" יכול לציין כל אחד מהכוחות או את שניהם. זו פרשנותי (נכון לרגע זה).
==============
16.1.18
יצירה מקסימה משנת 1944 שכבר הופיעה כאן בגירסאות שונות. 
הפעם סקסופון בליווי תזמורת. 
בעיניי, הסקסופון עם כל התנועות והאילתורים נראה משעשע מאד על רקע הרצינות, המאופקוּת והמוקפדוּת של התזמורת.

============== 
16.1.18
עכשיו גיליתי שעדנה אולמן מרגלית נפטרה מסרטן ב-2010, פחות משנה לאחר ההרצאה שלעיל.
כתבה מעניינת על חייה, בהארץ.
בית הוריה היה מתחת לדירתו של גרשום שולם.
מעניין שהאוניברסיטה העברית לא איפשרה לשני בני זוג לעבוד באותה מחלקה, במקרה זה החוג לפילוסופיה, ולכן היא עברה ללמד בחוג לחינוך. בעלה, פרופ' אבישי מרגלית, זכה בפרס ישראל לחקר הפילוסופיה.
אמה תרגמה לאחרונה מחדש את "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס, ואני משער שאולי כאן טמון הטריגר שלה למחקר על קומראן והאיסיים.
============== 
17.1.18
אם כבר גלשנו לתחום הפילוסופיה, זו הזדמנות לומר עוד כמה דברים.
אני תוהה אם מטרת-העל בהליכתן של הלוחמות טאישה ופלורינדה לאוניברסיטה ללימודים גבוהים הכוללים פילוסופיה ולוגיקה איננה להביא את נקודת המאסף למיקום המדויק של התבונה. כזכור מ"כח השקט" ישנן שתי נקודות שביניהן נעה האנושות, אבל רק לעתים רחוקות אנשים בודדים מגיעים למיקום המדויק של כל אחת מהן: מיקום התבונה ומיקום הידיעה השקטה.
כלומר, סילוק הרבב החוצץ בינינו לבין התבונה הטהורה (ללא קשר למה שהפילוסוף קאנט התכוון במושג זה).
נתקלנו ברעיון של טיהור חולית החיבור אל הכוונה, שהיא השלישית ביחס לשתי הנקודות הנ"ל, וכאן יש לנו, על פי הצעתי, טיהור של חולית החיבור אל התבונה (reason).

הזיהום הדַבֵק בתבונה הוא האגו. 
קסטנדה מדבר על כך שבכל העבודות האקדמיות תמיד מבצבץ האגו. ואני אומר, הזיהום הזה כה גדול שאינך יכול היום להאמין בלב שלם למחקרים: עיוות מדידות ועובדות (בדרך כלל תמורת בצע כסף), התעלמות מכל מה שמשבש לך את התיאוריה....

בהזדמנות זו צפיתי בהרצאה של בעלה של פרופ' עדנה מרגלית, פרופ' אבישי מרגלית, חתן פרס ישראל בפילוסופיה, בנושא "אתיקה של זיכרון". 
הרצאה טובה ומלומדה.
אבל זו הזדמנות להעיר הערה כללית בנוגע לפילוסופיה בהיבט הטולטקי:
הפילוסופיה טוענת שלכאורה אין לה אקסיומות ושבכל טענה מותר להטיל ספק. עם זאת ישנן אקסיומות המסתתרות בדיונים הפילוסופים, אקסיומות אשר מֵצֵרות את המבט הפילוסופי ובנוסף מובילות גם למסקנות מוטעות.
אחת מהן מופיעה גם בהרצאה זו:
מקובל לחשוב מזה מאות שנים, אם לא יותר, שמצבים נפשיים אינם בשליטת הרצון: אני לא יכול להחליט, או לצוות על מישהו, לאהוב (ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך), להאמין, לשכוח, לרצות... אם כי אפשר בצורה עקיפה על ידי מעשים ודרך חיים מתאימים להגדיל את ההסתברות לכך. לדוגמה: אם אצטרף לחוגים דתיים, עם הזמן, בסבירות גבוהה, אאמץ את האמונה שלהם.
על רקע התפיסה הטולטקית, האקסיומה הזו איננה נכונה.
כל המצבים הנפשיים האלה הם מיקומים של נקודת המאסף;  האצלות הנשר שניתן להישיר אותן, ומכיוון שניתן להסיט את נקודת המאסף ולהישיר אותן באקט ישיר, האקסיומה הזו אינה נכונה.

ייתכן שדוגמה נוספת לכך היא השקט הפנימי. הפילוסוף יגיד (אולי) שדממה פנימית (הכרוכה בפסק של חשיבה) היא מצב שאין לך שליטה ישירה עליו, וראו זה פלא: דון חואן אומר לקסטנדה אין ספור פעמים להיכנס לשקט פנימי וקסטנדה מיד נכנס למצב כזה. ============== 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה