להיראות כמו הצל של עצמך

Matt Monro - If I never sing another song

I've had my share of fame
You know my name

קשה שלא לצאת מהשיר הזה עם המסקנה: הכל הבל הבלים.

***

חידה
יש בשפה את הביטוי: "הוא נראה כמו הצל של עצמו".
האם יש בספרים שלנו רמז למצב כזה?
רמז, גם אצלנו מדובר על "צל" כמציין את המוות.
זו לא חידה קלה, הניקוד יהיה בהתאם 😊
מצד שני היא גם לא כזו קשה שהפותרים-נכונה רשאים לצפות לטיול סביב העולם כפרס.

מי שסיים לפתור חידה זו, מוזמן להרהר בדבר הבא:
אם הביטוי הנ"ל מציין פחות או יותר: "כולו צל",
אז "סר צלו מעליו", שהוא ביטוי מהמקרא, מציין מצב הפוך: אובדן הצל.
ישנם איזכורים לדברים חסרי צל בספרות שלנו.
האם בשני המקרים ההתייחסות היא לצללים מאותו סוג?

 שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

20.7.18

אני חייב לשחרר קצת קיטור.

לפני מספר ימים התגלה באלכסנדריה שבמצרים סרקופג, ארון קבורה מאבן, גרניט כנראה, בגודל גדול במיוחד: באורך של קרוב ל-3 מטרים ורוחב וגובה גדולים במיוחד. המכסה אמור לשקול כ-30 טון והסימנים החיצוניים הראו שהוא לא נפתח מעולם. זה לא פשוט להרים מכסה כזה.

ארון קבורה כזה מעורר כמובן סקרנות מיוחדת. הושקעו בבנייתו משאבים עצומים, ולכן מי שקבור בו חייב להיות מיוחד.

בעולם שפוי אפשר היה לצפות שיפתחו אותו בשידור חי.

אבל העולם אינו שפוי. מדינות ודתות מחליטות איזה מידע, ובעיקר איזה עיוותי מידע, לשחרר להמונים, כי אסור שממצאים יסתרו את התפיסה המדעית, או שיעמדו בסתירה לדברי הנביא מוחמד, או התורה (את מגילות מדבר יהודה מנעו מגישה לחוקרים במשך מעל 50 שנה כמדומני. הרשות הפלשתינית משמידה אתרים הקשורים להיסטוריה היהודית בארץ ישראל.... דעאש הרס ממצאים מתקופת מסופוטמיה הקדומה כי זה הרי כפירה. הכנסייה הנוצרית השמידה קודקסים (ואנשים) של התרבות האמריקאית הקדם קולומביאנית. לאחרונה בבורמה כמדומני היתה השמדה מסיבית של מאמינים של דת אחרת.... אין לזה סוף). 

מה "התגלה" בסרקופג?

הרשויות מסרו: 3 גופות בתוך מי ביוב. גופות של חיילים רומאים, כנראה. לא מישהו מפורסם. נו באמת, מי יקבור אנשים פשוטים בארון קבורה כה גדול ומיוחד?! ואיך חדרו מי הביוב?

אני לא מאמין למילה שלהם. אם הם לא היו פוחדים מהאמת, הם היו מצלמים את הפתיחה בשידור חי. זה הרי לא היה עולה אגורה בעידן הסמרטפונים.

אני גם חושב שהם מפגרים שלא יכולים לחשוב על רעיון משכנע יותר מאשר להכניס לתוכו 3 גופות ומי ביוב.

על רקע ההשמדה הזו ללא הרף של ההיסטוריה, 

מה המזל הגדול שלנו?

שכל הידע עדיין, ואולי תמיד יהיה, נגיש בעיקרון, אם כי לא בקלות: באמצעות הקשב השני (הספרייה האקאשית).

******

צפיתי בסרטון על אישה בשם Agafia החיה את כל שבעים שנותיה במקום נידח ביותר בסיביר, מתוכם, 27 השנים לבדה, למעשה. הוריה ברחו לשם, עוד לפני שנולדה, מפני חסידיו של פטריארך רוסי שהכניס שינויים בדת הנוצרית והם רדפו למוות כל מי שלא קיבל את התפנית הדתית. 

זוהי, לדעתי, תמצית הסיפור של האנושות באשר היא.

הצעתי שהקרב על האמונה שבלבות האנשים מקורה במאבקים שבין הרצועות הלא אורגניות, בין האלים. 

בכל מקרה, חזרה לסיפור, אמירה אחת שלה ציינתי לעצמי:

כאשר יוכנסו שבבים לזרועותיהם של בני האדם ולמצחיהם, זה יהיה הסימן לכך שהגיע סוף העולם.

אנחנו כבר שם. 

בשבדיה, כמדומני, התחילו להכניס שבבים לזרועותיהם של אנשים. כך יודעים תמיד היכן הם נמצאים. "היתרונות": זה חוסך ממך להוציא כרטיס אשראי. 

נוסיף לזה את המעקב אחרי כל אחד מאיתנו באינסוף דרכים: לווינים, מצלמות, סמרטפונים, מאגר ביומטרי... 

שאלה בלתי פתורה עבורי:

העולם הזה, המנוהל על ידי הטפילים הלא אורגנים, הוא כבר, על פי הבנתי, מנוטר לחלוטין: מחשבותינו ידועות למערכת כי.... אלה המחשבות שהיא שתלה בנו דרך ההתקן הזר. 

מדוע, אם כן, ליצור מערכות ניטור ומעקב גם ברמה הגלויה, של הטונל? 

================ 

20.7.18

תשובתי לשאלה הבלתי פתורה (שלא זכתה לחיים ארוכים במעמד זה):

אני נוטה לחשוב, בדומה לטענתי שחלק מהמידע הקרוי "חושי", אי הטונל, מקורו בחושים הרגילים וחלק בכפיל, כך גם חלק מהמחשבות שבראשינו מקורן במיינד הטפילי (ההתקן הזר) וחלק במיינד האמתי (מושג הנמצא ב"צדו הפעיל").

אנו נהנים משני המקורות של המידע והמחשבה (ולצערינו איננו יודעים להבחין ביניהם), אבל ההתקן הזר אינו יודע על נתוני חושים שמקורם בכפיל ולא על מחשבות שזהו מקורן.

על כן, מערכות הניטור עוקבות אחרי מחשבות אלה באופן עקיף; אחרי עקבותיהן: דברים שאנו כותבים, אומרים, או עושים.

זוהי השערה בלבד.

================ 

21.7.18

בהמשך להערות האחרונות:

דוגמה לַתפיסה השונה (ההאצלות השונות) של החושים הרגילים ושל חושי הכפיל ישנה בסיפור העלמת המכונית של קסטנדה ב"מסע לאיכטלאן". המכונית לא נמצאת בעולם המכשפים; על פי פרשנותי: ההאצלות שמהן היא עשויה אינן בתחום התפיסה של הכפיל, אבל ישות הצל הגדולה שפרחה מבין כפות ידיו של חנארו קודם לכן היא כן בתחום זה.

במקרה העלמת המכונית, הכובע של חנארו היה אובייקט השייך לשני העולמות ולכן שימש אמצעי מעבר ביניהם, וגם אמצעי להנכיח את שניהם כדי להגיע, בקפיצה "קוונטית", אל הראייה, היא הכוונה המופשטת (מופשטת מתוך שני העולמות הללו שביסודן היא נמצאת - "הבט בכובע של חנארו !!!").

אנלוגיה שאני ממציא עכשיו (בתקווה שהיא מוצלחת):

כשאני מצביע על בית ואומר "בית", ילד קטן מאד שכבר רכש את הרעיון להתאים בין צליל (שם) לדבר רואה כל מיני דברים סביבו: ביניהם בית, סוס, אצבע מתוחה קדימה... למי מהם הוא אמור להצמיד את הצליל "בית"?

כשנצביע אחר כך על עץ ונגיד "עץ" הוא יבין שהאצבע המתוחה קדימה איננה בית כי עכשיו אין בית מולו, והיא גם לא עץ, כי קודם לא היה עץ. אבל בעזרת דוגמאות כאלה הוא עשוי, אולי, להגיע לרעיון שהאצבע המתוחה לפנים היא הצבעה, מורה על משהו, מייצגת כיוון.

הכַּוַונַה שבבסיס התפיסה שלנו (אקט ההתכוונות) גם היא בעלת מרכיב של הצבעה, לכן בחרתי דוגמה עם הצבעה באצבע. (בעברית יש דמיון צלילי, וגם מושגי, בין "כיוון" וכוונה").

כלומר, ממקרה אחד של הצבעה וצליל הנשמע בו זמנית איננו יכולים לדעת מהי האצבע המתוחה הזו, היא בסך הכל עוד אובייקט בשדה התפיסה (על שולחן הטונל). אבל אחרי כמה מקרים כאלה יש אופציה להגיע להבנת תפקידה.

אם האנלוגיה לא מוצלחת, תשכחו ממנה :)

מצד שני, אם אתם יודעים שהיא לא מוצלחת, אז אתם ממילא לא זקוקים לה :)

דרך אגב, במקרה ההוא של העלמת המכונית, דון חואן וחנארו ביצעו בידיהם פעולות הדומות לאיסוף של חבלים בלתי נראים.

אני סבור (כרגע) שאלה הם הסיבים המעורבים בתפיסה של קסטנדה את המכונית, כלומר בוקעים מקסטנדה, ועל כן אלה הם הסיבים שטאישה מתחה סביב גופה (אחרי שהיא שחררה אותם מאחיזתם בחפצי העולם באמצעות עבודת הסיכום. המונח העברי "חפץ" הוא מוצלח מאד בעיניי, כי התפיסה את החפץ - על פי הבנתי את הטולטקים -קשורה בלחפוץ אותו. הטולטקים אומרים שאנו צריכים להשתחרר מלחפוץ את חפצי העולם (האובייקטים בעולם המוכר).

(אפשרות פרשנית אחרת היא שהם אספו בידיהם האצלות של הנשר והוציאו אותן מתחום התפיסה של קסטנדה. אני נוטה פחות לאפשרות זו)

לסיבים אלה הצעתי לאחרונה את הדימוי של קווי שדה מגנטי.

אלה הם, לדעתי, גם הסיבים המוזכרים בהסברו של דון חואן על האופן שבו הוא לכד את קסטנדה במבטו בפגישתם הראשונה (סיבים היוצאים מעינו ואוחזים במשהו הנמצא מעבר לעינו של קסטנדה, סיבים היוצאים גם מכפות הידיים ומפתח הרצון וכנראה מכל הגוף, כי הגוף כולו הוא איבר תפיסה).

אלה הם גם הסיבים שגבר משאיר בגופה של אישה ביחסי מין. אלה הם גם הסיבים שאנו משאירים באחרים והם בנו במהלך האינטראקציה איתם בעולם, ומשחררים אותם באמצעות עבודת הסיכום. (לאחרונה כתבתי על האיכות המעין מגנטית של סיבי נקודת המאסף. זוהי הדביקות שלהם)

אין קשר בין סיבים אלה לסיבים המושארים ברחם האישה ביחסי מין?

אז למה האנשים איתם היה לנו מגע מיני נמצאים בראש סדר החשיבות של עבודת הסיכום?

חוץ מזה,

כמה סוגים של סיבים אתם מצפים שיהיו בנו ברמה הכי יסודית שלנו?!

לנשר יש 7 סוגי בשר, אבל זו לא הרמה הבסיסית, האנרגטית.

================ 

21.7.18

בנוגע לתשובה שהצעתי, שתי הערות כלפי מעלה, (שהיא בעיניי נפלאה), הרעיון שההתקן הזר אינו יודע על תפיסותיו ומחשבותיו של המיינד האמיתי הוא דו כיווני: גם הכפיל אינו יודע על תפיסותיו (עולמו) ומחשבותיו של ההתקן הזר (שמאומצות על ידי חלק מהכפיל הלכוד בו).

למה אני אומר זאת?

ככל שאני זוכר, הדברים הבאים נאמרו בצורה מפורשת או מרומזת, ובהצעה שלי יש הסבר אפשרי לכך:

- הכפיל שלי לא מתעניין בי,

- צריך למשוך את תשומת לבו אליי (לדוגמה בצעקות. צלילי קול הם כנראה בתחום החפיפה שנמצא בכל זאת בין שני העולמות).

- גוף האנרגיה (הכפיל) נמצא רחוק מאד והלוחם מקרב אותו לגופו. (ההתקרבות הזו היא, בטרמינולוגיות שונות: תחזוק העולם פחות ופחות על ידי השכל ויותר ויותר על ידי הרצון, וגם חדירת הרצון יותר ויותר לתוך אי הטונל).

================ 

21.7.18

עוד קצת הוצאת קיטור.

בסרט לעיל אודות Agafia, שהיא כפי הנראה אדוקה באמונתה ובעלת נפש זכה.

היא עסוקה כל היום בהישרדות (בשביל מים צריך ללכת לנהר, אין ברז...), והגידם שנפל לסביבתה הוא לא בדיוק מתנה (לאיש הזה אין הרבה זמן לחיות, ואיזה מחשבות הוא מארח במוחו? גילוי עריות, פיתויי מין מלפני שנים רבות, ואינו בוחל בלשתף אחרים במחשבות מלבינות פנים כאלה ...)

יוצרי הסרט הצליחו לפגוע בקשר הקטן שבכל זאת היה בין השניים הללו, הנמצאים לבדם בקצה העולם.

ובשביל מה?

ליצור דרמה? מציצנות חולנית?....

================ 

22.7.18

אתם זוכרים את התנועה של דון חואן: אחיזת הרצון באמצעות כפות ידיו והבאתו אל המצח.
התנועה באה בהקשר לדיבור על התנגדות באמצעות הרצון לכוחו השקט של המוות, כדרך שבה הלוחם מאפשר אמנם למוות לגרום להתפשטותו כערפל של גבישים הנמתח על פני השמים והארץ ואל מעבר להם. ("מציאות נפרדת" עמוד 177-178), אבל מיד אחרי שמתחילה ההתפשטות הוא אוסף את עצמו, את הערפל, מחדש.

האם ייתכן שלפנינו מקרה נוסף מהסוג של פרישת הקווים סביב גופה של טאישה (המזכירים קווי שדה מגנטי?) עליו דובר כאן לאחרונה?

לכאורה גם כאן יש קווים היוצאים ממקום אחד בגוף (פתח הרצון שבאיזור הטבור) ומתחברים לגוף בנקודה אחרת, המצח. (ראינו אצל טאישה שבמצח יש מוקד של יציאת קווים, כלומר מעין מוקד מגנטי, בנוסף לזה שבכפות הרגלים).

ב"מציאות נפרדת" עמוד 26 נאמר:
"כל אדם מקושר עם כל דבר אחר, אבל לא דרך ידיו, אלא דרך קווצה של סיבים ארוכים הנורים ממרכז בטנו. סיבים אלה מחברים את האדם אל סביבתו; הם שומרים על שיווי משקלו; הם מעניקים לו יציבות".

כלומר, בדומה לטאישה ששחררה את הקווים שלה מאירועי חייה ומהאנשים שבחייה, ועתה היא מותחת אותם סביב גופה, כך לדעתי גם בדוגמה זו. סיבי הרצון, כמו כל הסיבים מהם עשויה נקודת המאסף, באמצעותם אנו תופסים את העולם ונאחזים בו (כפי שמתואר בציטוט זה), כפי הנראה מוסטים אל הראש (המצח), כלומר, בפרשנות שלי: הלוחם מחזיר את הסיבים שבהם הוא אחז בעולם אל עצמו וכך אינו נמשך על ידם אל הנשר. 

 ***

ממש מעל הקטע האחרון שהבאתי ישנה האמירה:

"העשן הקטן יעזור לך לראות בני אדם כסיבים של אור.
[...]
סיבים כמו קורי עכביש לבנים (בתרגום העברי שכחו את ה"לבנים"): חוטים דקים ביותר הנעים במסלול מעגלי סגור (סירקולציה. בעברית תורגם "משתזרים") מהראש לטבור. כך נראה האדם כביצה  של סיבים בסירקולציה; וידיו ורגליו נראות כמו זיפים זוהרים, הפורצים לכל עבר." (עמוד 26)


 שוב יש כאן את הראש (כנראה המצח) כמוקד שממנו בוקעים הסיבים ואליו הם חוזרים דרך הטבור, כי הרי מדובר במסלול סגור, סירקולציה. 
מעניין שכאן לא מוזכרות כפות הרגליים כמוקד נוסף, אלא כאילו הרגליים והידיים נמצאות מחוץ לפקעת הסיבים הזו.
מתישהו נידרש לנסות לעשות סדר בכל המסלולים האנרגטיים סביב הגוף:
- אצל טאישה יש ארבעה מוקדים, 
- כאן רק המצח והטבור, 
- במקום אחר (במעברים קסומים כמדומני) מדובר על תנועת האנרגיה במסלולים סיבוביים הפוכים בצד ימין לעומת צד שמאל,
- במקום אחר מדובר על שני מעגלים אנרגטיים: בחלק העליון של הגוף ובחלק התחתון.
- ויש גם את האנרגיה הספירלית בפתחי הגוף, מלבד בקודקוד, שם התנועה היא הלוך-חזור כשל מטוטלת (ההתקן הזר).
================ 
22.7.18

על מנת לסגור פירצה-לכאורה בתיאוריה שלי:
טענתי שהכפיל מסַפק נתונים לתוך שדה התפיסה שלנו (אי הטונל) וכך גם החושים הרגילים, כשני נחלים המזינים את אותו אגם (הדימוי שלי).
וטענתי גם ששני הגופים: ההתקן הזר והכפיל אינם ערים האחד לעולמו של השני. (זו בעצם מסקנה הכרחית מהטענה הראשונה, לא? אם כל אחד תופס האצלות אחרות (עולם אחר) אז ברור שהם אינם יודעים זה על קיומו של זה).
זה הסביר כמה אמירות בספרי קסטנדה וגם את תהייתי לגבי הצורך של החברה במעקבים אחרי פרטיה.

אבל אם העולמות שלהם שונים, כיצד זה שבמצבים של התנסויות מחוץ לגוף, האדם רואה (דרך גוף החלימה שלו) את גופו הישן במיטה (השער השלישי של החלימה), את החדר, את הרחוב וכו. ? 

התשובה שאני מציע היא: 
מצב זה הוא מצב ביניים: גוף החלימה הוא מצב ביניים בין הגוף הפיסי של העירות לבין גוף הכפיל. על החלימה נאמר שהיא נחל קטן (פלג) הזורם מהעולם הפיסי, הקשב הראשון, אל נהר הקשב השני. 
התחום שבין העולמות (תחום החלימה) הוא התחום שבין הקווים המקבילים, ועל פי הפרק המסתורי שנוסף ל"מתנת הנשר" במהדורה הספרדית, זהו תחום שיש בו חפיפה של שני העולמות: ככל שמתרחקים מהעולם הזה, מקיר הערפל פנימה, הופכת התפיסה לשונה יותר ויותר מהעולם המוכר; החפיפה עם עולמנו הולכת וקטנה והחפיפה עם עולמו של הכפיל הולכת וגדלה.
הנה סגרתי עוד פינה, הדפתי עוד איום על התיאוריה :)
================ 
22.7.18

שיר משנות ה-30, בגירסה מ-1978.
ברחוב קטן בסינגפור.
שהוא, כמו כל רחוב, מוליך אל הנצח.

אני חושב שבאמירה זו של דון חואן הוא מטעה. הרחוב המסוים ההוא הוליך למקום עוצמה.

זה מזכיר אמירה אחרת שלו: 
נתיב בעל לב, כמו כל נתיב, מוליך ל... שום מקום.

================ 
22.7.18

הזכרתי את הצעקות כדרך להשיג את תשומת לבו של הכפיל (טאישה). 
זה מזכיר לי את "שומע תפילה" מהיהדות. ברור שאלוהים שומע תפילות, אחרת לא היה טעם ליהודים להתפלל אליו.
בסידור התפילות הטולטקי, מופיע, להבדיל, "שומע צעקות" :)

הצעקות הללו קשורות ללא ספק ליקוש הכפיל. זה מזכיר לי שטאישה אבלאר התכוונה לכתוב ספר שני, וכנראה גם עשתה זאת, בשם: "יקוש הכפיל".
אני חושב שאנו כבר מוכנים לספר הזה, לא?
אני מבקש מכולם לפקוח עיניים כדי לקטוף אותו ברגע שהוא יצוץ. :)
כמו הסנטימטר המעוקב של המזל. זה בעיני בהחלט הסימן האמיתי למוכנות שלנו, לא הכרזות כלשהן.
רעיון זה מספק הסבר לאמירה הנפוצה:
כשהתלמיד מוכן המורה מופיע. (ספר הוא סוג של מורה).
שיטת "הסנטימטר המעוקב של המזל" היא דרך מצוינת לבחון מוכנות, אין בה מקום לטַעוּת.
================ 
24.7.18
אני יודע שעדיין לא השבתי לחידה שבפוסט. בלי נדר, היום.
בינתיים: עוד סרטון של נַאסִים הַרַמֵיין, על הביוגרפיה שלו, רעיונותיו והאינטראקציה שלו עם העולם המדעי. משעשע מאד !!!!!!

וגם,
כמה מחשבות המזכירות לנו עניינים מתפיסת העולם הטולטקית, מחשבות שעשויות להפרות, אולי , את התפיסה הטולטקית (הפריית המחשבה המדעית איננה מעניינינו כאן). 
(אגב, לאחרונה גלשתי מעט לנושא המגנטיות ולדמיון בינו לרעיונות מעולם הטולטקים. אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד מנושא זה וממנו להקיש על התפיסה הטולטקית )

הנה אמירות אחדות שלו מתוך הרצאה זו:
נאסים מדבר על החלל היוצר את החומר. כל חלקיק נוצר מהחלל "הריק" ונעלם חזרה לתוכו (בניסוח שלי: "נבלע חזרה לתוכו"). כך הוא מחזיר מידע לחלל, מידע הנוגע ליחסיו ולאינטראקציה שלו עם שאר החומר ביקום, שגם הוא בעצם נוצר מהרִיק. החומר ביקום הוא כמו נורות מהבהבות בריק (הדימוי שלי). 

זה מזכיר את המערכת הטפילית הניזונה מהמודעות שלנו.


רעיון הבריאה מתוך החלל מזכיר אמירה מהספר "מפגשים עם הנגואל" עמוד 49:
"הם גילו שפעולת הבריאה הגלקטית קורית
כאשר החשיכה הקוסמית מכווצת את עצמה, וכתוצאה מכך נוצר פיצוץ
של אור, ניצוץ שמתפשט ומספק התחלה עבור סדר הזמן והמרחב." 
החשיכה הקוסמית היא האנרגיה האפילה, הנשית, היצירתית, הים האפל של המודעות.

החלל דחוס לחלוטין.
יש אמירה כזו בתיאור החוויה של קסטנדה במעבר דרך הוואגינה הקוסמית.
וגם האמירה שהחלל מלא בחיים "עד גדותיו"; באותו מרחב ישנן צורות חיים השייכות למימדים שונים, חלקן לא אורגניות.
================
24.7.18

החידה שבפוסט.
"הוא נראה כמו הצל של עצמו".
האם יש בספרים שלנו רמז למצב כזה?
רמזתי שמדובר ב"צל" המציין את המוות.

התשובה נמצאת ב"כח השקט":
"מותנו הוא כתם שחור הנמצא ממש מאחורי הכתף השמאלית. 
הוא אמר שמכשפים יודעים מתי אדם קרוב למותו בגלל שהם יכולים לראות את הכתם השחור, אשר הופך להיות צל נע, שגודלו וצורתו כשל האדם, לו הוא שייך." (עמוד 31), נוסח שלי. המילה "נע" שהדגשתי חסרה בתרגום שבספר.

האם הביטוי השגור בשפה: "הוא נראה כמו צל של עצמו" נולד אי שם בהיסטוריה אצל אנשים שראו זאת?

הצעתי בעבר הלא רחוק שישות צל זו, המוות, היא בעצם הכפיל [הוא זה שהורג אותנו בסופו של דבר אחרי התעלמות ממנו לאורך חיים שלמים, רק הכפיל יכול להציע עצות בעלות ערך (המוות כיועץ)...].
הצעתי גם שהנקודה האדומה באופק המתקרבת במהירות ומנפצת את עולמנו ברגע המוות היא עינו של הכפיל. (צדו הפעיל)
אם כן, 
מה משמעות האמירה לעיל שהכפיל הולך ולובש את צורתו וגודלו של האדם, של בעליו? 
זה נשמע כמו הנגואל ההולך ותופס יותר ויותר מקום על גבי אי הטונל, ו"הנגואל" אכן מציין לעתים את הכפיל. אבל זה קורה בחייו של הלוחם, לא אצל כל אחד, לא? לפחות זהו הרושם מהכתוב. 

אולי זה אכן קורה אצל כל אחד, אבל אצל לוחמים יש מודעות לכך? כלומר הם יודעים לזהות את הנגואל (הכפיל) בתוך שדה התפיסה, וגם לתפקד ממקום זה? (ברוך הוא ממקומו)
לדעתי, הטעיות כאלה הן סוג נפוץ בספרים. כלומר, נוצר רושם אצל הקורא, אבל אין הצדקה ממשית לרושם זה. וההטעיה היא מכוונת.

רוצים תמיכה לאפשרות זו, שזה קורה אצל כולנו?
אז למה אתם לא מבקשים :)
הנה תמיכה, בשליפה:
המושג סניליות כולל בתוכו את העובדה שאנשים הולכים ומאבדים את זיכרונם עם השנים. אפשרות הסבר לכך היא שזיכרונם, שעניינו ההתנסות החושית במציאות המוסכמת, מאבד יותר ויותר את מקומו לטובת התנסויות של הכפיל, שנותרות, באופן עקבי, מחוץ לתחום המודעות.  
================ 
25.7.18

עד שיצוץ הספר האבוד של טאישה ("יקוש הכפיל"), עלינו לפעול כאילו הוא לעולם לא יופיע. האמת היא שיש המון רמזים לזה (ולכל נושא) בספרים. ייתכן שלקוות שהספר הזה יופיע הוא רק עצלות מצידנו לשאוב את המידע מתוך הרמזים. 
על פי ההיכרות שלי מהספרים הקיימים: לכשיופיע ספר זה ואחרים, הוא ימשיך להיות אפוף רמזים, אלא אם כן.....
נפגוש אותו במודעות גבוהה. שם אפשר לומר את הדברים בצורה ישירה. המשגיח אינו מגיע למחוזות אלה.

אמרתי על הכפיל "[בַּרוּך] שומע צעקות".
ופַּרשתי תזה (שלי) האומרת שבשדה המודעות שלנו ישנם שני גורמים פעילים המזינים אותו במידע תפיסתי ובמחשבות: ההתקן הזר והכפיל. מלבד תחום צר של חפיפה (האיזור שבין הקווים המקבילים) מדובר בעולמות נפרדים; האצלות-נשר שונות.
הצעתי זאת כהסבר לכך שהחברה עוקבת אחרינו יותר ויותר. ולמה? כי ידיעות על פעילותו של הכפיל שלנו עשויות להגיע לידיעתה (של המערכת הטפילית) רק באופן עקיף, מתוך עקבותיו: הדיבור, הכתיבה, המעשים.
לפני שפוטרים את כל העניין כמחשבה קונספירטיבית (שמצריכה טיפול כמקרה פרטי של מחלת רדיפה), הנה קטע ממהלכי הייקוש של הנגואל חוליאן, במסגרת הסיפור על השלכתו את דון חואן החניך לנהר השוצף ("כח השקט").

לצליליהם ולמשמעויותיהם של מילים יש חשיבות עליונה. מילים משמשות אותם כדי לפתוח כל דבר שהוא סגור. לכן חייבים היוקשים להכריז על מטרתם לפני שהם מנסים להשיג אותה. אבל הם אינם יכולים לחשוף את מטרתם האמיתית באופן גלוי, ולכן הם נאלצים להשתמש במילותיהם בצורה זהירה על מנת להסוות את העוקץ עיקרי שלהם.
(עמוד 201. התרגום שלי)

אני מביא את המקור האנגלי. 

sound and the meaning of words were of supreme

importance to stalkers. Words were used by them as keys to open anything that was closed.

Stalkers, therefore, had to state their aim before attempting to achieve it. But they could not reveal

their true aim at the outset, so they had to word things carefully to conceal the main thrust.

אני חושב ש-outset, כמו במקרים נוספים, היא בעלת מובן ארכאי, ומובנו: העולם הגלוי (שבחוץ). ו-thrust הוא עוקץ. האמירה אודות דון חואן המחדיר את העוקץ עמוק יותר ויותר מופיעה כמה פעמים בספרים.

הנקודה העיקרית, שלמענה הבאתי את הקטע, היא ההכרח לומר טפח ולהסתיר טפחיים: "כאילו" האמירה נועדה לשני מאזינים נפרדים שכל אחד מהם אמור להבין אותה בדרך אחרת. 

בעקבות "שומע צעקות", נזכרתי בפסוק מהמקרא (חלק ממנו):

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (שמות ו)

מכיוון שכבר הייתי בסביבה, בדקתי עוד כמה זעקות אל האל:

וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מִן-הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל-הָאֱלֹהִ֖ים מִן-הָעֲבֹדָֽה: (שמות ב 23)

בהקשר לפסוק זה נתקלתי בפירוש הבא, המזכיר מאד את שני המישורים הנ"ל של הזעקה; ההסתרת של המטרה האמיתית, אב טיפוס לייקוש:

"יש אומרים, שזעקה זו בנגלה אמרו בפני המצרים שהיא על מיתת המלך כמתאבלים עליו, אבל האנחה בלב מן העבודה כי מיראה לא [לית] היו [הוויתו] רשאים לומר בפני המצרים שהם זועקים מחמת העבודה, ולכך לא [לית] ערבינהו."

מהו העוקץ המוסתר?
האם גם אתם נזכרים בניסיונות של קסטנדה לדקור את לה-קטלינה עם רגל החזיר, ולנקב אותה באמצעים נוספים, כמו רובה ציד? 
תחיבת העוקץ יכולה להיות גם דימוי אלטרנטיבי לדחיפת הנגואל יותר ויותר לתוך אי הטונל (היעשות יותר ויותר לצל של עצמך).
שתי האפשרויות הללו אינן בהכרח סותרות: אם לה קטלינה מייצגת את הטפיל, והטפיל שולט על אי הטונל, אז שני הדימויים הם אחד.
================