את השיר הבא אתם כנראה לא תצרפו לפלייליסט שלכם.
רק בגלל שאתם לא לוחמים :)
זהו שיר עם ישן שדון חואן, חנארו וקסטנדה שרו בזמן המתקפה של המכשפים הקדומים ובעלי בריתם.
מילות השיר מבטאות את אידיאל הלוחם.
„Because of my passion, they say
that ill fortune is on my way.
It doesn’t matter
that it might be the devil himself.
I do know how to die
Valentina, Valentina.
I throw my self in your way.
If I am going to die tomorrow,
why not, once and for all, today?”
("האש מבפנים", בפרק "הממרים את המוות")
אני תוהה אם את מילות השיר הזה באמת לא כתב לוחם טולטקי, אחרת מנין אדם רגיל יכול לחשוב על רעיונות כאלה:
- לדעת איך למות.
- (אם) למות מחר, מדוע לא היום? בתפיסה הרגילה אין בזה היגיון. ולמען הסר ספק, אין כאן שום כוונה לשים קץ לחיים, אלא נכונות/מוכנות למות היום, עכשיו. אנו זוכרים את דון חואן החניך והאישה האינדיאנית ושני ילדיה שהמתינו כל ערב סביב השולחן למוות, המתינו, לא הזמינו. ("כח השקט")
למה אנו לא מוכנים שזה יקרה היום?
בבדיקה עצמית הגעתי למסקנה שאני מתנגד לרעיון כי יש לי תוכניות שאני מצפה להספיק לממשן, הישגים להשיג, לפני שאהיה מוכן לעזוב. הרעיון הזה מסתתר באינסוף יצירות ספרותיות, סרטים ואינסוף שטיפות מוח אחרות. אנו שרויים בתוך ים של שטיפות מוח של המיינד הטפילי, מוסווות בכל דרך אפשרית.
תפישות החיים היסודיות שלנו שקיבלנו בחינוך, הורים, מדיה... הם כמובן מבית היוצר של המערכת הטפילית. בניסוח אחר קצת זה מופיע ב"מפגשים עם הנגואל": המיינד הטפילי מדבר אלינו מאמצעי התקשורת.
הרעיון שיש הישגים התלויים בי, שהם שלי, הוא שורש הטעות, על פי התפישה הטולטקית, כפי שאני מבין אותה. אינך יכול לשנות דבר בטונל.
כלוחמים עלינו הרי להשיל מעלינו את קורות חיינו, וזה כולל את הישגינו וכישלונותינו. הם לא באמת שלנו. הם חלק של סיפור החיים הזה ("של מי החיים האלה בכלל?" היכן נאמר?)
זה פירושו של הפרדת המודעות מכוח החיים במסגרת עבודת הסיכום, והענקת המודעות, סיפור החיים, במתנה, כהעתק של עצמנו, לנשר.
כח החיים הוא כמו הביקורת שמשאירים בידך בכניסה לקולנוע :)
את מי מייצגת ולנטינה בשיר?
כנראה את העוצמה, הרוח.
המכשף מציב עצמים או איברים מגופו על דרך העוצמה (כגון גבישי קוורץ) כדי שיטַענו בעוצמה ("מסע לאיכטלאן").
וכבר הצעתי שהעוצמה והמוות אחד הם, "רק מה שהמוות נגע בו הוא בעל עוצמה".
השם ולנטינה מציין חוזק וכדומה.
אפשר לראות בשיר מהלך של יקוש.
המיינד הטפילי החברתי חושב שיש כאן שיר אהבה, ובעצם מוסווית כאן התכוונות אל הרוח, אל חוק הנגואל, דרך הלוחם.
בכאלה שירים אנו צריכים להקיף את עצמנו. (לא בשירים על אהבה תלותית, משכנתא, "הישגים" למיניהם...). שירים בעלי תוכן טולטקי, או תואמים לו, צריכים להיות חלק מהדיבור הפנימי החדש.
**************
הערות ותוספות
30.3.19
מערת המלח הארוכה בעולם היא בישראל. הסתיים מיפויה בימים אלה. היא נמצאת בהר סדום שכולו.... מלח.
ומאמר קצר.
==============
31.3.19
לא היה לנו בבלוג כמעט בכלל את גלן קמפבל.
הוא נפטר לפני שנתיים. מבחינתי הוא היה תמיד, כמו רוב האנשים בעולם, בגדר שמועה בלבד.
כל עוד אני לא מאשר את קיומו של משהו או מישהו באמצעות חוש המישוש, או הריח, הוא עבורי במעמד קיומי (אונטולוגי) נמוך מאד, בדומה לשמועה.
חייו של גלן קמפבל היו עבורי בגדר שמועה וכך גם מותו.
האם קרלוס קסטנדה הוא במעמד ממשי יותר?
שאלה טובה. (תשובות על גבי גלויות בלבד)
קרלוס ניסה בכל דרך, על ידי סיפורי חיים פקטיביים (לכאורה), שמות שונים ועוד, להפוך את זהותו החברתית למשהו חסר ממשות ככל האפשר.
ואם קרלוס קסטנדה הוא במעמד קיומי נמוך עבורנו (מעולם לא פגשנו או דיברנו אתו), אז מה לגבי דון חואן, "החבר הדמיוני" של אדם שקיומו בגדר שמועה?
שיר הנודד
Gentle on My Mind
הלוחם הנודד יכול לאמץ את אי ההיצמדות לדבר שבשיר.
==============
31.3.19
ביצוע חדש לאותו שיר, בשילוב המחזה שלו.
דחף הנדודים.
==============
2.4.19
כמות המידע בספרות שלנו היא אדירה, שלא לומר אינסופית, ובכל קריאה מחדש נגלה פרטים שלא זכרנו. מעבר לכך שמדובר בתפישת עולם זרה, ובמידע שברובו נמסר במרומז בלבד, יש לדעתי משהו אינהרנטי במידע שמעודד את השיכחה שלו.
המיינד הטפילי, זה שבו אנו משתמשים, מנוּע לדעתי מלהבין את הרמזים, ובמצב כזה קשה לזכור פרטים, שברובם עושים רושם כלא חיוניים לסיפור.
[האם את/ה זוכר מה מייצגת מפת השולחן בשימוש בשולחן כמודל לטונל? מה מייצגת המלחייה? האם זכרת שלה-גורדה ניווטה בחלימה בעזרת חוש הריח? האם זכרת שפבליטו התהלך עם כסא משלו? את חיילי הבדיל של נסטור? סיפור החתולים בסיפורי עוצמה? .... אינסוף]
דיברתי לא מזמן על רוויה, מושג שנתקלנו בו בראש וראשונה בהקשר למעברים הקסומים, אבל הוא מרומז גם בהליכה הנכונה, שם יוצרים הצפה של נתוני חושים, והצעתי שרעיון זה נמצא כנראה גם בהצפת המידע שבספרים. ההצפות האלה משתקות את מנגנוני הטונל, וזו לדעתי תכליתן.
==============
2.4.19
יש עוד נושאים רבים ב"שבונו" שרק התחלנו לדגדג.
הזכרתי לעיל את גלן קמפבל כשמועה בלבד, כי לא פגשתי אותו, לא נגעתי בו.
האינדיאנים של היאנוממה מסכימים אתי :)
הרקע: הפגישה הראשונה של פלורינדה עם ריטימי טוטמי ואטוו:
"היא [ריטימי] גיחכה, שמטה את הפרי על הקרקע, ואחר כך הניחה את ידיה על בטני. ידיה היו מיובלות, אך אצבעותיה הדקות והעדינות היו רכות כשהיא נגעה בהיסוס בשדיי, בכתפיי ובפניי, כאילו רצתה לוודא שאני אמיתית." (עמוד 60)
"הבנתי ממילאגרוס שריטימי הסבירה לקבוצה שהיא מצאה אותי ביער. בהתחלה היא האמינה שאני רוח [spirit], ולכן פחדה להתקרב אליי. רק אחרי שהיא ראתה אותי טורפת את הבננות היא השתכנעה שאני אדם, כי רק בני אדם אוכלים בכזאת תאווה." (עמוד 62)
האם אתם זוכרים שהכפיל של חנארו יודע כמעט את כל העשיות, אבל הוא אינו יודע את העשייה של האכילה?
לא? לא מפתיע 😊 (ראו את ההערה הקודמת להערה זו)
לה-גורדה אמרה זאת.
==============
3.4.19
הבאתי לאחרונה, בפוסט הקודם כמדומני, טריילר של סרט שעשה יוצר רוסי על קסטנדה, בו הוא מראיין אנשים שהכירו אותו ו/או את ספריו.
הנה סרטון שבו היוצר מגיע לרומניה ומעביר הרצאה. בסרטון כלול גם הטריילר.
האזנתי בחצי אוזן ולא נתקלתי במשהו בעל ערך, אבל אולי מישהו ימצא בזה ערך.
מעניין הסיפור האישי שלו, שבשנות ה-80 של המאה הקודמת ספרי קסטנדה ואחרים תורגמו ויצאו לאור בברית המועצות במחתרת. ועל החקירה שעשה לו הק.ג.ב כי הוא התעסק בתורות מזרחיות או מערביות, כאלה האסורות במשטר הסובייטי.
כמה חושך מחכה לנו מעבר לפינה. הרדיפות של כל מי שאינו חושב כנדרש, עד היום בגלוי במקומות כמו סין, צפון קוריאה. ובאופן מתוחכם ופחות גלוי במערב.
כשכל המידע יהיה דיגיטלי, השליטה תהיה קיצונית, ואפילו לא נדע שכל המידע מצונזר ומעובד מחדש. ייתכן שאנו כבר שם, וכל העדויות של "אפקט מנדלה" הן הבהובי זיכרון של עניינים שעברו עיבוד מחדש, קודם לסילופם.
==============
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה