יום שלישי, 4 באוגוסט 2020

"אם לא תשיר, תושמד"



האם זה נאמר בספרות שלנו?
אני לא אחכה עד שתשובותיכם על גבי גלויות תגענה, ואומר את התשובה.
כן, ב"האש מבפנים", בעיצומן של מתקפות הרואים הקדומים ובעלי בריתם על קסטנדה (עמוד 200)
.
בפוסט הקודם שלי הציע דון חואן שאם קסטנדה אינו רוצה להשתמש במחשבה על מותו שלו כדי ליקש את עצמו, אז הוא יכול לעשות זאת באמצעות שירה.
ועל מה מדבר שם השיר? על המוות המתנקש בכולנו מרחוק, באמצעות הדברים שאנו נמשכים אליהם... שיר זה מתאר אמת טולטקית, ודון חואן הגיע להכרה זו ללא שימוש כלל במשמעות מילות השיר. על כן, האמת שבשיר זמינה מעכשיו לכל יודע קרוא.
.
השיר שאותו שרו דון חואן, חנארו וקסטנדה באירוע מתקפת המכשפים הקדומים הוא פזמון עממי בשם "לה ולנטינה", וגם הוא עוסק במוות.
.
מדוע היה חשוב כל כך לשיר באותה מיתקפה?
תשובתי: כי זמרה, צחוק, אי הבטה במראם המפחיד והתעלמות מנוכחותם, כל אילו היו אמצעים בידי קסטנדה לצמצם את כוחו של הפחד המבעית שהם עוררו במראם ובמעשיהם. הפחד שימש את אותם מכשפים כדי לגרום לעילפון קרבנם האנושי, ובכך ליפול על הארץ, ואז בעלי בריתם יחזיקו בנופל ולא תהיה לו יכולת להשתחרר מאחיזתם. אז יטרפו אותו המכשפים.
הפחד שייך לקשב הראשון וצריך ליצור נקודת מבט נוספת על האירוע המבעית, נקודת מבט שהיא משוחררת מהפחד והיא נוכחת בו זמנית עם הרגילה, המבועתת:
"ברגע ההוא היו בי שתי הרגשות שונות לחלוטין לגבי אותו אירוע עצמו. אימה עצומה הייתה הפחות דומיננטית שבהן. האחרת, השלטת, הייתה אדישות גמורה. הייתי שווה נפש לחלוטין". (עמוד 204)
הכפילות התודעתית הזו, המתבטאת בהסטת נקדת המאסף, היא הנוקהאוט שנתן קסטנדה לאותם מכשפים וסיים את המיתקפה שלהם.
.
ולנטינה, ולנטינה.
אני משליך את עצמי על דרכך.
אם אני הולך למות מחר,
מדוע לא היום, אחת ולתמיד. ("אני יודע איך למות")
.
השיר מבטא את אתוס הלוחם, שהמוות נמצא לצדו (תרתי משמע). (ראו הפיסקה מיד לאחר השיר, עמוד 200)
.
הנה השיר עם לחנו.
באותו מעמד גרם השיר לקסטנדה לפרוץ בבכי מרוב התרגשות.
מעניין אם זו תהיה גם תגובתכם.
.

                                                             ************
הערות ותוספות

6.8.20

נטילת חלק בחלומו של קסטנדה
==================

מתוך הטלת המשימה של כתיבת ספר על סמך רשימות השדה שלו, אפשר להסיק את הכותרת.
דון חואן: "תצטרך להשתמש בכישוף. ראשית, עליך לראות בעיני רוחך (visualize) את ההתנסויות שלך כאילו אתה חווה אותן מחדש, ואחר כך עליך לראות את הטקסט בחלימה שלך. עבורך, הכתיבה לא אמורה להיות תרגיל ספרותי, אלא תרגיל בכישוף." ("עצמת השקט", לקראת סוף המבוא, תרגום שלי)
כלומר, אם הטקסט של הספרים נראה בחלימה, אז רצף המילים שבטקסט זהה לזה שבחלימה. אם כן, הטקסט שלפניכם, ספרי קסטנדה, הוא חלומו של קסטנדה. ועוד איזה חלום !
.
כהרגלו, או כהרגלו של הרוח, הטקסט מיד מנסה להוליך אותנו שולל לרעיון הקל לעיכול, ועל כן מפתה את המיינד. הנה המשפט הבא:
"כתבתי באופן זה אודות עקרונות היסוד (ההנחות, המושכלות הראשונים, premises) של הכישוף בדיוק כפי שדון חואן הסביר לי אותן, בתוך ההקשר (קונטקסט) של הוראתו."
משפט זה מטה אותנו לחשוב שהוא כתב כך רק אודות עקרונות היסוד, ומה שכתוב בהמשך מחזק מאד את הפרשנות הזו (את ההטעיה). כמה שורות משם הוא מונה 9 עקרונות יסוד של השליטה במודעות, שהן יסודות ההוראה בכלל. [מי שרוצה, תשע עקרונות אלה מהווים את התשתית של תפישת העולם הטולטקית]. וכדי לחזק את ההטעיה, הוא מציין שאלה הן premises.
.
1. לדעתי, הספרים עצמם הם הטקסט כפי שהוא נראה בחלימה שלו, לא רק עקרונות היסוד הללו, או אחרות. באמירה "כתבתי [...] כפי שדון חואן הסביר לי אותן, בתוך ההקשר של הוראתו" מסתתרת תמיכה לפרשנות זו.
2. לדעתי, הוא ראה את הטקסט במסגרת "קריאת האינסוף", המתוארת ב"צדו הפעיל של האינסוף".
.
האם הטקסט נראה בשפה אנושית, אנגלית, ספרדית...? או בחבילות של מידע האופייניות לידע שקט, ולכן לא מילולי?
אם הצעתי לעיל נכונה והוא ראה את הטקסט במסגרת "קריאת האינסוף", אז כן.
אני חושב שהטקסט הופיע באנגלית. (תארו לעצמכם אילו הוא היה כתוב בעברית)
.
הערת אגב, במקום אחר, ב"טבעת השניה של העוצמה" אם אינני טועה, עשיית ספר מרשימות השדה, מוצעת כפתרון (גאוני) לשחרור הקשב מהם, לשחרור מהצורך לשמור עליהם שלא יאבדו, ומהצורך לשמור אותן בסוד.
.
מי שמתנגד למסקנת הפוסט שיאמר זאת כעת, או ישתוק לעד :)
===================
7.8.20

"מה הוא אמר ?"
==========
אחרי סיפורו המשעשע של חנארו על הפוליטיקאי שלא ידע קרוא וכתוב ונתפש כשהוא מחזיק את דף הנאום שלו הפוך. ("סיפורי עוצמה" החל מעמוד 164)
"דון חואן קרב אליי. הוא התכופף ולחש באוזני הימנית, "האם אתה לא חושב שזה מצחיק?"
דון חנארו גחן גם הוא כלפיי ולחש באזני השמאלית, "מה הוא אמר?"
הגבתי באופן אוטומטי לשתי השאלות ויצרתי מיזוג בלתי רצוני [של התשובות].
"כן. חשבתי הוא שאל זה מצחיק", אמרתי.
היה ברור שהם מודעים להשפעת התמרון שלהם. הם צחקו עד שדמעות זלגו על לחייהם."
(עמוד 165, תרגום שלי)
.
מה מסתתר בקטע זה?
לדעתי,
1. שני הדוברים השונים באוזניו הם שני המיינדים, הזר והאמיתי,
2. שניהם מדברים אלינו במקביל, האחד אינו יודע על דברי השני (על פי קטע זה, למיינד האמיתי, צד שמאל, אין גישה לדברי המיינד הזר. מאותה סיבה דון חואן לא ידע שקסטנדה הגיע לעיר מזרח אירופאית... (אמנות החלימה", אם אינני טועה). אני סבור שיש כאן סימטריה: כל אחד מהמיינדים אינו נגיש לשני. שניהם ממודרים זה מזה. המדור הימני מכיל את מדורי הגהינום )
3. אנו לא ערים לכך שדבריהם מגיעים משני מקורות שונים, שמדובר בשני סטרימים נפרדים. על שניהם אנו אומרים מתוך הזדהות: "אלה המחשבות שלי".
.
כשאת/ה אומר לעצמך (חושב), "אין לי זמן (לעסוק בדברים טפלים שלא יעזרו לי במפגש עם הנשר (הלא-ידוע) ). רגע זה עלול להיות האחרון של חיי", איזה מיינד אומר זאת לדעתכם? רמז: המיינד הזר מספר לנו שאנו נצחיים.
.
תיקון תרגום. באותו עמוד, 65 שורה חמישית מלמעלה, צריך להיות כאילו אני הוא גיבור הסיפור.
תיקון נוסף. בציטוט הנ"ל השאלה היא: האם אתה לא חושב שזה מצחיק?
 
 
.
שבת שלום.
===================
7.8.20
 
I Just Wanna Stop - Michelle Simonal
 
לעצור את העולם, כמובן :) 
 

 =================== 
8.8.20

כל רגע עלול להיות האחרון, ולכן כל פעולה (מעשה) של הלוחם הם הקרב האחרון על הארץ.
נגד מי הוא בעצם נלחם (למעשה, בעל רגע) וכיצד?
אשיב על כך בקרוב.  בינתיים, חומר למחשבה.
אני חושב שזו מהנקדות המרכזיות והחשובות של התורה הטולטקית.
 
 
===================
9.8.20

הדרך היחידה לצבור עוצמה אישית
====================
 
בפוסט הקודם שלי: "מה הוא אמר?" הצעתי את הפרשנות אודות שני הסטרימים של מחשבות/דיבור-פנימי שמקורן שונה: המיינד האמיתי והמיינד הזר, ושברגיל איננו מבחינים ביניהם.
הקטע הבא מ"סיפורי עוצמה" מדבר על אותו דבר בטרמינולוגיה אחרת, לא של שני מיינדים אלא של שכל לעומת רצון, ומציע את ההבחנה בין הסטרימים: 
.
1. כאתגר יומיומי.
2. כדרך היחידה לצבירת עוצמה אישית.
.
דרך יחידה? האם זו לא הגזמה?
כמובן שלא אנמק בהמשך.
.
סודם של היצורים הזוהרים הוא שיש להם שתי טבעות עוצמה: השכל והרצון (שלעולם איננו עושים בו שימוש). כל אחד מהם מחזיק תיאור (description) אחר (של העולם). (שם, עמוד 84)
.
"עצתי לך בשלב זה, שמעתה ואילך עליך לאפשר לעצמך להבחין האם התיאור (description) נתמך (upheld) על ידי השכל שלך או על ידי הרצון שלך. אני חש שזו הדרך היחידה עבורך לעשות את חיי היום יום לאתגר ולאמצעי לצבירת עוצמה אישית שתאפשר לך להגיע לשלמותך העצמית." ("סיפורי עוצמה" 84, תרגום שלי)
.
מדוע הטענה שההבחנה בין שני זרמי המידע היא הדרך היחידה לצבור עוצמה אישית איננה הגזמה?
תשובתי: כל הדרכים לצבירת עוצמה אישית: ההליכה הנכונה, עבודת הסיכום, חלימה, שיבוש שגרות חיים, המוות כיועץ, צמחי עוצמה... בכל פעם שאת/ה חושב עליהן, את/ה בעצם שומע את קולו של המיינד האמיתי. כשאת/ה מחליט לאמץ וליישם את הקריאה, זה סימן שיש לך אפילו יותר עוצמה.
על כן, טענתו של דון חואן איננה הגזמה.
===================
10.8.20

העסיסיות העודפת שבקללות עסיסיות
=====================

דון חואן מספר ("סיפורי עוצמה", עמוד 81 למטה) על 8 מרכיבים המהווים את מהות האדם. הוא משרטט בחול דיאגרמה ובה 6 נקודות מתוך השמונה:
מחשבה, דיבור, הרגשה, חלימה, ראייה, רצון. הוא גם מציין את מיקומן בגוף.
את השתיים הנוספות הוא לא מציין בשמן ולא את מיקומן בגוף. אנו יודעים מהמשך הספר שהשתיים הן הטונל והנגואל. מיקומן נותר עלום "עד היום הזה"
 
יש נימוקים לא רעים לחשוב שמיקומן בעיניים.
להלן אציע אפשרות נוספת:
 
כאשר מונה דון חואן את 6 הנקודות הראשונות, קסטנדה שואל אודות שתי הנקודות הנוספות, ודון חואן אומר שקסטנדה עדיין אינו מספיק חזק כדי לדעת אותן. [הקוראים יודעים שאת התשובה הוא יקבל בסוף הספר, כחלק מהסבר המכשפים ("תשובת המכשפים")].
בהמשך, אחרי שדון חואן מציין את מיקומן של ששת הנקודות, שואל קסטנדה:
 
"היכן מקומן של שתי הנקודות הנותרות?" שאלתי.
הוא כיבדני בתשובה גסה שבגסות ופרץ בצחוק מהבטן.
"אתה ערמומי (מתגנב בחשאי, sneaky)" הוא אמר. "אתה חושב שאני תיש זקן ומנומנם, לא כך?" (עמוד 83)
.
כמה חבל שדון חואן לא השיב על השאלה.
אבל, האם הוא באמת לא השיב?
המיינד הרגיל אומר לנו שהקללה באה כי קסטנדה ניסה באופן חלקלק להוציא מדון חואן את המידע.
לדעתי, זהו הרובד הגלוי בלבד של הדברים, ובניבול הפה נמצאת גם התשובה לשאלה.
.
תיאור הנקודות בדיאגרמה נע "דרומה", מהראש ועד הרצון, שבאיזור הפופיק. יש מקום לשער (מתוך אינרציה ) ששתי הנקודות העלומות נמצאות מטה משם, כלומר מאיזור האגן ומטה. זהו כמובן נימוק חלש שבחלשים.
בלי קשר לשיקול החלש הזה, קללות מתמקדות באיברי מין והפרשה, ש"רצה אלוהים" ומיקם אותם באיזור האגן.
קללות הבאות כתשובה לשאלה "היכן?" נוטות באופן מיוחד להצביע על איזור זה
עכשיו נותר לנו רק לשאול: מה הייתה אותה קללה עסיסית?
===================
10.8.20


===================

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה