בפינת המוסיקה
יַה מוֹ, אבינו שבשמים, יהיה שַם כשתקרא בשמו.
שיר משנת 1983.
אבל אבי הטולטקים אינו בשמים. הוא במעמקי הארץ (כנראה), במקומות הבוערים שהמיינד הטפילי מכנה "גהינום".
אני יוצא לרגע, אשלים (אכתוב) את הפוסט כשאחזור.
שבת שלום. (למקרה שהשבת תשיג אותי)
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
31.8.19
ריפוי עצמי, או כיצד להרחיק מחלה מגופך.
הקטע הבא הוא קטע שבו קסטנדה נזכר בעניין מסוים. הקטע נמצא ב"הטבעת השנייה של העוצמה". בהמשך אומר משהו על הנסיבות בהן קסטנדה נזכר בזה, הן קשורות לתמרונים, לייקוש, שעשו עליו הלוחמות החניכות. כבר אמרתי בעבר ש"הטבעת השניה" עוסק בעיקר בייקוש.
אני מביא את הקטע באנגלית, וכך גם את כל הקטעים בהמשך, כי אין לי כרגע דרך לצלם ולהעלות את הגירסה העברית, אבל אתם מקבלים את העמודים המדויקים.
הרקע המיידי: קסטנדה נזכר בשיחה שלו עם דון חואן אודות רצונו לרפא את ידידתו ששכבה בבית חולים במצב סופני.
"Sure. You can cure her and make her walk out of that death
trap," he said.
"How?" I asked him.
"It's a very simple procedure," he said. "All you have to do is remind her that she's an incurable patient. Since she's a terminal case she has power. She has nothing to lose anymore. She's lost everything already. When one has nothing to lose, one becomes courageous. We are timid only when there is something we can still cling to."
"But is it enough just to remind her of that?"
"No. That will give her the boost she needs. Then she has to push the disease away with her left hand. She must push her arm out in front of her with her hand clenched as if she were holding a knob. She must push on and on as she says out, out, out. Tell her that, since she has nothing else to do, she must dedicate every second of her remaining life to performing that movement. I assure you that she can get up and walk away, if she wants to."
"It sounds so simple," I said.
Don Juan chuckled. "It seems simple," he said, "but it isn't. In order to do this your friend needs an impeccable spirit."
He looked at me for a long time. He seemed to be measuring the concern and sadness I felt for my friend.
"Of course," he added, "if your friend had an impeccable spirit she wouldn't be there in the first place."
"How?" I asked him.
"It's a very simple procedure," he said. "All you have to do is remind her that she's an incurable patient. Since she's a terminal case she has power. She has nothing to lose anymore. She's lost everything already. When one has nothing to lose, one becomes courageous. We are timid only when there is something we can still cling to."
"But is it enough just to remind her of that?"
"No. That will give her the boost she needs. Then she has to push the disease away with her left hand. She must push her arm out in front of her with her hand clenched as if she were holding a knob. She must push on and on as she says out, out, out. Tell her that, since she has nothing else to do, she must dedicate every second of her remaining life to performing that movement. I assure you that she can get up and walk away, if she wants to."
"It sounds so simple," I said.
Don Juan chuckled. "It seems simple," he said, "but it isn't. In order to do this your friend needs an impeccable spirit."
He looked at me for a long time. He seemed to be measuring the concern and sadness I felt for my friend.
"Of course," he added, "if your friend had an impeccable spirit she wouldn't be there in the first place."
("הטבעת השניה" עמוד 85)
הערת אגב, מקריאת הקטע במלואו יש מקום להבין את "מלכודת המוות" שבה היא נמצאת כבית החולים.
לכאורה, הקורא יוצא מהקטע עם הרעיון שצריך לדחוף את המחלה החוצה בעזרת דחיפות עם יד שמאל, אבל זו התעלמות מהמרכיבים האחרים החשובים:
- לקבל בהשלמה את נוכחות המוות, כלומר שהוא קרוב ובלתי נמנע.
- דחיפת המחלה ביד שמאל קפוצה כאילו הייתה אוחזת בידית עגולה (כנראה) של דלת ואמירה בקול "החוצה, החוצה, החוצה".
- לעשות זאת כל הזמן.
- לרצות להירפא.
- וכל העשייה הזו (או ליתר דיוק: אי-העשייה) צריכה להיעשות מתוך חוסר רבב.
כל אחד מהסעיפים מסתעף להמון המון עניינים. בהמשך אתייחס לחלקם. להתייחס לכולם יצריך לכתוב כמה כרכים, כנראה (ולא שאני מסוגל להתייחס לכולם).
הפרקטיקה הנ"ל מופיעה במקום נוסף בספרים. שם קסטנדה מבצע אותה. יש בו תוספות חשובות מאד להבנת הקטע הנ"ל.
הקטע מופיע ב"מסע לאיכטלאן".
He made me lie down and took my right arm and bent it at my elbow. Then
he turned my hand until the palm was facing the front; he curved my fingers so
my hand looked as if I were holding a doorknob, and then he began to move my
arm back and forth with a circular motion that resembled the act of pushing and
pulling a lever attached to a wheel.
Don Juan said that a warrior executed that movement every time he wanted to push something out of his body, something like a disease or an unwelcome feeling. The idea was to push and pull an imaginary opposing force until one felt a heavy object, a solid body, stopping the free movements of the hand. In the case of the exercise, "not-doing" consisted in repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it.
I began moving my arm and in a short while my hand became ice cold. I had begun to feel a sort of mushiness around my hand. It was as if I were paddling through some heavy viscous liquid matter.
Don Juan made a sudden movement and grabbed my arm to stop the motion. My whole body shivered as though stirred by some unseen force. He scrutinized me as I sat up, and then walked round me before he sat back down on the place where he had been.
"You've done enough, " he said. "You may do this exercise some other time, when you have more personal power."
"Did I do something wrong?"
"No. Not-doing is only for very strong warriors and you don't have the power to deal with it yet. Now you will only trap horrendous things with your hand. So do it little by little, until your hand doesn't get cold any more. Whenever your hand remains warm you can actually feel the lines of the world with it."
Don Juan said that a warrior executed that movement every time he wanted to push something out of his body, something like a disease or an unwelcome feeling. The idea was to push and pull an imaginary opposing force until one felt a heavy object, a solid body, stopping the free movements of the hand. In the case of the exercise, "not-doing" consisted in repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it.
I began moving my arm and in a short while my hand became ice cold. I had begun to feel a sort of mushiness around my hand. It was as if I were paddling through some heavy viscous liquid matter.
Don Juan made a sudden movement and grabbed my arm to stop the motion. My whole body shivered as though stirred by some unseen force. He scrutinized me as I sat up, and then walked round me before he sat back down on the place where he had been.
"You've done enough, " he said. "You may do this exercise some other time, when you have more personal power."
"Did I do something wrong?"
"No. Not-doing is only for very strong warriors and you don't have the power to deal with it yet. Now you will only trap horrendous things with your hand. So do it little by little, until your hand doesn't get cold any more. Whenever your hand remains warm you can actually feel the lines of the world with it."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 190)
גם כאן הפרקטיקה נועדה להוציא משהו מגופך, מחלה או הרגשה לא רצויה.
כאן הפרקטיקה מובאת כדוגמה לאי-עשייה ומטרתה הסופית היא לחוש את קווי העולם.
שימו לב שכאן מדובר על יד ימין, להבדיל מהקטע שלעיל.
כרגע קסטנדה עלול ללכוד דברים איומים בידו. כלומר, המטרה היא להרחיק ממך, אבל חוסר עוצמה עלול לגרום לפעולה הפוכה; לכידה של דברים לא רצויים. תחושת הקור ביד היא סימן לכך שאתה לוכד משהו שלילי ויש להפסיק.
מיד בהמשך הקטע מסביר דון חואן שהתרגיל מאפשר לחוש קו היוצא מהיד, קו שניתן להניח או להטיל לאן שרוצים. קווים יעילים יותר מהקו שיוצא מהיד יוצאים מהעיניים, והחזקים ביותר יוצאים מאמצע הגוף (כנראה הרצון). כנראה שהקווים מכל המקומות הללו הם הרצון.
אצבעות היד צריכות להיות קפוצות כמו באחיזה של knob , ובקטע השני doorknob.
להבנתי, מדובר באחיזת ידית עגולה של דלת. לא ידית רגילה. האם את/ה רואה את ההבדל בין שתי האחיזות? אחיזת ידית עגולה דומה לדעתי להחזקת פגיון. מצד שני, בקטע השני הוא מתאר זאת כהחזקת ידית של מנוף של גלגל (ג'ק של מכונית) ותנועת דחיפה ומשיכה בתנועה מעגלית.
בתרגום העברי של "הטבעת השניה" זה מופיע כהחזקת אַלַה. וזו טעות לדעתי.
בהמשך אדון בין היתר בשאלות:
- מהו הקשר בין מוות למחלות? אציע שמחלות הן דרגות של מוות.
- האם יש כאן שימוש בעוצמה של המוות כדי להביס את המוות?
- אתייחס לאחד המשפטים המטלטלים בספרות: "אין מחלות. יש רק התמכרות".
"There are no diseases," don Juan replied calmly. "There is only indulging."
המשפט מופיע ב"מסע לאיכטלאן" עמוד 238.
- היכן מסתתרת ההתכוונות בפרקטיקה הזו של הריפוי?
- היכן מסתתרת ההתכוונות בפרקטיקה הזו של הריפוי?
=============
1.9.19
ציון לשבח לתרגום. כשמגיעות מחמאות, הן מגיעות.
המשפט הבא מופיע ב"האש מבפנים":
"My method of teaching is closer to what you consider teaching. It requires a tremendous amount
of words. I go to the extremes of talking. The nagual Julian went to the extremes of stalking."
תהיתי איך תירגם זאת המתרגם לעברית, כי יש כאן קירבה גדולה בין המילים talking ו- s-talking, וכמובן חריזה.
מתברר שהוא עשה זאת יפה:
"ההוראה שלי קרובה יותר למה שקרוי בפיך 'הוראה'. היא מצריכה כמות עצומה של מלים. אני הולך עד גבולו של הקשקוש. הנגואל חוליאן הלך עד אל קצה גבולו של הייקוש." (עמוד 164)
בהקשר הנ"ל של הדברים, דרך הלימוד של הייקוש מוכתרת כעדיפה ומרשימה יותר ולכן הנימה השלילית שיש למילה "קשקוש" משתלבת היטב ברושם הכללי, אבל למען הדיוק, באמירה עצמה לימוד על ידי דיבור הוא לא קשקוש. במקומות רבים אחרים מוסבר מדוע דון חואן תמיד מספק הסברים, אלא אם כן החניך אינו מוכן לתשובה.
ללא הסברים יוכל החניך להיות מכשף מצוין, אבל הוא יהיה רואה גרוע.
If no explanations are
given to them before they enter into the left side, they will be great sorcerers but poor seers, as the
ancient Toltecs were.
("האש מבפנים" בתחילת הפרק "זהר המודעות")
=============
1.9.19
לגבי תנוחת האצבעות בפרקטיקת הריפוי הנ"ל, כאילו הן אוחזות ידית עגולה של דלת.
אני תוהה אם אין כאן ניסיון להסתיר שמדובר בתנוחת טפרים, claws, כלומר ציפרניה המעוקלות של ציפור טרף.
צורה זו של האצבעות מופיעה, על פי זכרוני, לפחות במעבר קסום אחד.
הנה עוד משפט די סתום בהקשר זה. דון חואן לקסטנדה המתלונן בפני דון חואן רבות על גודל המשימה של הלוחם (שנאמר: "בצל שדי יתלונן" 😊):
"You have pretty good claws," he said, laughing. "Show them to me from time to time. It's good practice."
("מציאות נפרדת")
אם כן, הוסיפו זאת לרשימת התרגולים שלכם 😊
אבל לא מול מראַה, כי אז יהיה זה "צורות לפני מַראַה".
אז מול מי?
מול הנגואל.
=============
1.9.19
Pamela Williams - Afterglow
עקבות הזוהר (הזוהר שאחרי הזוהר).
=============
2.9.19
בחזרה לפוסט המקורי, איך להבין את "אין מחלות. יש רק התמכרות"?
שני כיוונים להתמודדות עם השאלה:
- התמכרות היא ביסודו של דבר היצמדות רגשית, והיצמדויות רגשיות מרוקנות אותנו, כלומר ממיתות אותנו. לא בבת אחת, אלא כתהליך שנמשך רוב חיינו.
גם מחלות מחלישות, כלומר ממיתות אותנו. אם נניח שברמה האנרגטית יש משמעות (או סיבה) אחת לגוויעה (המוות כתהליך, dying) אז מחלות והתמכרויות הן מבחינה אנרגטית היינו הך.
ואפשר לומר שמחלות הן דרגות של מוות, או עוצמות שונות של גוויעה (dying).
המהלך המחשבתי הזה עוזר לנו (אולי) לראות את הדמיון שבין מחלות והתמכרויות, אבל הוא לא עוזר לנו להבין מדוע מלריה או סרטן, לדוגמה, הן התמכרויות. לכן נפנה בכיוון אחר. זו הצעה פרשנית, כמו שגם הקודמת הייתה כזו:
- ההתמכרות שבמלריה או במחלת הסרטן היא התמכרות לעצמך, אחיזה בזהותך החברתית, היחידה המוּכֶּרת לך אחרי האילוף של שנות הילדות (על ידי "אחינו המכשפים השחורים"). את/ה נצמד לזהות זו, ומסלולה הבלתי נמנע הוא המחלה שתקפה אותך.
כל עוד את/ה נאחז בעצמך - להבדיל ממַשלים עם מותך, כפי שהציע דון חואן לעיל - אתה אוחז בכוונה המגדירה אותך ואת מסלול חייך ומשמר את המחלה, כי היא חלק ממסלול זה.
הוויתור הזה (שחרור האחיזה) נמצא בשני העניינים שהוזכרו בפרקטיקה: ההשלמה עם מותך, חוסר הרבב.
****
בדיון זה של התמודדות עם מחלות קשות כדאי לחזור אל הסיפור של אניטה מורז'אני שדנתי בו בעבר בהרחבה. היא חזרה לחיים ממצב של הרס כה קיצוני של גופה שעבור הרופאים היה זה בגדר נס. הרפואה כל כך בורה שכל מקרה שלישי נחשב אצלה לנס, אבל מקרה זה הוא ממש מיוחד. והמיוחד הנוסף עבורנו הוא שהיא חזרה עם סיפור קורותיה בעולם האחר, בזמן שהייתה במצב של מוות, ככל שאני זוכר.
היא וויתרה שם על חייה בעולם הזה ו"ברגע האחרון" הוצע לה לחזור לגוף בריא.
אני חושב שהחַזרה שלה דומה למצבו של קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום, כשהוא מספר שזהותו השתנתה, שהיו לו זיכרונות מחיים שאינם שלו, אבל אניטה לא נכנסת לעניין זה, כנראה במכוון, כדי שלא לפגוע בקרובים לה, אני משער.
=============
2.9.19
עוד משהו מקסים (verzaubert) של פמלה ווליאמס:
אהבה מושלמת.
=============
2.9.19
כמה הערות קצרות
- כפי שכתבתי בתכתובת למטה, לדעתי "המרפא" למחלות הוא המרפא לכל גזירות הגורל שלנו; השחרור מההתמכרות לעצמי.
- פרקטיקת הריפוי הנ"ל, שכוונתה המוצהרת היא לדחוף מגופנו החוצה מחלות, אפשר לשער שבשינויים קלים היא עובדת בכיוון ההפוך, כלומר מכניסה לחיינו. מה? האצלות :) בסופו של דבר, הכל עשוי האצלות. אפילו אין צורך לשער כי קסטנדה בעצמו תרגל את הפרקטיקה והוא משך אליו משהו בלתי רצוי.
- יש בספרות גם אזכורים לריפוי שאינו ריפוי עצמי, כלומר ריפוי הנעשה בידי מישהו אחר, לדוגמה: אספרנסה שהוציאה מפלורינדה את מה שגרם לה לחלומות מסויטים ("להתעורר אל החלום").
- בדרישה לחוסר רבב מקופלת כל התורה הטולטקית. זה מה שהופך את הפרקטיקה הזו לקשה. לדעתי, המרכיב של לעשות זאת שוב ושוב בכל רגע ורגע הוא משום שבדרך זו יש סיכוי (למי שאינו מכשף) ללכוד באופן מקרי את המצב הזה. אמירה דומה מופיעה גם במקרה של קסטנדה האמור לומר לעצמו משהו שקרי על עצמו, שוב ושוב, בידיעה שהוא משקר מתוך תקווה שהוא ילכוד כוונה אחרת:
"It may hook you to another doing" ("מסע לאיכטלאן").
============
3.9.19
הנה הפרקטיקה שאותה הזכרתי בהערה הקודמת.
זוהי פרקטיקה המיועדת לשינוי עצמי. הדגשתי כמה עניינים, שאליהם אתייחס.
"I've always
been that way, " I said. "And yet I
want to change, but I don't know how. I am so inadequate."
"I already know that you think you are rotten, " he said. "That's your doing. Now in order to affect that doing I am going to recommend that you learn another doing. From now on, and for a period of eight days, I want you to lie to yourself. Instead of telling yourself the truth, that you are ugly and rotten and inadequate, you will tell yourself that you are the complete opposite, knowing that you are lying and that you are absolutely beyond hope."
"But what would be the point of lying like that, don Juan?"
"It may hook you to another doing and then you may realize that both doings are lies, unreal, and that to hinge yourself to either one is a waste of time, because the only thing that is real is the being in you that is going to die. To arrive at that being is the not-doing of the self."
"I already know that you think you are rotten, " he said. "That's your doing. Now in order to affect that doing I am going to recommend that you learn another doing. From now on, and for a period of eight days, I want you to lie to yourself. Instead of telling yourself the truth, that you are ugly and rotten and inadequate, you will tell yourself that you are the complete opposite, knowing that you are lying and that you are absolutely beyond hope."
"But what would be the point of lying like that, don Juan?"
"It may hook you to another doing and then you may realize that both doings are lies, unreal, and that to hinge yourself to either one is a waste of time, because the only thing that is real is the being in you that is going to die. To arrive at that being is the not-doing of the self."
("מסע לאיכטלאן", בעברית עמוד 196)
- שינוי עצמך (ובעיקר המחשבה אודות עצמך, כך זה מופיע בקטע) מתואר כשינוי העשייה שלך. את/ה עושה את מי שאתה כרגע וכדי להשתנות צריך לשנות את העשייה הזו. זהו הספר השלישי בסדרה, והמושג "כוונה" עדיין לא הופיע בה.
לדעתי, כוונה מגדירה את עולמך ואת זהותך. פעולה במסגרת הכוונה הזו מחזקת את קיבועה, היא הקרויה "עשייה". פעולה המחלישה את הכוונה-הפעילה, פעולה שאינה עולה בקנה אחד איתה, היא "אי-עשייה".
בכך אני מציע קשר בין המושג "כוונה" למושגים "עשייה" ו-"אי-עשייה", דבר שאיננו בספרים.
- 8 ימים, על שום מה?
לדעתי, מחזור של שבעה ימים קשור במחזור של 7 העולמות, שבע הכוחות הלא-אורגניים. בכל יום כוח אחר הוא דומיננטי. השמיני מבטיח שהפרקטיקה תבוצע גם תחת הכוח השמיני, הרוח. לדעתי לא מדובר במחזור של שמונה ימים. לדעתי הרוח איננה חלק מהמחזור, אלא היא צצה במעברים שבין המחזורים (היומיים - זריחה ושקיעה, השבועיים - רעיון שניחוחו נמצא אולי במוצאי שבת, ההבדלה שבין קודש לחול, וכו).
- דגש על כך שאתה מודע לכך שאת/ה משקר. מהו ההיגיון בכך?
אני חושב שזה קשור ליצירת תודעה כפולה (דיסוננס קוגניטיבי), שהוא מצב כה נחשק בתפישה הטולטקית.
הצעתי שגם הריפוי העצמי ממחלה הוא בעצם סילוק התמכרות, כלומר גם הוא שינוי עצמי.
אם כן, האם יש לשתי הפרקטיקות מהות משותפת?
============
4.9.19
ראשית, לא זכרתי את סיפור המצפן. כל כך הרבה מידע יש בספרים האלה שקשה לזכור קמצוץ ממנו.
שנית, זה מתקשר להצעה שהעליתי בעבר, שקווי העולם (האצלות הנשר) הם קווים של שדה מגנטי, וסביב כל גוף חי ישנו שדה מגנטי. גם לכדור הארץ יש שדה מגנטי המגן על היצרים החיים עליו מהקרינה המגנטית של השמש.
אנו עוסקים כאן בריפוי, אז ההערה הזו רלבנטית לדיון, לא שרלבנטיות מידית היא תנאי עבורי כדי לציין משהו.
============
4.9.19
דיברתי על רלבנטיות מידית. הנה דוגמה לנושא שלכאורה איננו כזה.
לדעתי, המוות, כהתפרקות של פקעת הסיבים, נחווה כהתפרקות של העולם סביבך.
עבור אחרים הנוכחים במקום, העולם ימשיך לעמוד על תלו ורק את/ה תדעך ותהפוך למשהו סטטי.
כמדומני שאין לזה עדות בתיאורי החוזרים ממוות קליני, וההסבר שאני מעלה הוא שהם לא הגיעו לשלב זה של מוות, שהוא כנראה אינו רברסיבילי.
רמז קל ישנו לדעתי בספר "החברה הגאונה" שבו היא מתארת תחושה שהעולם הוא מצג שווא של יציבות ובכל רגע הכוחות שמעבר לנגלה עשויים למוטט אותו.
אינני זוכר כרגע תיאור התואם את הצעתי בספרות שלנו. תיאור מותו הצפוי של קסטנדה על ידי דון חואן מעורפל ומדבר על התפשטות מעבר לשמים ולארץ כערפל העשוי גבישים, אבל הרושם מהתיאור הוא שהשמים והארץ ייוותרו על מקומם, כלומר לכאורה הוא סותר את טענתי.
מכיוון שהתיאור די מעורפל, אני לא נותן לו לבלבל אותי :)
"you would
notice a strange formation in front of your windshield. If you looked closer you'd realize that it is a cloud that
looks like a shiny whorl. It would resemble, let's say, a face, right in the middle of the sky in front of you. As you
watched it, you would see it moving backward until it was only a brilliant point in the distance, and then you
would notice that it began moving toward you again; it would pick up speed and in a blink of an eye it would
smash against the windshield of your car. You are strong; I'm sure it would take death a couple of whams to get you.
"By then you would know where you were and what was happening to you; the face would recede again to a
position on the horizon, would pick up speed and smash against you. The face would enter inside you and then
you'd know— it was the ally's face all the time, or it was me talking, or you writing. Death was nothing all the
time. Nothing. It was a little dot lost in the sheets of your notebook. And yet it would enter inside you with
uncontrollable force and would make you expand; it would make you flat and extend you over the sky and the
earth and beyond. And you would be like a fog of tiny crystals moving, moving away."
("מציאות נפרדת" החלק השני)
לדיון זה יש השלכות לדעתי על המושג "עצירת העולם".
מוות הוא לדעתי התפרקות העולם.
עצירת העולם, השלובה בהשתקת הדיבור הפנימי, היא מצב שבו העולם אכן עוצר. שוב, עבורך, לא עבור מי שיצפה בך באותו זמן.
============
4.9.19
להצעה שלי לגבי התפרקות העולם עם התפרקות הפקעת יש בסיס. מבלי להיכנס לפרטים: התפיסה שלנו היא תפיסה של ההאצלות הכלואות בפקעת, כלומר התפרקות הפקעת = התפרקות העולם.
אפשר להוסיף גם את הטענה שהעולם שאנו חווים הוא הקרנה על פני מעטפת הפקעת.
אפרופו הכמות הבלתי נתפשת של מידע שיש בספרים שלנו, חידת טריוויה:
האם המושג "ניבלונגים" מוזכר בספרות, ואם כן היכן?
כמובן שהוא מוזכר. נשאר לכם רק החלק השני של השאלה.
שאלה אחרת, קשה הרבה יותר היא:
מה הקשר בינם לבין הספרות שלנו?
============
4.9.19
דרך אגב, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין טען, בתקווה שזיכרוני מדויק בעניין זה, שהמוות אינו יכול להיות חלק מההתנסות.
זו נראית לי טענה שעושה סדר במושגים שלנו על העולם, אבל לא מחדשת דבר, לא מוסיפה ידע על העולם, רק מנסחת את הידע המוסכם: אינך יכול לחוות את אינותך.
האם זה עומד בסתירה לתפישה הטולטקית?
תלוי איך מבינים מי אנחנו. במובן הטריביאלי ויטגנשטיין צודק. כתודעה, אינני יכול לחוות את אינותי. זו סתירה במושגים. אבל הטולטקים אומרים שאתה יכול לחוות ולדעת שאינך, לא מי, ולא מה, שתמיד חשבת שהוא אתה (אתה לא אדם. אדם הוא רק תבנית המייצרת צורות קונקרטיות).
============
8.9.19
לגבי שאלת ההשוואה בין הפרקטיקה לשינוי עצמי והפקרטיקה לדחיפת מחלה (לדוגמה) החוצה מגופך/ממך (ששני קטעים מספרים שונים הובאו לעיל), אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שבשתי הפרקטיקות מופיע המרכיב של "בידיעה שזה שקר". בפרקטיקת הדחיפה זה מופיע בנוסח "מבלי היכולת להאמין שאפשרי לחוש זאת":
"repeating it until one felt the heavy body with the hand, in spite of the fact that one could never believe it was possible to feel it."
(מתוך הקטע לעיל הלקוח מ"מסע לאיכטלאן")
============
הי, חזרתי עם התחברותי מחדש לאינטרנט (איזה כייף)
השבמחקהמשפט "אין מחלות יש רק התמכרות" מהדהד אצלי במחשבה שכל המחלות שלי / התחושות הרעות הן תוצאה של התמכרות לאוכל . אם אנצח את התמכרות זו ,אולי לא אנציח את המוות, אבל איכות חיי והאנרגיות שאחוש יהיו אדירות ( מתוך ניסיון) מאבק...אולי אדחוף ביד שמאל ידית דמיונית :)
:)
מחקברוכים החוזרים.
הצעתי לעיל, היום, הצעה פרשנית להסבר המשפט הסתום והמרתק הזה.
הצעתי שהמחלות הקשות (ובעצם כל גזירות הגורל שלנו) קיימות בגלל התמכרות לעצמנו.
התמכרות לאוכל היא (לדעתי) אחת מההתמכרויות הקטנות הרבות המרכיבות את ההתמכרות שלנו לעצמנו, וכנראה שכל התגברות על התמכרות קטנה היא ויתור מסוים על עצמך, "הישן והטוב".
בכל מקרה, אם תחליטי לדחוף עם יד שמאל, אל תשכחי את המרכיבים הנוספים, והכי חשוב, אל תשכחי לחזור ולדווח במקרה של הצלחה :)
התמכרות לאכילה היא התמכרות קטנה? נו, שוין...
השבמחקאשמח להצליח
ואשמח לדווח :)
הכל יחסי. יש כאלה שמתקשים לוותר על הקפה של הבוקר.
מחקלעומתם, יש כאלה, כמו קסטנדה, שנדרשים להתנתק מכל חבריהם ומכריהם (כדי שלא יהוו עבורו נקודת ייחוס).
כל התגברות על התמכרות היא, לדעתי, שינוי עצמי, או מוות קטן.
למענך, אביא בפוסט זה בהמשך פרקטיקה שהוצעה לקסטנדה לשינוי עצמי.