העוצמה שבנגיעת המוות

מה שהמוות נוגע בו מכיל עוצמה. (נאמר. אני משער שבמסע לאיכטלאן. לא בדקתי)
בזמנו הצעתי שהישות הנקראת מוות, עליה נאמר שהיא צדה אותנו, עשויה לייעץ לנו, נמצאת מעבר לכתף שמאל... היא הכפיל. אני לא זוכר אם כללתי גם את האמירה לעיל כתמיכה להצעה זו.
היא שייכת לשם. העוצמה היא הרוח, והכפיל הוא חלק מהרוח (לדעתי).

אני רוצה להציע שהסיפור על חינוך הנער, על ידי שימוש באדם מפחיד ואלים שיכה אותו, כשאת מקלטו הוא ימצא אצל אביו, ולסיום עליו לגעת בגופו של נער מת ("מסע לאיכטלאן"), יש בו מרכיב דומה לטכניקת ההתבוננות בעלים יבשים ("הטבעת השניה של העוצמה").
נקודה חשובה שצריך להסב אליה את תשומת הלב היא: עלים יבשים הם עלים מתים!
כלומר לגעת בהם זה לגעת במוות.
בשני המקרים הנגיעה נעשית באמצעות יד שמאל. ("הטבעת השניה" עמוד 218)
הקטע ממסע לאיכטלאן:

 He must let him touch the corpse once with his left

hand, on any place except the corpse's belly.

השימוש בעלים יבשים מנומק בעזרת העובדה שלא חסר כמותם בסביבתנו.
מה עם עובדת היותם מתים?
זו מלאכה שהושארה לקורא :)

לה גורדה: "הוא שילב הסתכלות בעלים יבשים וחיפוש של ידינו בחלימה. ארך לי כשנה עד שמצאתי את ידיי וארבע שנים עד שעצרתי את העולם. הנגואל אמר כי משלוכד אדם את תשומת לבו השניה באמצעות עלים יבשים, עליו לבצע הסתכלות וחלימה כדי להרחיב זאת."
("הטבעת השניה" עמוד 219)

הצעתי בעבר שמציאת כפות הידיים בחלימה הופך אותן לאובייקט השייך לשני העולמות (כמו הכובע של חנארו) ועל כן הן עשויות להוליך אותנו אל החלימה ומשם אל המציאות הערה.
מכיוון שהבחישה בעלים נעשית ביד שמאל, עולה הרושם שכל יד מוליכה לעולם נפרד, היד השמאלית לחלימה, והיד הימנית אל העירות.
(תיקון טעות תרגום: היד השמאלית בוחשת בעלים בצורה ספירלית. תורגם: יוצרת מעגלים. כמה סוגי תבניות שאפשר ליצור בתנועה ספירלית?)

וזה כמובן מזכיר לנו את שתי הדרכים החד סתריות שבין הידיעה השקטה והשכל. ("כח השקט")

וחידה קטנה לסיום:
היכן מסופר על עלים יבשים הנשרפים ומאפרם יוצרים זהב?

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

2.9.18

סימן חיים.

המחשב אוהב להתקלקל לי בקיץ, כנראה. אז עד שהוא יחזור לחיים, קיבלתם פטור ממחשבות עוועים.

מי אמר שאין חסד בעולם?

אני רק מקווה שתנצלו את הזמן כדי להמתין לרצון :)

לגבי החידה שבפוסט:

העלים היבשים הנאספים ונשרפים (וכמדומני מפוזרים על פני הנחל), ומאפרם יוצרות הפיות זהב, מופיע בשני הספרים של פלורינדה "להתעורר אל החלום" ו"חלום המכשפה". שניהם מתייחסים לסדרת אירועים בעברה. כילדה קטנה נהגה לחמוק מביתה דרך החלון ולהצטרף למנקה רחובות שאסף עלים יבשים וסיפר לה את המיתוס הזה על הפיות והזהב.

האפר של העלים היבשים שהיא אספה עם השרת בבית המכשפות, בו השתמש השרת כדי לסמן עבורה את השביל בין הבתים (הבית הקטן מייצג את גוף האנרגיה. משני צדי השביל נמצא התהום), האם אין בו דמיון להפיכת אפר עלים לזהב? 

בעקבות תגובת השרת לסיפור הילדות הנ"ל (עיניו זרחו, כמדומני), עולה המחשבה: האם ייתכן שמנקה הרחובות ההוא היה אחד הלוחמים בשושלת שעקבו אחריה עוד מילדותה, אם לא קודם לכן? 

("בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" ירמיהו)

וחוץ מזה, מי שמע על מנקה רחובות שמטאטא עלים יבשים בלילה?

דרך אגב, אם כבר הזכרנו את המילה "לקדש", הנה הפירוש הטולטקי שאני מציע לה:

כמו כפות הידיים שמוצאים בחלימה והופכות לדיירים בשני העולמות ולכן חוליות חיבור ביניהם, כך הוא כל מה שהאל מקדש (חפצי המקדש, אנשים...). נתקלנו בנגיעת העוצמה המטעינה עוצמה בכל מה שמונח לפניה.

מצטער, לא יכולתי שלא לצייד אתכם בשטות נוספת לפני שאתם ממשיכים בחופשה :)

***

יחדיו לבד (רק שנינו)

גירסה ווקאלית מהירה של השיר הובאה כבר בבלוג זה.

החצוצרה של צ'ט בייקר.

================== 

4.8.18

המחשב חזר לחיים. מכיוון שלא הצלחתי להבין מדוע ניטלו ממנו חייו קודם לכן, ואת ההצלחה יש לזקוף למזל, שהוא כידוע עוצמה :), ייתכן שהוא יחזור מתישהו שוב למצב נבצרות. עד אז, ננסה ליהנות מהמתנה.

אפרופו ימי עוצמה, יום שבת האחרון, ה-1.8.18, היה יום עוצמה, אבל לא היה לי מחשב לעדכן אתכם, הנקלעים לבלוג זה. בעוד 15 יום יהיה עוד אחד.

לכבוד האירוע המשמח, הנה שיר הלקוח מסרט משנת 1962 "נדנדה בשניים" בכיכובם של שירלי מקליין ורוברט מיצ'ם. מודה שלא ראיתי אותו, אבל השיר יפה.

הזדמנות שנייה.

כזכור, ציפור החירות אינה נותנת הזדמנות שנייה.

הזכרתי בעבר ששירלי מקליין מספרת באוטוביוגרפיה שלה "out on a limb", שכמדומני תורגם לעברית, על חוויות פארנורמליות בטיול שלה בפרו: עב"מים ויציאה מחוץ לגוף (זה מה שאני זוכר כרגע, בשליפה). תהיתי כבר, ובהזדמנות זו אני מרענן את התהייה הזו, האם הבחור שליווה אותה שם והפגין ידע בתחום זה לא היה קרלוס שלנו, שנולד בפרו.

סתם הרהור.

================== 

7.8.18

מתוך "מפגשים עם הנגואל":

"גם מחלות ותאונות חמורות הן אירועים רוחניים, כי הן יוצרות חיבור עם המוות"
(עמוד 74)
ובהמשך המשפט ("בנשימה אחת") אמירה שסמיכותה לקודמת מרמזת על הקשר שבין המוות והעוצמה (הרוח/הנגואל):
"או למי שהתמזל מזלו והוא מצא צינור אל הרוח בצורת נגואל. זהו, ללא ספק, האירוע הראוי ביותר לזכירה, יותר מכל."

האמירות הללו מופיעות במסגרת הדיון אודות אלבום האירועים החשובים בחייו של הלוחם.

המושג מוות מופיעה בשני מובנים: במובן הראשון של מיתה, סוף החיים ותחילת התפוררות הגוף, ובמובן של ישות הנמצאת מאחורי כתף שמאל, מלווה אותך (לא בגלל שיש לה רגליים :)), מסוגלת לייעץ...
הצעתי שישות זו היא בעצם הכפיל, שהוא בעצם חלק מהרוח. 

מה הקשר בין הכפיל למוות (במובן של מיתה)?
אין לזה תשובה בספרים (כמדומני). 
כמו כל תובנה, נצטרך להגיע לכך בעצמנו, בעזרת הרוח (כנראה).

מיתה רגילה היא בעצם התפרקות הפקעת. באותו זמן משחרר אותנו הטפיל כי הוא (לדעתי) מרכיב של הפקעת: הצעתי שהפקעת עשויה מהרצועות הלא-אורגניות והטפיל, או המיינד הטפילי, הוא חלק מרצועות אלה.
אם אני צודק אז המיינד הטפילי מורכב, כנראה, משבעה מוחות. נמתין לחוקר שיקח על עצמו את אישור או הפרכת התיזה הזו. ממילא אנו ממתינים לרצון, אז נמתין לעוד משהו :)
נחזור לשאלה: איך המיתה קשורה לכפיל?
התשובה פשוטה: יש שני כוחות, או מערכות, בנמצא: המערכת הטפילית (שהיא איחוד של שבעה), והרוח (תהיתי אם גם היא ריבוי של שבעה, אבל זה אינו חשוב לעניינינו כרגע). אם המערכת הטפילית נוטשת/מתפרקת, נותרת הרוח, שאליה אנו, להבנתי, מחוברים בחיבור קבע, חיבור אשר המערכת הטפילית מסתירה אותו מאיתנו.
אם כן, התשובה היא: המערכת הטפילית מסתלקת ואנו נותרים עם הרוח/הכפיל, אם כי כנראה לזמן קצר בלבד. אם לא שכללנו את החיבור אל הרוח, את הכפיל, לא נוכל למנוע את ההשתלטות מחדש של המערכת הטפילית עלינו.

ולעניין המגע עם המוות: אם המוות הוא הרס חלקי (מחלה קשה וכד.) או מוחלט של הפקעת (כמו בעלים יבשים), אז מדובר במגע עם מה שמעבר לפקעת, מעבר למחסו, שם נמצאת הרוח. 
אם נשתמש בטרמינולוגיה הטולטקית המפרשת מוות במובן מיתה וגם במובן כפיל/רוח אז אפשר לומר:
המוות, במובן כפיל, גורם למוות במובן מיתה (מקיש על כתפך ומודיע שהגיע הזמן), וזו מביאה למגע עם המוות במובן של כפיל (עוצמה, רוח).
למה הטולטקים משתמשים ב"מוות" באופן דו משמעי?
האם רק כדי לבלבל את המיינד הטפילי (ייקוש)?
חומר למחשבה.

דרך אגב, אופני הסתרת המידע (והרמזים אליו) - שהם חלק מיקוש המיינד הטפילי - עשוי ללמדנו על מגבלותיו של המיינד הטפילי. כל פענוח (ממשי) של רמזים מצריך שימוש במיינד האמיתי.

שבת שלום.

================== 

9.9.18

מתוך "מפגשים עם הנגואל":

"להפתעתנו, קרלוס אמר לנו שלראות את הנקודה [נקודת המאסף] הוא עניין פשוט
יחסית, הקורה בשלבים המוקדמים של אימוץ דרך הלוחם. כדי לראות
את נקודת המאסף, מספיק לתת לעצמך סוגסטיות בדרך מתאימה.
"חניך לעולם אינו אמור להגיד: 'אני כישלון, אינני רואה דבר', אלא,
במקום זאת, יאמר את ההיפך: 'אני עשוי לראות זאת. כן. הנה זה.' אם
נחזור שוב ושוב על ההתכוונות שלנו לראותה, במוקדם או במאוחר
תיכנס נקודת המאסף לתחום התפיסה שלנו, מצב שהוא הצעד הראשון
לקראת הנעתה באופן יזום." (עמוד 142)


לדעתי מדובר כאן על "כיוון העיניים", מושג המופיע ב"הטבעת השנייה של העוצמה", הכוונה הנעשית גם כן בשלבים המוקדמים של החניכה, נאמר במפורש.
אצל החניכים זה נעשה על ידי החזקת הסנטר על ידי הנגואל, למשך זמן ארוך מאד. בסופו (אולי בגללו) דונה סולדד התעלפה.
דונה סולדד: 
He twisted my neck in order to change the direction
of my eyes

במקרה של קסטנדה, על ידי הבטה על שתי מדורות (כשהצופה והמדורות יוצרים משולש שווי צלעות של כ-6 מטרים כל צלע).

At the beginning

of my apprenticeship, he once built two small fires in the

mountains of northern Mexico. They were perhaps twenty

feet apart. He made me stand another twenty feet away from

them, holding my body, especially my head, in a most relaxed

and natural position. He then made me face one fire, and

coming from behind me, he twisted my neck to the left, and

aligned my eyes, but not my shoulders, with the other fire. He

held my head in that position for hours, until the fire was extinguished.

The new direction was the southeast, or rather he

had aligned the second fire in a southeasterly direction. I had

understood the whole affair as one of don Juan's inscrutable

peculiarities, one of his nonsensical rites.

(הטבעת השניה, הפרק על דונה סולדד)

הרוח לא ממש רוצה לומר את הדברים כפשוטם, לא?
כדאי לשים לב שיש כאן שני כיוונים: אחד ביחס לכתפיים, ואחד ביחס לרוחות השמים (דרום מזרח).
אם המדורה השמאלית היא בכיוון דרום מזרח, אז העמידה מול שתי המדורות, נקודת האמצע שביניהן, היא בכיוון דרום.
מכיוון דרום מזרח מגיעה זרימת ההאצלות, משם מגיע הזמן. אנו זוכרים שהלוחם משנה את כיוון מבטו כך שהוא מביט אל הזמן המתקרב, בעוד כל האנשים מביטים על הזמן המתרחק (מתנת הנשר).
כדי לשנות מבט מהזרם המתרחק לזרם המתקרב, עלינו, על פי ההיגיון שהעניקו לנו הלא-אורגנים טובי הלב, לסובב את המבט ב-180 מעלות. כלומר אם ברגיל אנו מביטים קדימה, אז אנו מפנים (לפחות עין אחת) אחורנית. 
מי נמצא מאחורינו?
נקודת המאסף, המוות (=הכפיל (הרוח), על פי הצעתי).

בהמשך, כאשר דונה סולדד מנסה לחנוק אותו למוות, מופיע המשפט הבא, שאם לוקחים אותו מילולית הוא רלבנטי לעניינינו, המבט לאחור. הבעיה היא שבדרך כלל איננו לוקחים את הדברים מילולית (תודה להתקן הזר 😊)

Don Juan had said that when we finally realize what is going

on it is usually too late to turn back.

כדי להשלים את התמונה אודות כיוון העינים, עלינו גם לבדוק את תיאור החוויה של לה-גורדה, המופיע גם הוא בספר. 

אבל רגע, 

איך סיבוב העיניים לאחור יאפשר לנו לראות את נקודת המאסף שלנו? הרי אני מביט על גבם של אנשים אחרים ולא רואה שם שום נקודת מאסף :)

כאן מסתתרת לדעתי הנחה רווחת מוטעית וקטלנית. 

אנו זוכרים את האמירה של דון חואן שכאשר הוא מביט, רואה, בפקעת סיבים הוא רואה תמיד רק אחת (ולכן שאלת מעבר הסיבים/ההאצלות בין פקעות האנשים אינה עולה מבחינתו.

חומר למחשבה לחג.

***

אתה בא והולך אליי (גוף האנרגיה)

שיר ללא שם, מילים ולחן שלום חנוך.
יופי של מילים ויופי של לחן.
והמפוחית... מקסים.

================== 

9.9.18

הרשו לי לקשר את "אתה [גוף האנרגיה] בא והולך אליי" עם הדיון.

הדיון להלן הוא כולו ספקולטיבי.

על גוף האנרגיה נאמר שהוא הולך ומתקרב. לא נאמר שזה נכון רק לגבי לוחם (אם כי לדעתי היה צריך לומר), וזה גם לא מצוין באמירות נוספות שמיד אביא.

הכפיל הורג אותנו [המוות צד אותנו, שוב, נכון כנראה רק לגבי הלוחם] כאשר הוא מגיח מהאופק, בחזית שלנו. לדעתי, שוב, רק לגבי לוחם. תיאור המוות כמגיח מהאופק ומכה בשמשת הרכב של קסטנדה, כי קסטנדה נוהג המון ולכן המוות יתפוס אותו בנהיגה. 
כמדומני, נאמר שם שמדובר בתיאור המוות האישי של קסטנדה. הקורא חושב שהעניין האישי הוא שהמוות יתפוס אותו בנהיגה, אבל אני חושב שהנקודה הייחודית לקסטנדה היא שהוא יפרוץ מהחזית, כי הוא לוחם. 
הצעתי לחבר את התקפת המוות הזו עם הנקודה האדומה באופק הגדלה ומתנפצת (צדו הפעיל), והצעתי שנקודה זו היא עין הכפיל. 

אם כך, התקרבות גוף האנרגיה היא מאחורה לכיוון החזית, ראשית לתוך שדה הראייה (העיניים יכולות להיות חלונות גם לנגואל. לזה יש לצרף את הציטוט לעיל מארמנדו שניתן לראות את נקודת המאסף), והוא ממשיך ונע עד החזית, משם הוא תוקף, כנראה את המגן הטפילי דמוי הסיר הנמצא בחזית (סיפורי עוצמה).

האמירה שהכפיל הוא שמחסל אותנו מופיעה אצל טאישה, אבל בצדו הפעיל נרמז הדבר בהסבר למתקפת האינסוף על קסטנדה: "האינסוף תובע אותך [הלוחם] לעצמו".

התנועה הזו של גוף האנרגיה (הכפיל, נקודת המאסף) מאחורה קדימה קורית, לדעתי, אצל לוחם בלבד. תנועה זו היא לדעתי חדירת הנגואל יותר ויותר לתוך אי הטונל. בעצם זוהי תנועה שלנו שמאלה. שמאלה הוא אם כך, אחורנית: ימין זה קדימה, אחורה זה שמאלה. (דון חואן אומר שהמכשפים הקדומים תיארו את חבטת הנגואל (חבטה פנימה, קדימה) כתנועה [לדעתי של המבט] שמאלה). 

שוב, כל הדיון הזה הוא פרשנות בלבד. אני לא חוסך כאן באזהרות אלה.

================== 

9.9.18

אם תנועת המבט של הלוחם היא עוד ועוד שמאלה, באספקט אחר: כניסת הנגואל לאי הטונל, תנועת השמאל ימינה, מה נפגוש בתנועה ימינה?

את קיר הערפל, 90 מעלות לחזית.

מה נמצא מאחוריו?

השטח שבין הקווים המקבילים, המורכב לדעתי מהרצועות הלא אורגניות, כלומר בצד ימין נפגוש את המערכת הטפילית. בצד שמאל הרוח, בצד ימין הטפיל.

אם נמשיך ימינה ונחצה את השטח שבין הקווים המקבילים נגיע לגדה השנייה של התהום, לכפיל.

לאן הגענו?

למה שהיום עבורנו הוא החלק האחורי.

================== 

10.8.18

כשכתבתי לעיל שכשאני מביט על גבם של אחרים אני לא רואה שום נקודת מאסף, ושיש בזה הנחה מוטעית וקטלנית, התכוונתי שאנו כמעט לעולם לא חורגים משדה הראייה שלנו. כשאנו מסובבים את הראש ורואים את מה שאחורינו, לדוגמה, קונסטרוקציה מחשבתית אומרת לנו שהמראות קדימה ואחורנית משלימות עבורנו את תפיסת המרחב, את כל המצוי סביבנו. התפיסה שלנו כולה מורכבת מקונסטרוקציות רבות כאלה, ואנו איננו ערים לבניית המציאות מתוך נתוני חושים שונים (ולדעתי חלקם של הכפיל). אנו ערים לתוצאת ההרכבה הזו. דוגמה נוספת היא חיבור צלילים למראות. צליל הנביחה והיצור הקרוי כלב שמניע את לסתותיו בהתאמה עם צלילי הנביחה מתחברים אצלינו לתפיסה של הכלב נובח.

דון חואן אומר לקסטנדה כשהם יושבים במסעדה ששניהם רואים את אותו מקום באותו אופן כי שניהם יודעים לבנות חדרים.

מדובר כמובן בבנייה מאחורי הקלעים של המודעות. לדעתי, המיינד הטפילי שלהם הוא שבונה זאת עבורם.

המיינד הטפילי הבונה עבורינו את המציאות אינו כולל במוצריו הסופיים מראות כמו נקודת מאסף.

אפרופו בנייה של מבנים על ידי המיינד: הבית של המכשפים, יש בו שני אגפים שהם אסורים בגישה לטאישה החניכה. כאשר היא מתבוננת על הבית מגבעה סמוכה ורואה חלקים מהחלק המוסתר האסור בגישה, היא מגלה שהוא לא מסתדר עם הערכותיה וחישוביה לגבי גודלו וכיווניו.

קלרה אומרת לה שהבית הזה הוא תוצאה של כוונה ובתגובה לתהיותיה של טאישה שעובדה זו מצריכה ממנה לשנות את התנהגותה שלה, של קלרה.

הפירוש שלי: הראייה הזו של טאישה מצביעה על התחברות לכוונה של המכשפים, למיינד האמיתי, ובאמצעותו היא בונה את החלק הנסתר. התוצאה עומדת בניגוד לחלק המוכר, הנבנה על ידי המיינד הטפילי, הרגיל.

קלרה צריכה להתחשב בעובדה זו כי היא מציינת הישג מסוים מצד טאישה שישפיע על המשך החניכה.

נקודה מעניינת באמירה הנ"ל של קסטנדה, מתוך הספר של ארמנדו: ניתן להגיע לראיה של נקודת המאסף על ידי סוגסטיה עצמית.

================== 

10.9.18

בהמשך לבניית בית המכשפים באמצעות כוונת המכשפים לדורותיהם,

מה המיינד הרגיל יראה בחלק האסור לגישה של הבית?

לדעתי, כלום, קרוב לוודאי הריסות (הבית נהרס פעמים רבות בעבר. לדעתי בגלל רעשי אדמה).

הריסות, אתם קולטים את זה??????

כלומר, מבנה שקיים ברובד מציאות אחר.

================== 

10.9.18

דבר זה מעורר תהיות:

מה שנשאר מההסטוריה האנושית הוא בדרך כלל הריסות.

כל כובש הורס את מה שיצרו לפניו. משתדל שלא להשאיר כל זכר.

לא מזמן ראינו איך דעאש, במצוות האל להשמיד כל זכר לאלים אחרים, הורס עתיקות של מסופוטמיה.

בעקבות ההערה הקודמת, האם לא ייתכן שבחלק מההריסות ממשיכים החיים במימד אחר?

המקדש הכלקוליתי בעין גדי.

ומקומות מסוג אחר:

לאחרונה עבר לגור אצלי הספר: "בתי כנסת קדומים בארץ ישראל".

מחקר מעניין ומקיף מאד, לבטח לא ממצה.

מה שנשאר מכל בתי הכנסת האלה הם גלי חורבות.

================== 

10.9.18

בהמשך לציטוט הנ"ל מהספר של ארמנדו, שבו מדבר קסטנדה על ראיית נקודת המאסף בעזרת סוגסטיות מתאימות, כמה שורות משם מופיע המשפט הבא:

כל מה שאנו רואים הוא תוצאה של פעולת נקודת המאסף. משום כך
יש לנו תחושה של להבה בוערת במקום שבו האצלותינו מתחברות עם
אלו שבחוץ. (עמוד 142)
זה תומך בהצעה שלי לראות ב"פרקטיקת שתי המדורות לצורך כיוון העיניים מחדש" פרקטיקה הנועדה להביא לראיית נקודת המאסף.

================== 

10.9.18

זה אמנם לא נוגע ישירות לדיון כאן, אבל הכל נוגע באופן עקיף בכל.
להצעה שלי לגבי הקווים, ההאצלות הנשר כקווים של שדה מגנטי, אפשר לצרף כתמיכה את ההצעה האלטרנטיבית לתיאור המקור של ההאצלות כנשר: אפשר לדמותו למגנט עצום המושך אותנו אליו כמו שבבי ברזל.

==================