יום חמישי, 31 במרץ 2022

מקום ראוי לביקור בלוס אנג'לס

 

אבל הוא כבר איננו בנמצא.
הבאתי לאחרונה סרטון של מישהו שביקר בבית העזוב לכאורה של חבורת קסטנדה וצילם את המקום, ביתם לשעבר (?) שבשכונת ווסטווד (westwood).
יש לציין מקום נוסף, הנמצא באותה שכונה, אשר מוזכר בסיפרות שלנו. הסיפרות מספקת רמז עבה לגבי חשיבותו: בית הקפה שיפ (ship), הנמצא ברחוב ווילשייר (Wilshire).
אל בית הקפה הזה הגיע קסטנדה לאחר שהתעורר במיטתו לאחר הקפיצה לתהום (הפרק האחרון של הספר האחרון). הביקור הזה שלו מופיע גם בפרק "מעין זיכרונות של האני האחר" שב"מתנת הנשר". שם הוא כלול בסדרה של ביקורים חלומיים ולא חלומיים. דון חואן אומר לקסטנדה שאם מקום מסוים מופיע בשלוש חלימות נפרדות, יש להעניק למקום תשומת לב מיוחדת, כלומר הוא בעל חשיבות רבה.
הטקסט, לדעתי, רומז שם על ביקור שלוש פעמים במקום בחלימה, כשבפעם השלישית, המקום משתנה מול עיניו לנוף פרהיסטורי, בו מופיע נמר ששיניו ענקיות כחרבות.
הצבעתי על כך בעבר, שישנה פיסקה חשובה שנשמטה בתרגום העברי של הפרק האחרון שבספר האחרון, ובה מתואר דון חואן כמנהרה הנמצאת, לכאורה, באותו קפה.
החדשות הרעות הן שהמקום כבר אינו קיים.
על בית הקפה עלו דחפורים ב-1984 כדי לבנות במקום מבנה בן 22 קומות.
פרטים על כך יש בלינק הבא:
תיאור אירוע הביקור של קסטנדה אחרי הקפיצה לתהום ב"מתנת הנשר" הוא הכרחי על מנת לנסות להבין מה ראה אותו תמהוני בקסטנדה, שגרם לו להימלט בצרחות, ומדוע תמהוני זה הוא "החבר היחיד של קסטנדה בעולם" 🙂 . אתייחס לכך בפוסט הבא, כי כבר כמעט הגעתי למיכסת המילים, ויש משהו שהוא הדבר החשוב.
בהזדמנות זו, אני רוצה להודיע שהקובץ המרוכז של הריאיונות, עדויות וכו. הנוגעים לאנשי חבורת קסטנדה, ממשיך לגדול, והוספתי לאחרונה עוד ערימה נכבדה של טקסטים.
אני מעריך שאנו קרובים לשלב הטפטוף, שבו יצוצו טקסטים חדשים לעתים רחוקות יותר.
גירסה 4.8
מוזמנים להורידה ולהשליך את קודמתה.
=================== 
1.4.22

"בבית הקפה שיפ ניצבתי נוכח האינסוף!"
===============================
("צדו הפעיל של האינסוף", עמוד 253)
למען הסר ספק, במקרה זה "ניצבתי נוכח" אינו בעמידה, אלא בישיבה לפני הדלפק [I was facing infinity].
המשך לפוסט הקודם שטען שבית הקפה שיפ [ship] היה ראוי להיות מקום עלייה לרגל עבורנו, אבל ב-1984 הוא נהרס, ובניין בן 22 קומות נבנה במקום.
רצה הגורל (?), ובתרגום של הספר נשמטה פיסקה מהחשובות ביותר. אביא אותה שוב, בתקווה שתוסיפו אותה בשולי אותו מקום בספר: בדיוק לפני הפיסקה האחרונה בעמוד 252, לפני "המעבר איתגר אותי". קורא ערני יכול בקלות לזהות שחסרות כאן שורות, כי פתאום הטקסט מדבר על מעבר (passageway, מסדרון), כששום מעבר לא הוזכר קודם לכן.
ההקשר: קסטנדה יושב לפני דלפק בית הקפה, מהרהר בקפיצתו לתהום ובתחושה שהוא אינו מי שהוא היה, זהותו הוחלפה. הוא לא מתגעגע לדון חואן, כצפוי, ויש לו זיכרונות חדשים. כאן אני חייב להוסיף הערה: החלפת הזהות היא לא רק החלפה של מנגנונים מנטלים, כאילו מעתה ואילך יש לך צורת חשיבה אחרת ואת/ה מתנהג אחרת בעולם וכד. אלא מעין לבישת חליפה הכוללת גם זיכרונות אחרים. כלומר, לפתע יש לך "זנב" של היסטוריה שמעולם לא היכרת. זה עוזר לנו להבין מעט את טענתו שהוא הרגיש שהוא לבדו בעולם.
אחרי שהוא מתאר את גופו ההולך ומאבד את נוקשותו ונעשה גמיש יותר:
(המשפטים המודגשים הם אלה שחסרים בספר העברי)
הייתה לי תחושה פיזית של כניסה ממש לתוך מסדרון [passageway, מעבר], מסדרון בעל כוח משלו. הוא משך אותי פנימה. זה היה מסדרון שקט. דון חואן היה המסדרון הזה, שקט ועצום. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהרגשתי שדון חואן חסר פיזיות. לא היה מקום לסנטימנטליות או לגעגועים. לא היתה לי אפשרות להתגעגע אליו כי הוא היה שם כרגש לא אנושי שמשך אותי פנימה.
המעבר [המסדרון] איתגר אותי. הייתה לי תחושה של התלהבות [ebullience, התלהטות, רתיחה], נינוחות. כן, יכולתי לעבור במסדרון הזה, לבד או בחברת אחרים, אולי לעולמים. ולעשות זאת לא הייתה בגדר כפייה עבורי, וגם לא היה בגדר תענוג. זו הייתה יותר מ[סתם]תחילתו של המסע הסופי, גורלו הבלתי נמנע של לוחם-נודד, זו הייתה תחילתו של עידן חדש.
**************************
אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שלחיזיון המסדרון של קסטנדה קדמה תחושה של התמוססות נוקשות הגוף. אני נוטה לחשוב שאותה נקודה בבית הקפה שיפ היא מקום מהמקומות המוזכרים לדוגמה ב"מפגשים עם הנגואל", מקומות שהם מעין משפך(ים), המחברים בין מימדים.
כפי שטענתי בפוסט הקודם, בית הקפה הופיע כנראה שלוש פעמים בחלומותיו, ולכן הוא מקום הראוי לתשומת לב מיוחדת.
תחושת ההתמוססות של גשמיות גופו היא כנראה תנאי להבחין במסדרון ולהיות באינטראקציה אתו. לכן אנשים אחרים בבית הקפה לא ירגישו בו, כפי שההליכה על הגשר הייתה משימה קשה עבור החניכים, כשעל אותו הגשר אנשים רגילים הלכו מצד לצד ללא שום קושי.
המסדרון, המשפך שבין העולמות, כנראה נותר שם, חבוי בתוך הבניין החדש, פחות נגיש אולי.
מסעדת שיפ שברחוב וולישייר. התמונה היא משנת 1979


שבת שלום.
================== 
1.4.22

בהמשך לפוסט:
 מתי אירע האירוע המדובר של קסטנדה, המתואר בעיקר בסוף "צדו הפעיל של האינסוף"?
נכון 🙂 ב-1973, 13 שנים אחרי תחילת החניכה שלו ב-1960.
כלומר, שש שנים לפני שצולמה התמונה הנ"ל.
 ******** 
חידה שאינני יודע את פתרונה:
מדוע אומר קסטנדה בסוף הציטוט הנ"ל שזה איננו רק תחילת המסע הסופי שלו כלוחם-נודד, אלא תחילתו של  עידן חדש?
כלומר, שהאירוע איננו בעל משמעות אישית עבורו בלבד, אלא בעל משמעות לכלל האנושות?
===================
2.4.22

תחילתו של עידן - פיתרון לחידה (הצעה)
=============================
בתגובות לפוסט הקודם שלי "בבית הקפה שיפ ניצבתי נוכח האינסוף!" העליתי שאלה שלא הייתה לי תשובה אליה. בפוסט זה אני רוצה להציע לה תשובה.
בפוסט הבאתי קטע + משפט-סמוך שלא מצאו את דרכם אל התרגום העברי.
אביא שוב את תחילת הפוסט ההוא כהקדמה לפוסט זה:
ההקשר: קסטנדה יושב לפני דלפק בית הקפה, מהרהר בקפיצתו לתהום ובתחושה הוודאית שיש לו שהוא אינו מי שהוא היה, זהותו הוחלפה. מבחינתו, ההוכחות לכך הן שהוא אינו מתגעגע לדון חואן, כצפוי, וגם יש לו זיכרונות חדשים.
אחרי שהוא מתאר את גופו ההולך ומאבד את נוקשותו ונעשה גמיש יותר:
.
הייתה לי תחושה פיזית של כניסה ממש לתוך מסדרון [passageway, מעבר], מסדרון בעל כוח משלו. הוא משך אותי פנימה. זה היה מסדרון שקט. דון חואן היה המסדרון הזה, שקט ועצום. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהרגשתי שדון חואן חסר פיזיות. לא היה מקום לסנטימנטליות או לגעגועים. לא היתה לי אפשרות להתגעגע אליו כי הוא היה שם כרגש לא אנושי שמשך אותי פנימה.
המעבר [המסדרון] איתגר אותי. הייתה לי תחושה של התלהבות [ebullience, התלהטות, רתיחה], נינוחות. כן, יכולתי לעבור במסדרון הזה, לבדי או בחברת אחרים, אולי לעולמים. ולעשות זאת לא הייתה בגדר כפייה עבורי, וגם לא היה בגדר תענוג. זו הייתה יותר מ[סתם]תחילתו של המסע הסופי, גורלו הבלתי נמנע של לוחם-נודד, זו הייתה תחילתו של עידן חדש.
.
החידה הייתה:
מדוע אומר קסטנדה בסוף הציטוט הנ"ל שזו איננה רק תחילת המסע הסופי שלו כלוחם-נודד, אלא תחילת עידן חדש?
כלומר, שהאירוע איננו בעל משמעות אישית עבורו בלבד, אלא בעל משמעות לכלל האנושות?
.
פיתרון לשיפוטכם
---------------------
המושג סוף עידן "The end of an era" מופיע בספר בהקשר לסיפור על שני האנשים שהביאו את קסטנדה אל הנגואל (דון חואן), הנוכל והאומן (שמאן).
דון חואן מסיק מסיפורו של קסטנדה על הדרך שהובילה אותו אליו, שהדברים מצביעים על גורם מטריד מאד, שבשבילו זהו אות [omen]:
"זה מצביע על סופו של עידן, כלומר הדבר שעמד שם, יהיה אשר יהיה, לא יכול להישאר. מרכיבים שבירים [flimsy, רופפים] מאוד הביאו אותך אליי. אף אחד מהם לא יכול היה לעמוד ברשות עצמו."
.
בהמשך הספר, המושג "סוף עידן" מקבל משמעות אישית ולא קולקטיבית: תקופה בהיסטוריה האישית ולא בהיסטוריה של האנושות.
לדוגמא, המשפט הראשון בפרק "מידות ההכרה" [מידות במובן של תוצאות מדידה,measurements, ולא במובן של ערכים או מוסר]:
.
"סוף עידן" היה, עבור דון חואן, תיאור מדויק של תהליך שעוברים השמאנים, תהליך שבו הם מפרקים* את מבנה העולם שהם מכירים, כדי להחליפו בדרך אחרת להבנת העולם סביבם." (עמוד 115)
* -ש. dismantling, המובן המקורי, האטימולוגי: מפשיטים מעליהם כמו בגד
ובעמוד לאחר מכן:
"משמעות הביטוי "סוף עידן" עבור דון חואן הייתה שיחידות הכרה זרה [foreign cognition] החלו לתפוס אחיזה. יחידות ההכרה הרגילה שלי, לא משנה כמה הן היו נעימות ומתגמלות עבורי, החלו להתפוגג. רגע חמור [A grave moment] בחייו של אדם!"
קסטנדה נותן מיד דוגמה ליחידת הכרה רגילה כזו בחייו: חייו האקדמיים. "כל מה שאיים עליהם היה איום על גרעין קיומי".
.
אני לא קונה את המשמעות האישית הזו. ליתר דיוק, אני חושב שהמשמעות האישית שזורה במשמעות הקולקטיבית האנושית. כלומר, המשמעות האישית עבור קסטנדה היא משמעות עבור כולנו, האנושות.
פגישתו של קסטנדה עם דון חואן מתוארת כסוף עידן, וסיום החניכה שלו, אחרי הקפיצה לתהום, נוכח המסדרון [הוא דון חואן] מתואר כתחילת עידן [ראו בקטע הנ"ל הראשון].
"יכולתי לעבור במסדרון הזה לבדי או בחברת אחרים, אולי לעולמים." 
הפוסט מציע שנגמר העידן שבו אנשים מביאים אותך אל הנגואל, כמו האנשים שהביאו את קסטנדה אל דון חואן. אלה יחידות שבריריות.
עכשיו, בעידן החדש, מה שחדש הוא ספרי קסטנדה, הם ספרי הרוח. הם המסדרון הזה. הם מה שנוצר בין סוף העידן הישן (המפגש עם דון חואן) לתחילת העידן החדש (סוף החניכה).
===================
2.4.22

מוסיקה
סקוט המילטון, סקספוניסט מצוין.
זו את(ה) או אף אחת
שיר שנכתב לסרט מ-1950
==================== 
3.4.22

מדוע ישנם כמה תיאורים שונים של הפגישה הראשונה של קסטנדה עם דון חואן?
======================================
תיאור המפגש בתחנת האוטובוסים בנוגאלס אריזונה מתואר בכמה ספרים, והם אינם תיאורים זהים. לפעמים יש הבדלים משמעותיים.
מדוע?
ראשית, כמה תיאורים יש?
בספרים: 4. בריאיונות, עוד 4.
בקובץ הריאיונות והעדויות שהכנתי צירפתי מאמר שבו אסף מחברו את כל התיאורים הללו: שם המאמר
Carlos Meets Don Juan: Multiple Takes
עמוד 1638 במהדורה האחרונה, 4.8
אני חושב שאת התשובה לשאלה יש לחפש בכיוון הבא:
אני נוטה לחשוב ש:
1. יש להתמקד בתיאורים שבספרים, כי הם חלק מאוסף ספרים שבהם כל מילה מדודה. אין חוסר מידע ואין עודף.
2. שההסבר לארבעת התיאורים הוא אותו הסבר לנפילת אותו עלה של עץ, מהצמרת אל הקרקע, 4 פעמים עוקבות. הספרים אינם מספקים הסבר למאורע זה.
(סוף "מציאות נפרדת" החל מעמוד 230)
.
אירוע הנפילה, שהוא בלתי אפשרי מבחינת השכל, קשור לדיאגרמת 8 הנקודות המוזכרת ממש לפני אירוע נפילת העלה. כל נקודה היא עולם. כך נאמר שם.
לכן, ייתכן שבכל זאת יש להתחשב גם באיזכורים בריאיונות, כי סך כל התיאורים הוא אז 8.
.
ההסבר שאני מציע לנפילת העלה 4 פעמים, או לתיאור אירוע הפגישה 4 פעמים (בספרים), הוא ארבעת התאים המרכיבים את הנגואל: לכל דבר (או אירוע) במציאות יש ארבע פנים. כשברגיל אנו מאחדים אותם בתפיסה לאחד, מבלי להיות מודעים לכך שהמציאות הנתפסת ברגיל היא רבודה, כלומר מורכבת מרבדים, שכבות.
****************** 
הערהההסבר שהצעתי בסוף אינו קשור לטענה שההסבר לארבעת הנפילות של העלה הוא אותו ההסבר לארבעת התיאורים של המפגש. כלומר, אם האחד מוטעה, הוא לא גורר את השני אתו לאבדון :)
====================
3.4.22

חידת טריוויה
=========
קלה, אני משער.
מה מזכירים לך החפצים הבאים שבתמונה, שהם יד לקריאה בתורה? 
(נמצאים במוזיאון בפטרבורג, נדמה לי).


על מנת למקד את השאלה,
באיזה מקום בגופך אסור לך בתכלית האיסור לגעת? ואם יש נימוק לגעת בו, אז זה נעשה על ידי מישהו אחר, ובאמצעות חפץ (עץ מלוטש או עצם עגולה) ?
הפותרים נכונה מוזמנים לתת את דעתם על החידה הבאה, שאולי ואין לה תשובה בספרים.
מה הנימוק לאיסור זה?
====================
3.4.22

השיר : זה את/ה או אף אחד בגירסה ווקאלית. למעלה בירסה ג'אזית.
ייתכן שזה מהסרט המקורי שלו הוא נכתב ב-1950.
דוריס דיי


====================

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה