יום שבת, 15 באוקטובר 2022

כשהמוות שלך עושה לך מחווה

הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן":

"איך מישהו יכול להרגיש כל כך חשוב כשאנחנו יודעים שהמוות יוקש [stalking, אורב, עוקב, צד] אותנו?" הוא שאל.
הייתה לי הרגשה שתשובתי לא הייתה נחוצה. בכל מקרה לא יכולתי להגיד כלום. מצב רוח [mood] חדש כבש אותי.
"מה שעליך לעשות כשאתה חסר סבלנות [impatient]," הוא המשיך, "הוא לפנות לשמאלך ולבקש עצה מהמוות שלך. כמות עצומה של קטנוניות [pettiness] נושרת [מעליך] אם המוות שלך עושה לך מחווה [gesture], או אם אתה תופס מבט חטוף [glimpse] בו, או אם רק יש לך הרגשה שבן הלוויה שלך [זה שמלווה אותך] נמצא שם, צופה בך."
הוא רכן שוב ולחש באוזני שאם אפנה לשמאלי בפתאומיות, לאחר שהוא [דון חואן] יסמן לי, אוכל לראות שוב את המוות שלי על הסלע. עיניו נתנו לי סימן כמעט בלתי מורגש, אבל לא העזתי להסתכל.
(עמוד 148)
אפרופו בן לוויה: כמה מסכן המוות של האדם הממוצע, אשר כבן הלוויה הקבוע שלו, צריך להיות בלוויה שלו ולשמוע את דברי ההספד המשמימים עליו, במקום לחזות בריקוד העוצמה האחרון שלו. 🙂
.
כמה שורות משם קסטנדה חווה את המפלצתיות שבקטנוניות שלו:
לא הייתה לי תשובה. מחשבותיי השתוללו. הוא הנחית מכה מזעזעת   [staggering] על האגואיזם [egotism] שלי. לאור המוות שלי הקטנוניות שברוגזי עליו הייתה מפלצתית."
התרגום העברי ויתר על התרגום של המילה "מפלצת": "נוכח המוות שלי נראתה הקטנוניות שבכעסי עליו נוראית ממש." (עמוד 49) חבל, כי אנו זוכרים את הדימוי של החשיבות העצמית למפלצת בעלת 3000 ראשים בספר הרבה יותר מאוחר "כח השקט". הקטנוניות היא אותה מפלצת.
אם כן, למרות שקסטנדה לא הביט במוות שוב, אבל חש בנוכחותו, המוות שלו עשה לו מחווה והוא ראה את המפלצתיות שבקטנוניות שברוגז שלו.
.
הטריגר לפוסט היה מחווה אחרת של המוות, מחווה לפלורינדה, כאשר ערפל כבד כיסה את אותו מקום בהרים שבו היא רדפה אחרי הכלב, ומחזה של דמויות בערפל מנע ממנה את הנפילה לתהום, שלידה היא עמדה. זה היה המפגש הראשון שלה עם הנגואל שלה, קסטנדה.
"את הוזהרת מפני הסכנה" [...] "שליחי המוות באו לעזרתך."
("להתעורר אל החלום" עמוד 72)
לאחר מכן קסטנדה ונסטור דרשו ממנה להודות לשליחי המוות לפני שהיא עוזבת את המקום.
********************* 
קצת מוזיקה כדי להוריד את הדברים :)
האהבה תכבוש את הכל


======================== 
16.10.22

מסיכה של פנים שקריות, ומסיכה של פנים אותנטיות
==================
בהשראת פרק 12 של "להתעורר אל החלום" שנישא על גבי קולה הערב של Yuli Sarah.
שני הקטעים הבאים נלקחו מפרק זה והם נסובים אודות מסכה מסתורית.
החל מעמוד 189 ואילך. הדגשתי כמה נקודות שדרשו את הבולטות הזו 🙂
"עולם המכשפים הוא חלום, מיתוס, ועם זאת הוא אמיתי כמו העולם היומיומי," המשיכה פלורינדה. "על מנת שנוכל לתפוס באופן חושי ולתפקד בעולם המכשפים, אנו צריכים להסיר מעלינו את המסכה היומיומית, שנחבשה על פנינו מהיום שבו נולדנו, ולחבוש את המסכה השנייהאת המסכה המאפשרת לנו לראות בעצמנו ובסביבתנו את מה שהם באמת: אירועים עוצרי נשימה, שלפריחתם קיום חולף וחד פעמי, אשר לעולם לא יחזרו על עצמם שוב.
"תצטרכי ליצור את המסכה הזו בעצמך." פלורינדה התמקמה לה בנוחות רבה יותר על המיטה, וכשהיא חופנת את הספל בכפות ידיה, אותו מילאתי מחדש, לגמה לגימות קטנות ורועשות.
"כיצד אוכל ליצור את המסכה הזאת?" שאלתי.
"על ידי חלימתך את העצמי האחר שלך," מלמלה, "בוודאי לא רק על ידי שינוי כתובת, בגדים חדשים, ספרים חדשים." היא העיפה בי מבט צדי וחייכה בלעג. "ובטח שלא מתוך אמונה שיש לך גבר חדש."
[...]
"נשים," היא טענה, "אינן נושאות באחריות. פטוֹר זה מנשיאה באחריות מעניק לנשים מידה רבה של נזילוּת. למרבה הצער, רק לעיתים נדירות, אם בכלל, עושות נשים שימוש ביתרון זה." היא נעה על פני החדר, ידה נגררת על פני ארון התיוק המתכתי הגדול ועל פני שולחן הקלפים המתקפל. "הדבר הקשה ביותר להבין אודות עולם המכשפים הוא שהוא מציע חופש מוחלט." היא הפנתה אליי את פניה והוסיפה בקול רך: "אבל החופש איננו מחולק חופשי."
"מהו מחיר החופש?"
"מחיר החופש הוא המסכה אותה את חובשת, המסכה שמרגישים בה כל כך נוח והיא כל כך קשה להשלה, לא בגלל שהיא מתאימה באופן כה טוב, אלא משום שאת כבר חובשת אותה כל כך הרבה זמן." היא הפסיקה להסתובב בחדר ונעמדה לפני שולחן הקלפים.
"האם את יודעת מהו החופש?" שאלה באופן רטורי. "החופש הוא היעדר מוחלט של התעסקות בעצמך," אמרה והתיישבה על המיטה לצדי, "והדרך הטובה ביותר להפסיק להיות עסוק בעצמך היא להיות עסוק באחרים."
"אני עושה כך," הרגעתי אותה, "אני כל הזמן חושבת על איזידור בלטאזר ועל הנשים שלו."
"אני בטוחה בכך," הסכימה פלורינדה מיד. היא הנידה בראשה ופיהקה. "הגיע זמנך להתחיל לעצב את המסכה החדשה שלך; המסכה שאין בה חותם של אף אחד אחר מלבדך. היא חייבת להיות מגולפת בבדידות. אחרת, היא לא תתאים כמו שצריך, ותמיד יהיו פעמים בהן תורגש המסכה הדוקה מדי, רפויה מדי, חמה מדי, קרה מדי ... " קולה הלך וגווע כשהמשיכה ומנתה סוגי אי נוחות משונים ביותר.
שתיקה ארוכה השתררה, כשלאחריה, באותו קול מנומנם אמרה: "לבחור בעולם המכשפים הוא לא רק עניין של להגיד שבחרת. את צריכה לפעול באותו עולם. במקרה שלך, את צריכה לחלום. האם חלמת חלימה-ערה מאז שחזרת [מסונורה ללוס אנג'לס]?"
במצב רוח קודר מאד הודיתי שלא.
"אז עדיין לא קיבלת את ההחלטה שלך," העירה בחומרה. "אינך מגלפת את המסכה החדשה שלך. אינך חולמת את העצמי האחר שלך.
"המכשפים מחויבים לעולמם אך ורק מתוך פעולתם חסרת הרבב."
**************
בספרי קסטנדה המושג המקביל למסכה הזו הוא הפרסונה [person]. בלטינית persona פירושה אדם, דמות שלובשים בהצגה, ובמקורה: מסכה, פנים שקריות.
על פי הקטע הנ"ל, התחברות לעצמי האחר היא הדרך לגלף את הפנים האמיתיות. לדעתי, ההבדל בין העצמי הרגיל, החברתי, המוכר, השקרי, לבין העצמי האחר, האמיתי, הוא ההבדל שבין פרסונה לבין אינדיבידואל. כלומר, לדעתי, המכשפים טוענים שבין העצמי (השקרי) שלך לבין המצב של אין-עצמי, כלומר מצב של התמוססות לתוך הכוליות, התאחדות עם הכל [Unio mystica], ישנו מצב ביניים חמקמק, הוא העצמי האחר [the other self] שלך, ויש לו מאפיינים ייחודיים, אינדיבידואליים, המבדילים אותך מאחרים.
***********
מוסיקה

======================== 
16/10/22

מוסיקה
משהו בפרסית


======================== 
17.10.22

"להתעורר אל החלום" פרק 12
קוראת יולי שרה.



======================== 
17.10.22

התמוססות הגבולות בין ימי חול וחגים
==============================
המפגש בין מקבץ ימי החג של חודש תשרי ופרק 12 של "להתעורר אל החלום", שבימים אלה זכינו להאזין לו בזכותה ובקולה של Yuli Sarah העניק בולטות לאמירה הבאה שבפרק זה:
הרקע: פלורינדה הצעירה מספרת לפלורינדה המבוגרת על חייה החדשים בלוס אנג'לס במחיצת הנגואל החדש קרלוס קסטנדה, אשר עבורה שמו הוא איזידור בלטאזר:
"כל מי שנמצא בקשר הדוק עם איזידור בלטאזר ישכח שיש גבולות בין לילה ליום, בין ימי חול וחגים".
העפתי מבט הצידה כלפיה, מרוצה מהמילים שלי. "הזמן רק זורם ומאפשר ל..." אבל לא יכולתי לסיים את המשפט: מחשבה מוזרה טלטלה אותי.
(עמוד 188)
.
לדעתי חווית ההומוגניות הזו של הזמן אינה אומרת שהזמן הוא כזה. כלומר, לדעתי פרקי זמן שונים לאורך היממה, לאורך השבוע, החודש וכו. נשלטים על ידי כוחות שונים, בדומה לרעיון: השמש לממשלת היום והירח לממשלת הלילה, רק באופן מורחב עוד יותר, עם ממשלות נוספות, אלא שעבור הלוחם בד"כ אין עניין בהבדלי האיכות האלה של הזמנים.
עם זאת, ישנם זמנים מיוחדים: ימי עוצמה, המגיעים במחזוריות של 18 יום. יש שעות ביממה, בשעות הקטנות של הלילה, שבהן האנשים המכירים אותך ישנים, ולכן את/ה משוחרר במידה מסוימת באופן זמני מהקיבוע של תודעתם, אבל זו לא איכות של הזמן עצמו, אלא של מה שקורה באותן שעות קטנות.
דוגמה הפוכה, למכשפים שעבורם ישנם זמנים קדושים לעומת זמני חול, ראינו ב"סודו של הנחש מעוטר הנוצות" של ארמנדו טורס. סיפור מקסים על המכשפים הקדומים שהערימו על הכנסיה הנוצרית בתרגיל חכם ואיחדו את האלים שלהם עם קדושי הכנסיה בהתאמה לאותם ימים קדושים של הדת הקדומה שלהם.
======================== 
18.10.22

הרטט באוויר מדבר בעד עצמו
=======================
כזכור, הכוונה היא צדו הפעיל של האינסוף, "האינסוף הוא כל מה שנמצא סביבנו [surrounds us, או מקיף אותנו]" (עמוד 77), ונאמר גם שהכוונה היא רטט [tremor] באוויר.
הדברים נמצאים ב"צדו הפעיל של האינסוף" בקטע הבא.
לפני כן, אני רוצה לטעון שגם דיבור הוא רטט באוויר, ולהציע לשיפוטכם את הפרשנות שזוהי המשמעות המסתתרת מאחורי הדברים, כלומר שכוונת האינסוף היא דיבור.
אם פרשנות זו נכונה, ניתן להתרשם ממלאכת הרמיזה של הטקסט הטולטקי, כלומר מהאופן שבו הוא מגלה ומסתיר בו זמנית.
הדגשתי עניינים שהם רלבנטיים, שלא לומר תומכים בהשערה הפרשנית המוצעת. 🙂
.
הוא [דון חואן] ענה שצעדיו וצעדיי הודרכו על ידי האינסוף, ושהנסיבות, שנראו כאילו נשלטו יל ידי מקריות, נשלטו בעצם על ידי הצד הפעיל של האינסוף. הוא קרא לו כוונה.
"מה ששם אותך ואותי יחדיו", הוא המשיך, "היתה כוונת האינסוף. אי אפשר לקבוע [determine] מהי כוונת האינסוף הזו, ובכל זאת היא קיימת, מוחשית [palpable] כמו שאני ואתה מוחשייםמכשפים אומרים שהיא רטט באוויר. היתרון של המכשפים הוא שהם יודעים שהרטט באוויר קיים, ומקבלים אותו בהכנעה [acquiesce] ללא השתהות [without any further ado, מיד, כלומר מדובר בציות מיידי, ללא עוררין]. מבחינת המכשפים, אין מקום להרהורים, לתהיות או לספקולציות. הם יודעים שכל מה שיש להם הוא האפשרות להתמזג [merging] עם כוונת האינסוף, והם פשוט עושים את זה".
שום דבר לא יכול היה להיות ברור לי יותר מהאמירות האלה. ככל שזה נגע לי, האמת של מה שהוא אמר לי הייתה כל כך מובנת מאליה [self-evident] שהיא לא הרשתה [permit, איפשרה] לי לתהות איך אמירות אבסורדיות כאלה היו יכולות להישמע כל כך הגיוניות [רציונליות]. ידעתי שכל מה שדון חואן אומר אינו רק אמת ברורה מאליה [truism], אלא יכולתי לאשר את אמיתותה [corroborate] על ידי התייחסות להוויה [being, קיום] שלי. ידעתי על כל מה שהוא אמר. הייתה לי התחושה שחוויתי כל פיתול בתיאור [description] שלו.
(עמוד 77)
כלומר, דברי דון חואן, שהם דברי הנגואל/הרוח/האינסוף, הם הרטט באוויר, וקסטנדה יכול היה לחוש ברטט הזה, והרטט עצמו, של הדיבור, היווה הוכחה למה שאותו דיבור טען, כלומר, דיבר בעד עצמו. בניסוח קצת שונה: הדיבור שדיבר על רטט היה בעצמו אותו הרטט שעליו הוא דיבר.
רמז נוסף לכך שרטט באוויר הוא דיבור ישנו לקראת סוף הספר.
"זה היה שיר תודה. כש[אנטואן]סיים לקרוא, הוא עצר. היה כזה עושר של תחושה באוויר, כזה רטט." (עמוד 242)
======================== 
19.10.22

קולה של הרוח
============
בפוסט הקודם שלי "הרטט באוויר מדבר בעד עצמו" הצעתי את הפרשנות שהרטט באוויר הוא דיבור. כלומר , הרוח (המכונה גם: הכוונה, הנגואל, האינסוף, ועוד) נוכחת בעולמנו כדיבור. מאפיין עיקרי של הדיבור הזה הוא אמיתותו המובנת מאליה [self-evident], ולכן המכשפים מצייתים לה ללא עוררין.
המובנות מאליה של הדיבור של הרוח והציות המיידי לו מופיעים גם ב"כח השקט" בניסוח אחר:
"הנגואל אליאס הסביר שהקושי שהיה לי [לדון חואן החניך] בהבנת [understanding] הרוח היה זהה לקושי שהיה לו עצמו," המשיך דון חואן. "הוא חשב שיש להבחין בין שני עניינים שונים. האחד, הצורך להבין בעקיפין מהי הרוח, והאחר, להבין את הרוח ישירות.
"יש לך בעיות עם הראשון. ברגע שתבין מהי הרוח, העניין השני ייפתר באופן אוטומטי, ולהיפך. אם הרוח מדברת אליך במילותיה השקטות, תדע [know] מיד באופן וודאי מהי הרוח."
(עמוד 45)
רעיון הדיבור של הרוח חוזר כאן ("מילותיה השקטות"), וגם המאפיין של האוטומטית/המיידיות: ב"צדו הפעיל של האינסוף" זוהי אוטומטיות בהבנה ובציות, ב"כח השקט" אוטומטיות בהבנה.
אחת המסקנות העולות מהפרשנות המוצעת: שהרוח [הכוונה] היא דיבור (רטט באוויר), היא שאת חוליית החיבור אל הרוח, מושג מרכזי ב"כח השקט" שהטקסט מסתיר את זהותו, יש כנראה להבין כאיבר שמיעה.
תמיכה לרעיון זה:
קישור בין קולה של הרוח [the voice of the spirit] והאוזניים ישנו ב"מעבר המכשפים", ספרה הראשון של טאישה:
"עכשיו, כשאוזנייך צלולות [clear, נקיות], אולי תוכלי לשמוע את קולה של הרוח," אמרה קלרה: "אבל אל תצפי לצעקה מצמרות העצים.
"מה שאנו מכנים קול הרוח הוא יותר תחושה
 [feeling, הרגשה]; או שזה יכול להיות רעיון שצץ לפתע בראשך.
"לפעמים זה יכול להיות כמו כמיהה
 [longing, געגועים] ללכת למקום המוכר לנו באופן מעורפל [vaguely familiar], או כמיהה לעשות משהו שגם הוא מוכר לנו באופן מעורפל."
(עמוד 97)
בעמוד הבא אומרת קלרה: "קול הרוח הוא הפשטה [abstraction] שאין לה שום קשר לקולות, ובכל זאת אנו עשויים לשמוע לפעמים קולות.
היא אמרה שבמקרה שלי, משום שגדלתי כקתולית אדוקה, הדרך שלי להתאים מחדש את רשימת המלאי [inventory] שלי תהיה להפוך את הרוח למעין מלאך שומר; זכר אדיב ומגונן ששומר עליי.
(עמוד 98)
כלומר, לקטלג את המסר מהרוח כקול [voice] זו פעולה של הענקת משמעות מוכרת, מהעולם המוכר (מרשימת המלאי הרגילה], למשהו שאינו חלק מהעולם המוסכם-חברתית. דבר דומה נאמר על חווית מחסום התפיסה כקיר ערפל.
אני נוטה לחשוב שיש כאן מהלך הדומה להפיכת העיניים מחלונות אל הידוע לחלונות אל הנגואל [מופיע ב"סיפורי עוצמה"]. כאן זה לגבי האזניים.
********** 
להתייחס לקול הרוח כקול, זו כנראה נטייה רווחת משום שהאוזניים מעורבות בקליטה. עם זאת, ראיית אנרגיה נחווית כמשהו ויזואלי, למרות שראייה אנרגטית לא נעשית עם העיניים, אלא עם כל הגוף. ככל שאני זוכר, קסטנדה אומר באיזשהו מקום שהוא מבין למה ראיית אנרגיה נחווית כמשהו ויזואלי, אבל הוא לא מסביר זאת לקוראים.
מי שיזכיר לנו היכן הוא אומר זאת, יבוא, כנראה, על הברכה. 🙂
======================== 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה