Al Jarreau - Spain
לנו היהודים יש מספרד רק זיכרונות של רדיפות ועינויים מצד האינקוויזיציה הקדושה, וגירוש.
קדושה, עאלק. קדושה דומה אופפת את דעאש.
אני רוצה להציע את הפרשנות שההסחה של נקודת המאסף כלפי מטה, אל עולמות בעלי החיים, היא תנועה אל העולמות הלא-אורגנים. הדיון יתייחס בעיקר ל"האש שבפנים".
ההסטה כלפי מטה היא ההסטה הכי קלה לביצוע.
"כל פעם שדבר כזה קורה, עוצמתו של הרואה שחווה זאת פוחתת במידה משמעותית. זוהי נסיגה (drawback, תורגם כ"עיוות") שמצריכה זמן רב ומאמץ גדול כדי לתקנה.
בגלל נסיגות אלה נעשים הרואים קודרים וצרי אופקים (narrowminded) במידה קיצונית, ובמקרים מסוימים, רציונליים במידה קיצונית. ("האש שבפנים" עמוד 121)
אם מקבלים את הזהות שאני מציע בין העולמות שמתחת לעולמות הלא אורגנים, אז רעיון הנסיגה מקבל הסבר: כל שכבה של עולם לא אורגני (זוכרים שהם בנויים כשכבות בצל) מעניקה תוספת מסוימת, והמחיר הוא בהוספת גדר לכלא, שכבת הגנה נוספת כנגד הימלטות.
הנסיגה הזו תואמת גם את צרות האופקים של הדעת. הצעתי שכל רצועה תורמת את חלקה גם לבניית הדעת (המיינד).
האדם עטוף (לכוד) בכל 7 הרצועות, ולכן הוא זוכה, בין היתר, במיינד המפותח ביותר, ובאופן כללי במורכבות הגדולה ביותר. בתרבות, מותר האדם מזוהה לעתים קרובות עם הדעת ועם המורכבות.
ולמה הכי קל לנוע כלפי מטה?
לדעתי, כי עצירת הדיבור הפנימי מובילה להתפשטות הרצועות הלא אורגניות, להתרחבות ה-gap, דרכו חודר המוות. התפשטות בכיוון התפזרות של הרצועות היא תהליך של ניתוקן. ומכיוון שהן בעלות מבנה של שכבות, אז ברגע ששכבה ניתקת "ירדת קומה".
המכשפים הקדומים נטו מאד להגיע לעולמות אלה, ובמקום אחר באותו ספר נידונה בהרחבה נטייתם להגיע לעולמות הלא-אורגנים ולבסוף לעבור לחיות שם.
כלומר, לעבור לחיות בעולם לא אורגני מסוים פירושו, במקרה של רצון או הכרח ללבוש גוף פיסי, לחיות בגוף של חיה, מבין כל אותן חיות השייכות לרמת מציאות זו. כל רמת מציאות כוללת את השכבות שמתחתיה (עיקרון הבצל).
בספר מסופר על מכשפים קדומים שעקבו אחרי קסטדה עד ביתו של חנארו, ונאמר לו שהם לא היו בני אדם. ייתכן וזוהי תמיכה נוספת לטענה שלי כאן.
תמיכה מכיוון אחר:
"רואות ממין נקבה מתנסות בהסחה כלפי מטה לעתים קרובת יותר מאשר הזכרים," אמר, " אבל הן מסוגלות לנתר החוצה ממצב זה בלא כל מאמץ שהוא, בעוד הזכרים משתהים בו שהות שיש בה סכנה." עוד אמר שלרואות יש יכולת בלתי מצויה לגרום לכך שנקודות המאסף שלהן תיאחזנה בכל נקודה ונקודה באיזור שמתחת. גברים אינם מסוגלים לכך. גברים ניחנו בפיקחון ובתכליתיות, אבל בכישרון מועט מאד. זה הטעם לכך שהנגואל חייב לכלול שמונה רואות בחבורתו. נשים מעניקות דחף לחצות את המרחבים העצומים של הלא-ידוע.
נוסף על יכולת טבעית זו, ואולי כנגזרת ממנה, יש בנשים עוצמה עזה. הן יכולות, על כן, ללבוש צורת חיה בהבזק, בקלות ובעוז (אכזריות) שאין כדוגמתם. (עמוד 121,122)
כזכור, הנשים נעות בחופשיות בלא-ידוע (בעולמות הלא-אורגנים). לאחרונה טענתי שזו הסיבה שהן מסוגלות להשיג ידע מתחום זה (בדומה ללטאות), ואילו גברים הם המומחים לתחום הרוח והחירות, כשפיקחון ותכלית הן מסימניה של הרוח.
נשים מעניקות דחף - ראינו שהלוחמים חייבים ליטול אנרגיה (דחף) מהעולמות הלא אורגנים.
אני חושב שאוסף הציטוטים והשיקולים שהבאתי מספקים תמיכה לא רעה לטענה המקורית אודות זהות בין העולמות שמתחת והעולמות הלא-אורגניים.
חג שמח.
**************
הערות ותוספות
6.4.18
במבט מסוים, ההצעה הפרשנית כאן אינה מפתיעה כלל. אם כי מבט זה כולל פרשנויות.
פקעת הסיבים מורכבת מהאצלות המאוגדות ברצועות גדולות של הלא-אורגנים ומרצועה של מודעות, הרוח, כדסקית במרכז הפקעת. במקרה של האדם המודעות היא ענברית.
מכיוון שהרואים החדשים אינם הולכים לעולמות שמתחת, אלא אם הדבר מחויב, כלומר הם מדירים את עצמם מהם, אז ברור שאלה אינם כלולים בהאצלות של הרוח, ולכן העולמות שמתחת שייכים לעולמות הלא-אורגנים.
בסכמה הזו לא התייחסתי לרצועה האורגנית.
אני נוטה לחשוב שמיקומה והשתלבותה בפקעת אינו בעל משמעות רבה בדיון זה.
ניתן על כך את הדעת בעתיד.
=================
6.4.18
הפוסט הזה הוא מקום מצוין להטמיע בו את אחד הסרטונים של אנה, המתקשרת ללא מילים עם בעלי חיים.
היא מדברת על השתקת הדיבור הפנימי כשלב ראשון בתקשורת עם בעלי החיים.
במונחים טולטקיים, אנה מסיטה את נקודת המאסף שלה כלפי מטה, אבל כמובן לא מקבעת אותה שם.
=================
8.4.18
בסרטון הנ"ל של אנה, או בסרטון אחר שלה שבו צפיתי, היא אומרת שכדי להגיע לתקשורת כזו צריך לעבור להתמקד בחושים (במקום במיינד המדַבֵּר) ואז יצוץ בשלב מסוים החוש השישי.
במונחים טולטקיים: מוֹד של הרגשה/תחושה כדרך להשתיק את הדיבור הפנימי (אפילו להרגיש באמצעות העיניים במקום לראות דרכם) ואז (יש הסתברות ש) תופיע הידיעה השקטה, שמקורה בגוף האנרגיה המחובר לרוח.
אבל במסורת היהודית שלמה המלך ידע את שפת בעלי החיים והצמחים. (דרך אגב נאמר שאַנַה מתקשרת גם עם צמחים). האם בסיפור המקראי לקחו את הכישרון הנשי והעניקו אותו לגבר, כחלק משוביניזם גברי?
לא מן הנמנע. דיכוי האישה וכישוריה בולט מאד בדת. אפשר לקרוא בנושא זה את דבריה של אספרנסה לפלורינדה ב"להתעורר אל החלום".
ייתכן ששלמה המלך יכול היה לתקשר עם בעלי חיים אלה, כמו שדון חואן לבטח יכול היה, אבל, לדעתי, רק בשילוב עם לוחמיו ובעיקר של הנשים בחבורתו ובשושלתו.
שיר משנת 1970
בעיר זרה
מילים: אהוד מנור לחן: יוחנן זראי עיבוד: אלכס וייס
=================
8.4.18
האינטראקציה של גבר עם בעלי החיים היא, לדעתי, מאד מינימלית לעומת יכולותיהן של נשים. קשה יהיה לקרוא לזה תקשורת.
הנה דוגמה אחת.
מאסטר סיני לאנרגיית צ'י, המסוגל לשלוח אנרגיה זו ולהרגיע/להרדים בעלי חיים.
יש משהו כזה בספרות שלנו. נסו להיזכר. אכתוב על כך מתחת לסרטון.
אני מתכוון ל (התשובה בשורות הבאות בצבע לבן. יש ללחוץ עם העכבר ולגרור אותו עליהן)
דון חואן שלח את זרועות הרצון שלו והרגיע, פוּמַה (כמדומני, או נמר מסוג אחר) על ידי שנגע איתם בבטנה, עד כדי הרדמתה, כמדומני.
=================
8.4.18
הנה הקטע של ליטוף הפומה עם הרצון והרדמתה.
מה אני לא עושה כדי שלא תגיעו למפגש עם הנשר עם תירוצים 😊
לקוח מ"מציאות נפרדת".
דון חואן מספר על תקופת חניכותו. הליטוף הוא, למען הדיוק, של פטמותיה של הפומה.
=================
8.4.18
אסיים עם חידה, עליה אשיב מאוחר יותר.
היא קשורה להסחה מטה.
בהמשך לעיסוק בנושא של ההסחה מטה, וכחלק מהשיעור, קסטנדה פוגש את לה-קטלינה (מכשפה, אישה, למי שלא מספיק ער) והוא הופך להיות, כמוה, לבעל חיים מוזר, סוג של זוחל, ושניהם יוצאים להם לשוח ולהשתובב בסביבה בדמות של חיות אלה.
מעבר לשיעור, לחלק המעשי בשיעור על ההסחה מטה, האם זה דומה בעיניכם למשהו אחר בספרות?
השאלה קצת מעורפלת. אמקד אותה:
האם זה מתקשר גם בעיניכם לאירוע הקשור בממרה את המוות?
=================
8.4.18
סרטון של חבר'ה שיצאו לעשות את מסלול נחל דרגות, הנשפך לים המלח. מסלול מאתגר. עשיתי אותו בעבר. זה מסלול שעושים פעם אחת ודי. היה זה בקיץ והגבים היו מלאים מים לא נעימים. והכי נורא, נתקענו אחרי קבוצה שכל מכשול לקח לה זמן רב. אם מישהו מתכוון לעשות אותו, לצאת מוקדם שלא להיתקע אחרי קבוצה. אי אפשר, לדעתי, לחזור חזרה בדרך שבה נכנסת, במידה ונתקלת במכשול קשה מדי. לכן החילוצים במסוקים.
הסרטון.
=================
9.4.18
בעמוד 131 ב"האש שבפנים" נאמר שכאשר נקודת המאסף נעה כלפי מטה מצטמצם שדה התפיסה של הלוחם. זה תואם את פרשנותי שההסחה מטה היא צמצום של מספר השכבות הלא-אורגניות המקיפות אותנו (ככל שיורדים יותר מטה מגיעים לבעלי חיים פרימיטיביים יותר).
רמז קל נמצא גם, אולי, בעמוד 121 למעלה: "הסחתה של נקודת המאסף אל האיזור שמתחת מסתיימת תמיד בטרנספורמציה מוחלטת. הוא הוסיף ואמר שאם נקודת המאסף נעה מעבר לגבול ידוע, חל שינוי שאין ערוך לו, והעולם מפסיק להיות מה שהוא מהווה לגבינו ברמתו של האדם."
הצמצום בשדה התפיסה הוא חלק מהוויתור על מותר האדם.
***
לגבי החידה - הקשר שבין מפגש זה של קסטנדה עם לה-קטלינה והממרה-את-המוות.
ההצעה שלי היא שהאירוע של המפגש הזה של לה-קטלינה עם קסטנדה כשהיא בצורת תולעת מוזרה הוא אספקט אחר של המפגש שלו עם הממרה את המוות בכנסיה.
מהכנסיה היא נטלה אותו לעולמה המיוחד, הוא השער הרביעי של החלימה, ובמהלך אותו מפגש, כפי הנראה הם קיימו יחסי מין. דון חואן דיבר על כך כתכלית העיקרית של המפגש. כזכור, האנרגיה המינית שמעניק הנגואל בכל חבורה לממרה את המוות היא חלק מההסכם של השושלת עם הממרה את המוות.
לה-קטלינה היא, לדעתי, אחת מהדמויות שלובש הממרה את המוות. הממרה את המוות מוזכר בפרק זה לא בכינויו, אבל פעמים רבות (המורה שלימד את הנגואל חוליאן וכו).
יש רמזים לכך שהמפגש הזה כלל מין; בין היתר, היצור המוזר, דמוי התולעת, שבו היא הופיעה הוא, כך נראה לי, איבר מין זכרי. בין יתר הרמזים לכך: הנגואל חוליאן "לימד" אותה את זה, ואנו זוכרים שהוא נהג לחשוף את איבר מינו לפני נשים. הסברו של דון חואן אודות היצור המוזר מספר על כך שלנשים יש פתח בין הרגליים והן נופלות קרבן להשפעות מוזרות. (עמוד 135)
"לה קטלינה כה מיומנת , עד כי בממלכת החי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. המניע להצגה המופלאה שהציגה הוא הזיקה והדמיון שבינה לביני [קסטנדה]" (עמוד 135)
יש רמזים רבים לכך שקסטנדה הוא, משהו כמו, גלגול של הנגואל חוליאן, ואם כן, היא מחזירה לו במטבע שלו. ובכלל נראה שגם דון חואן וחנארו מחזירים לנגואל חוליאן בפרק זה דרך קסטנדה (הדמיון בין הנגואל חוליאן לקסטנדה מצוין רבות בפרק זה).
אני לוקח את האמירה שלה-קטלינה יכולה לעשות כל שברצונה בממלכת החי כתואמת את הטענה שמעבר לשער הרביעי של החלימה (חלומו של הממרה את המוות) מדובר בעולם מלאכותי במידה רבה. (המלאכותיות היא לדעתי בליקוט האצלות)
האמירה הבאה תומכת בכך:
"המורה האחר שהיה לנגואל חוליאן,[הוא הממרה את המוות]" המשיך דון חואן, " לימד אותו כיצד להגיע למקומות מסוימים באיזור העצום שמתחת. איש מאיתנו לא היה מסוגל לבוא לשם בעקבותיו, אבל כל אנשי חבורתו שלו [של הנגואל חוליאן] הצליחו בכך ויותר מכולם לה-קטלינה, והרואַה שלימדה אותה." (עמוד 136)
הם לא יכלו להגיע לעולמו של הממרה את המוות כי אי אפשר להגיע לשם אלא בהסכמתו ובעזרתו. כך נאמר, ככל שאני זוכר, אודות חלומו של הממרה את המוות.
התמיכות שאני מוצא לזהות בין אירוע המפגש וחלומו של הממרה את המוות הן, אם כן, שתיים:
- הרמיזות לאקט מיני.
- המוזרות של החיה שבה היא הופיע, שבעצם איננה חיה, אלא איבר ("חיה מלאכותית")
***
אמירה נוספת שחשוב להתייחס אליה:
"ההסחה כלפי מטה כרוכה במבט [על העולם] שאינו על עולם אחר במלוא מובן המילה, אלא על עולמנו היומיומי כפי שהוא נראה מפרספקטיבה אחרת." (עמוד 136)
זה תומך, לדעתי, ברעיון שהעולמות שלמטה הן צמצום של טווח התפיסה הנוכחי. במקום אחר בספרים נאמר שהעולמות האחרים (הכוונה לעולמות הלא אורגניים) שוכנים באותו מרחב שבו שוכן העולם שלנו, כלומר הלא-אורגנים מהלכים סביבנו אבל איננו מסוגלים לתפוש אותם.
ייתכן, בהתחשב בהקשר של האמירה הנ"ל, שהיא אומרת משהו על מיקומו של חלומו של הממרה את המוות: שהוא נמצא עוד לפני המעבר לרצועה גדולה אחרת. כלומר קרוב לעולם בני האדם, ולכן עשיר כמעט כמוהו. כזכור בחלומו של הממרה את המוות קסטנדה והממרה את המוות פגשו בני אדם, העיר נראתה דומה לעיר שבה נמצאת הכנסייה, והאנשים שם התייחסו אליהם כאנשים. גם כאן, במפגש הזה עם לה-קטלינה, בשלב מסוים שניהם הופכים מאותן חיות מוזרות לבני אדם.
עוד הערה
לגבי האמירה שהעולמות שלמטה הם עולם החי. באנגלית זה:
the realm of the beast
beast מציין, להבנתי, בעיקר חיית פרא, טרף.
בנצרות זהו כינוי לאנטי כרייסט; לכוח המתנגד לישו ולכוחות הטוב. ייתכן ויש כאן רמז לזיהוי בין העולמות שמתחת, אותם זיהיתי עם העולמות הלא-אורגניים הטפיליים, לבין האנטי כרייסט, זיהוי שעל פניו נראה מתקבל על הדעת.
אולי אציץ קצת בנצרות כדי לראות אם אפשר למצוא תמיכה לרעיון זה. "אולי" פירושו בלי נדר.
דרך אגב, ציינתי בעבר את הדמיון שבין קסטנדה וישו. בין היתר: קסטנדה נולד ביום הלידה השנתי של ישו.
=================
9.4.18
תמיכה נוספת לטענתי בדבר היותם של עולמות בעלי החיים אספקט של העולמות הלא-אורגניים אפשר למצוא בטענה בעמוד 124 האומרת שבמדבר סונורה יש נטייה לנקודת המאסף לנוע לעולמות שמתחת. בעבר כתבתי על כך שבאיזור ההוא נמצאות הרצועות הלא-אורגניות ממש על פני השטח וזו הסיבה שהמכשפים הקדומים קברו את גופיהם שם. זו הסיבה שהמכשפים חיים שם. דון חואן אומר בעמוד זה שבסונורה חיים מכשפים, והוא רומז לקדומים.
"ולכן יש מכשפים אמיתיים בסונורה [...] ובייחוד מכשפות". (עמוד 124)
=================
10.4.18
הצעתי שהמפגש עם לה-קטלינה כתולעת הוא פן אחר של הכניסה לחלומו של הממרה את המוות, כלומר המעבר בשער הרביעי של החלימה, המתואר בפרוטרוט בסוף "אמנות החלימה".
הטענה שלה-קטלינה היא אחד המופעים של הממרה את המוות אינה אמורה להתמיה את הקורא הנאמן של הספרות הזו, שכבר אמור להיות מורגל בדברים כאלה. הנה תמיכה נוספת לכך:
"דון חואן הסביר שהממרה את המוות והאישה שבכנסיה היו ביטויים שונים לאותה אנרגיה עצמה." (אמנות החלימה עמוד 229)
אספקט חשוב אחר יש לדעתי לאירוע הזה:
קסטנדה מאבד בו את צורתו האנושית.
אחדים מהרמזים לכך:
"התנסות זו שידעתי עם לה-קטלינה עיכבה את שובנו לדרום מקסיקו. שיבוש הוטל בי, ואיני יכול לתארו. במצב של מודעות רגילה הייתי נעדר הרגשה של רצף. היה דומה שנקודת התייחסות אבדה לי. הייתי מדוכדך. אמרתי לדון חואן שאיבדתי אף את הרצון לחיות." ("האש שבפנים" עמוד 133)
איבוד הרצף - כי הוא נותק מסיפור חייו הקודם. נקודת ההתייחסות היא הזהות הקודמת, המשמשת גרעין מלכד לכל התנסויות החיים שלנו, איננה עוד.
רמז ברור נוסף ישנו בהמשך העמוד:
"אספר לך מה היה אומר הנגואל חוליאן כאשר הגענו למקום שבו אתה נמצא עכשיו, [...] הנגואל חוליאן היה נוהג לספר שהם גורשו מן הבתים שבהם הם גרו כל חייהם [...] דכאונם - אמר להם הנגואל חוליאן - יותר משהיה צער על קיום שאבד, הייתה בו רוגזה על הצורך לחפש מגורים חדשים." (עמוד 133,134)
הבתים שמאבדים בשלב זה הוא הזהות העצמית השקרית, זהו אבדן הצורה האנושית.
השימוש בלשון רבים כאן ישתלב עם טענתי בהמשך.
כזכור, הנגואל חוליאן אמר (ב"כח השקט" כמדומני) שאבדן הצורה האנושית, הצפויה לכל לוחם, היא קושי אמיתי, ולדעתי יש כאן רמיזות לאותה אמירה.
נושא המגורים מופיע גם ב"אמנות החלימה", במסגרת החלום עם הממרה את המוות.
קסטנדה שאל אותה היכן היא חיה כשהיא נמצאת בעולם הזה.
"אתה צעיר ממני בהרבה, בהרבה מאד," אמרה. "וכבר אתה מתקשה לומר לאנשים היכן אתה חי. ואפילו כאשר אתה לוקח אותם לבית שהוא בבעלותך או שאתה משלם עבורו שכר דירה, לא זה המקום שבו אתה חי." (עמוד 203)
תמיכה נוספת לכך ששני האירועים: המפגש עם לה קטלינה והמפגש עם הממרה את המוות הם אחד יש גם בסוף אמנות החלימה, לאחר חזרתו מחלומו של הממרה את המוות. בשניהם נראה שהוא איבד את צורתו האנושית.
"חשתי בעצבנות שחלפה במקלעת השמש שלי כמדקרת חרב. הייתי מתעורר והולך. התחלתי לטעום את טעמה של מודעותי העצמית, אלא שעדיין לא שלטתי בה שליטה של ממש. על כל פנים, היא החלה להפציע מבעד לערפילי החלום." ("אמנות החלימה" עמוד 231)
תובנה חדשה (הצעה)
בנוסף לכך שהוא איבד את צורתו האנושית בחלומו של הממרה את המוות, כפי הנראה גם קרול טיגס איבדה את צורתה האנושית באותו אירוע, וזה אולי לא מאד מפתיע על רקע העובדה שהם זוג נגואלים, לא סתם גבר ואישה נגואלים, ועל כן יש ביניהם חיבור אנרגטי עמוק. ציינתי בעבר שמרגע שמצאו דון חואן וחבורתו את קסטנדה, כמעט מיד הם מצאו את קרול טיגס, שהיא בעצם הישות האנרגטית המשלימה אותו. ("מתנת הנשר")
הדמות קרול טיגס, בעלת סיפור החיים המסוים, איננה עוד (ראו סוף "אמנות החלימה"). זה משמעה (לדעתי) של אבדן הצורה האנושית.
במחשבה נוספת, ההתאחדות של הממרה-את-המוות עם קרול טיגס צפויה לכלול התמזגות גם עם קסטנדה וזה אכן נאמר בפרק ההוא, שהממרה את המוות התמזגה עם שניהם.
בקטע קצרצר הלקוח כנראה מהספר של אמי וואלאס (הבאתי אותו בעבר. אין בו הרבה מידע) מספרת קרול טיגס שהיא והממרה את המוות אכן הגיעו להסכמה (לגבי התאחדות כנראה) כי הן ישויות מחזוריות. ( cyclic beings)
ייתכן ושני האירועים הם אירועים שונים, אבל בכל מקרה הם אירועים מאותו סוג: אבדן הצורה האנושית, מפגש עם הממרה את המוות וכפי הנראה גם יחסי מין איתה.
הנטייה שלי לאחד את שני האירועים היא משום המחשבה שאיבוד הצורה האנושית נעשה פעם אחת במהלך החניכה, אבל אולי זוהי הנחה שגויה.
נקנח במשהו בעל קונוטציה מקראית חזקה:
ביציאה של קסטנדה ודון חואן מהמלון, לאחר שהם הגיעו לשם כדי לברר לגבי המפגש עם הממרה את המוות, אומר לו דון חואן:
"בוא נצא מהמקום המקולל הזה," אמר.
כשיצאנו משם פקד עליי שלא אפנה לאחור להביט במלון או בכנסיה שמעבר לרחוב, ושלא אזקוף ראש כלל." (עמוד 228)
זה כמובן מזכיר את סיפור אשת לוט, לא?
הכנסיה והמלון הם נקודות הכניסה והיציאה מהחלום עם הממרה את המוות.
=================
10.4.18
רמז נוסף לכך שמדובר באבדן הצורה האנושית בחלום הממרה את המוות היא האמירה:
"אינך צריך לשאול דבר," אמרה. "אתה כבר יודע כל מה שאני יודעת. אינך צריך אלא טלטלה כדי לתבוע לעצמך את שאתה כבר יודע. אני נותנת לך את הטלטלה הזאת.
[...]
אתה נמצא כולך בקשב השני. הבט סביבך." (עמוד 203)
הטלטלה הזו היא סילוק סופי של הצורה האנושית, לדעתי.
בזמנו הצעתי שהמאבקים של קסטנדה בלה-קטלינה היו למעשה מאבקים בצורה האנושית שלו, בטפיל. ניסיונותיו, לדוגמה, לחירורה בעזרת טלף של חזיר או כדורי רובה, נועדו לחירור מעטפת הטפיל.
=================
10.4.18
חידה
אפרופו הרמז המקראי לעיל.
היכן בספרים יש אמירה דומה: "אל תביט לאחור"?
=================
11.4.18
פתרון החידה
התכוונתי לרגע שבו קסטנדה ודון חואן נפרדו משאר החניכים הגברים במדבר (אחרי שדון חואן הופיע לפני כל אחד בו זמנית בדמות שונה). מופיע ב"מסע לאיכטלאן".
"בנימה של דחיפות מרובה אמר לי שלא להסב את ראשי לאחור כדי להסתכל בצעירים, מפני שבאותו רגע הם היו מעגל של צללים". (עמוד 205)
אני חושב שהנחיית "אשת לוט" הזו היא בעצם מקרה פרטי של מהלך מאד מאד נפוץ בחניכה:
לאחר שקסטנדה חוֹוֶה התנסות החורגת מהתפיסה הרגילה, הוא נדרש להחזיר את עצמו לעצמו, כלומר את נקודת המאסף למקומה המקורי, כלומר לסגור את הפירצה (ה-gap). פעמים רבות זה כולל מקלחות קרות, ותמיד נדרש מקסטנדה שלא לדבר ולא לחשוב על האירועים האחרונים שחווה, כפי הנראה כדי להתנתק מהם, כלומר להתנתק מהאצלותיהם ולחזור להאצלות הרגילות, לתפישה הרגילה.
כלומר, שוב, "אל תביט לאחור" הוא ניתוק חושי (ממשהו הנמצא שם גלוי לחושים: המלון, הכנסיה, הצעירים) והוא מקרה פרטי של התנתקות מהחוויה הפאראנורמלית האחרונה.
זו דעתי.
הערת אגב,
בנוגע לפרק זה שב"מסע לאיכטלאן", כדאי לשים לב לעובדה הבאה:
שם הפרק הוא "טבעת העוצמה". ישנו ספר בשם "הטבעת השנייה של העוצמה".
מעניין שעיקרם של שניים אלה הוא החניכים האחרים של דון חואן וחבורתו.
כלומר, החניכים האחרים הם חלק מהמושג "הטבעת השנייה של העוצמה".
מי שייך לטבעת הראשונה של העוצמה?
הבט/י סביב, עד האופק 😊😊😊
בטרמינולוגיה זו של טבעות,
"אל תביט אחור" הוא חלק מהרצון להתנתק מהטבעת השנייה של העוצמה.
=================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה