יום רביעי, 21 ביוני 2023

תעלומות חמקמקות - ריאיון של קרלוס קסטנדה עם גרסיאלה קורבאלאן, חלק ראשון

החלטתי לתרגם את הריאיון הגדול שקסטנדה העניק לגרסיאלה קורבאלאן [Graciela Corvalan]. ריאיון ארוך, עתיר בתובנות. הריאיון הוא כה ארוך שיזמים זריזים הוציאו אותו לאור בעבר כספרון שתורגם לכמה שפות, אני יודע על תרגומים לאנגלית ולגרמנית.

הגיע הזמן שדברי קסטנדה בריאיון זה יהדהדו גם בעברית בארץ ציון [או בארץ המוב-תחת, בשטחי תאגיד ישראל, במדינת הניסוי.... בחר את הנוסח החביב עליך]
בעבר תרגמתי קטעים ספורים מתוכו, והגיע הזמן, כנראה, להשלים את המלאכה.
נאמן [עדיין] לפרשנותי לאחרונה, עליי לדייק: זה לא שהחלטתי לתרגם, אלא שהחלטתי להתכוון לחוות את מלאכת התרגום, שהרי אנחנו יצורים תופסים ["we are percievers"], ולפרשנותי: זה כל מה שאנו עושים, תופסים. כלומר, בפועל, החלטתי להתכוון לתפיסת מלאכת התרגום [בניגוד להחלטתי לתרגם]. 🙂
הראיון מאכזב בגלל ציפיותיי מהמראיינת. אציין את המחדלים הללו תוך התקדמות התרגום, אבל אחד מהם, שהוא בלתי נסלח, אציין כבר עתה:
היא לא כתבה את תאריך הריאיון. דבר שיתברר כמחדל גדול, כי התאריך חיוני לחישוב המחזוריות של הופעת ימי העוצמה, הבאים במחזוריות של 18 יום.
התרגום האנגלי חוצץ בינינו לבין הנוסח הספרדי המקורי. עובדה שאיננה מיטיבה איתנו, אבל עלינו לברך על כך שיש לריאיון תרגום אנגלי.
המהדרין מוסיפים ברכה גם לזכותו של מי שגרם לכך שקסטנדה ישלוף את מכתבה של גרסיאלה מתוך שק הדואר הנכנס שלו ויביא בכך לקיומו של הריאיון הזה.
החלק הראשון של הריאיון פורסם, בין היתר, בכתב העת Magical Blend [תערובת קסומה, או מעורב כישופי] מספר 14 ב-1986, והתרגום העברי נסמך על פרסום זה.
השם "תעלומות חמקמקות" [Evasive Mysteries] הוא להשערתי שם ספרה של גרסיאלה, שהריאיון עם קסטנדה הוא אחד מהריאיונות שבו.
אשתדל בכל יום להביא קטע מתורגם נוסף, ובסוף תלאות ויגע ארכז את כל הקטעים לתרגום רצוף ושלם.

============== תחילת המאמר ב-Magical Blend ===========
(כתב העת הוסיף את ההקדמה שלהלן לפני המאמר של קורבאלאן)
קרלוס קסטנדה ידוע בעולם כמחברם של שבעה ספרים רבי מכר על שיטת הכישוף הטולטקית. יש הנותנים לו קרדיט ורואים בו את הזרז המכריע למודעות המיינסטרים למטאפיזיקה שגדלה כל כך בעשורים האחרונים. ד"ר גרסיאלה קורבאלאן היא פרופסור לספרדית ב- Webster College בסנט לואיס, מיזורי.
גרסיאלה עובדת בימים אלה על ספר המורכב מסדרת ראיונות עם הוגים מיסטיקנים ביבשת אמריקה. לפני זמן מה היא כתבה מכתב לקרלוס קסטנדה וביקשה לראיין אותו. לילה אחד היא קיבלה שיחת טלפון מקרלוס שהוא מסכים לבקשתה והסביר שיש לו חבר שאוסף עבורו את הדואר שלו בזמן שהוא נמצא בנסיעות. עם שובו מנסיעותיו, הוא תמיד מכניס את ידו לתוך שקי הדואר ושולף שני מכתבים אשר לאחר מכן הוא מגיב להם. המכתב שלה היה אחד מהשניים האחרונים [שהוא שלף].
הוא הסביר שהוא נרגש להתראיין על ידה כי היא לא חברה בעיתונות הממסדית. הוא סידר שהוא יפגוש את גרסיאלה בקליפורניה בקמפוס [אוניברסיטת] UCLA. הוא ביקש שהראיון יפורסם קודם כל בספרדית, וכך עשתה גרסיאלה, במגזין הארגנטינאי, Mutantian. כעת אנו מתכבדים לפרסם תרגום לאנגלית. ברור [מהראיון] שגרסיאלה הצליחה ללכוד הבזק ברק מעל לילה מדברי ולהציג בפנינו תובנות מדהימות אודות קרלוס קסטנדה הרואה הטולטקי!
[תחילת המאמר של קורבאלאן - חלק 1]
בסביבות השעה 13:00, חברי ואני יצאנו לדרך המובילה אל הקמפוס של UCLA. היו לפנינו קצת יותר משעתיים של נסיעה.
בעקבות ההנחיות של קסטנדה, הגענו ללא קושי לביתן השמירה בכניסה לחניון של UCLA.
השעה הייתה בערך רבע לארבע. התמקמנו במקום מוצל, פחות או יותר.
בדיוק בשעה ארבע הרמתי את מבטי וראיתי אותו מתקרב למכונית: קסטנדה לבש ג'ינס כחול וז'קט בעל צווארון פתוח בצבע קרם חיוור ללא כיסים. יצאתי מהמכונית ומיהרתי לפגוש אותו.
אחרי הברכות והנימוסים המקובלים, שאלתי אותו אם הוא ירשה לי להשתמש ברשמקול. היה לנו אחד כזה במכונית למקרה שהוא יאפשר לנו. לא, עדיף שלא, ענה במשיכת כתפיים. הולכנו אותו אל המכונית כדי לקחת את הפתקים, המחברות והספרים.
מכיוון שהיינו עמוסים בספרים ודפים, נתנו לקסטנדה לנהוג. הוא הכיר היטב את המסלול.
שם, הוא אמר והצביע בידו, יש כמה גדות נהר יפות.
כבר מן ההתחלה תימרן קסטנדה את הטון של השיחה ואת הנושאים שבהם עלינו לעסוק.
התברר לי שאין צורך בכל השאלות שעמלתי עליהן כל כך.
כפי שצפיתי, על סמך שיחת הטלפון שלו, הוא רצה לדבר איתנו על הפרויקט, בו הוא מעורב, ועל החשיבות והרצינות של חקירותיו.
השיחה התנהלה בספרדית, שפה שבה הוא שולט באופן שוטף, ובחוש הומור נהדר. קסטנדה הוא רב אמן באומנות השיחה.
דיברנו שבע שעות. הזמן חלף מבלי שהתלהבותו או תשומת הלב שלנו נחלשו. ככל שהוא הרגיש נוח יותר, בהדרגה, הוא השתמש יותר ויותר בביטויים ארגנטינאיים טיפוסיים כדי לעשות שימוש בסגנון החוף שלו, כמחווה ידידותית כלפינו, שכולנו ארגנטינאים.
יש לציין שלמרות שהספרדית שלו תקינה, ניכר שהשפה שלו היא אנגלית.
הוא עשה שימוש רב בביטויים ובמילים באנגלית, עבורן אנו נביא את מקבילותיהם בספרדית.
העובדה שהשפה העיקרית שלו היא אנגלית התבטאה גם במבנה התחבירי של הביטויים והמשפטים שלו.
כל אותו אחר הצהריים שאף קסטנדה לשמור על השיחה ברמה שאינה אינטלקטואלית.
למרות שהוא כמובן קרא הרבה ומכיר את זרמי המחשבה השונים, בשום זמן [במהלך הריאיון] הוא לא יצר השוואות עם מסורות אחרות מן העבר או מן ההווה.
הוא העביר לנו את התורה הטולטקית באמצעות דימויים חומריים [material images], שבדיוק מסיבה זו הפריעו לפרשנותם באופן ספקולטיבי. בדרך זו קסטנדה לא רק ציית למוריו, אלא היה [גם] נאמן לחלוטין למסלול שבחר - הוא לא רצה לזהם את תורתו עם שום דבר שהוא זר לה.
זמן קצר לאחר שנפגשנו, הוא רצה לדעת את המניעים להתעניינות שלנו להכירו.
הוא כבר ידע על ספר הראיונות המתוכנן שלי. מעבר לכל השיקולים המקצועיים, הדגשנו את חשיבותם של ספריו, שהשפיעו כל כך עלינו ועל רבים אחרים.
היה לנו עניין עמוק לדעת את הגופן [font] של תורתו [אולי יש ביטוי כזה בספרדית]. בינתיים הגענו לגדת הנחל ובצל העצים התיישבנו. דון חואן נתן לי הכל, הוא התחיל לומר, כשפגשתי אותו לא היה לי עניין בשום דבר אחר מלבד אנתרופולוגיה, אבל לאחר שפגשתי אותו השתניתי. ואת מה שקרה לי לא הייתי מחליף בשום דבר!
************************** 
מוסיקה
גירסה ג'אזית ליצירה של ג'ובים

======================= 
22.6.23

הוספתי כרגע [באיחור] הבהרה שהקטע הראשון הוא הקדמה של כתב העת, ולאחריו מובא המאמר של קורבאלאן.
בהקדמה בכתב העת נאמר שקסטנדה כתב 7 ספרים. אבל בזמן הריאיון, שנערך כנראה 6 שנים קודם לכן, ב-1979 על סמך זיכרונה של קורבאלאן, היו "מאחוריו" רק חמישה ספרים שראו אור.
======================= 
22.6.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (2)
====================================
ניתן לקרוא את המאמר של גרסיאלה על שני חלקיו ברצף באנגלית בקובץ "הראיונות המאמרים והעדויות של חבורת קסטנדה", החל מעמוד 263.
הראיון התקיים לאחר הופעת ספרו החמישי של קסטנדה "הטבעת השניה של העוצמה".
כדי לקבל פרספקטיבה של הזמן, הראיון מתקיים כ-6 שנים אחרי שקסטנדה סיים את 13 שנות חניכותו, שהם גם 6 שנים אחרי שדון חואן וחבורתו עזבו את העולם.
התרגום האנגלי שמתווך ביני לבין המקור הספרדי מערים קשיים נוספים.
הסוגריים המרובעים הם הערות שלי.
*****************
דון חואן היה נוכח איתנו [בראיון]. בכל פעם שקסטנדה הזכיר או נזכר בו הרגשנו את התרגשותו. הוא סיפר לנו שמדון חואן הוא למד שישנה כוליות [totality] אחת של עוצמה מעולה [exquisite intensity] המאפשרת לו לתת את כל כולו בכל רגע נוכחי. תני את כולך בכל רגע היה העיקרון שלו, החוק [rule] שלו, הוא אמר. לא ניתן להסביר איך הוא דון חואן [במובן זה של לתת את כוליותו?] ולעתים רחוקות הוא [דון חואן] ניתן להבנה, הוא פשוט מה שהוא.
ב"הטבעת השנייה של העוצמה" מתעד קסטנדה מאפיין אחד מיוחד של דון חואן ודון חנארו, זה שחסר לכל האחרים. הוא כותב שם: אף אחד מאיתנו לא מוכן להעניק תשומת לב מלאה [undivided, בלתי מחולקת] לזולת כפי שעשו דון חואן ודון חנארו.
"הטבעת השנייה של העוצמה" הותיר אותי מלאת שאלות; הספר עניין אותי מאוד, במיוחד אחרי הקריאה השנייה, אבל שמעתי פרשנויות לא חיוביות. היו לי ספקות מסוימים בעצמי. אמרתי לו שאני מאמינה שנהניתי מ"מסע לאיכטלן" הכי הרבה מבלי לדעת באמת למה. קסטנדה הקשיב לי וענה על דבריי בתנועה גופנית שנראתה כאילו היא אומרת, ואני, מה אני יכול לעשות עם טעמם של האנשים?
המשכתי לדבר בחיפוש אחר סיבות והסברים. אולי ההעדפה שלי ל"מסע לאיכטלאן" היא בגלל האהבה שחוויתי, טענתי. קסטנדה עשה פרצוף. הוא לא אהב את המילה אהבה. ייתכן ש[זה משום ש]למונח יש עבורו קונוטציות של אהבה רומנטית, רגשנות [sentimentality] או חולשה.
בניסיון להסביר את עצמי, התעקשתי שהסצינה האחרונה של "מסע לאיכטלאן" מלאה בעוצמה [intensity]. כן, אמר קסטנדה, הוא יסכים עם האמירה האחרונה. עוצמה [intensity, עצימות], כן, הוא אמר, זו המילה.
בהדגישי את אותו ספר, הצבעתי לו על כמה סצינות שנראו לי בהחלט גרוטסקיות [מגוחכות, נלעגות]. לא הצלחתי למצוא להן הצדקה. קסטנדה הסכים איתי. כן, ההתנהגות של אותן נשים היא מפלצתית וגרוטסקית, אבל החיזיון הזה היה הכרחי כדי להיות מסוגל להיכנס לפעולה, אמר.
[נראה לי שהיא מדברת על "הטבעת השנייה של העוצמה" והתנהגות החניכות כלפיו]
קסטנדה נזקק להלם [shock] הזה.
בלי יריב אנחנו כלום, הוא המשיך. היריב שייך לצורה האנושית. החיים הם מלחמה, הם מאבק. שלום [Peace, שלווה] הוא אנומליה [מצב חריג]. בהתייחסו לפציפיזם, הוא כינה אותו מפלצתי, מכיוון שלדבריו בני האדם הם ישויות של הצלחה ומאבקים.
לא יכולתי לרסן את עצמי ואמרתי לו שאני לא יכולה לקבל את הרעיון שפציפיזם הוא מפלצתי. מה עם גנדי? שאלתי. איך אתה רואה את גנדי, למשל?
גנדי? הוא ענה לי, גנדי אינו פציפיסט. גנדי הוא אחד הלוחמים האדירים שהיו קיימים אי פעם. ואיזה לוחם!
אז הבנתי את הערך המאוד מיוחד שקסטנדה נותן למילים. הפציפיזם שהוא התייחס אליו לא יכול היה להיות פציפיזם של חולשה; של אלה שאין להם מספיק אומץ להיות, וכתוצאה מכך [אין להם מספיק אומץ] לעשות משהו אחר, של אלה שלא עושים כלום, כי אין להם בחייהם מטרות או אנרגיה; פציפיזם כזה משקף גישה מתמכרת ונהנתנית לחלוטין.
בתנועה גדולה [של היד, כנראה] הכוללת את כל החברה [שהיא] ללא ערכים, רצון או אנרגיה, הוא ענה, כולם מסוממים... כן, נהנתנים!
קסטנדה לא הבהיר את המושגים האלה, ולא ביקשנו זאת ממנו. הבנתי שחלק מהאסתטיקה של הלוחם הוא להשתחרר מהטבע האנושי, אבל ההערות הבלתי רגילות של קסטנדה מילאו אותי בלבול. אולם לאט לאט למדתי לדעת [ממנו] שלהיות ישות של הצלחה ומאבקים היא הרמה הראשונה של מערכת היחסים. זוהי שכבת היסוד [raw material, חומר הגלם] שבו הם נפרדים [הלוחמים מהאנשים הרגילים, כנראה]. דון חואן, בספרים, התייחס תמיד ל[טונל?] [tone] הטוב של אדם. שם מתחילה הלמידה ו[אז] עוברים לרמה אחרת.
אי אפשר לעבור לצד האחר מבלי לאבד את הצורה האנושית, אמר קסטנדה.
************* סוף (2) ************** 
אמרתי שלאורך התרגום אצביע על עניינים שלא אהבתי במאמר של גרסיאלה. אני רוצה להוסיף לרשימה את העובדה שגרסיאלה יותר מדי מתווכת לנו את קסטנדה, את מה שהיא מבינה מתנועותיו ומדבריו.
אין לי בעיה עם ההבנות שלה ועם כל הרהוריה, אני בסך הכל מבקש לקבל תיאור מדוייק של דבריו ותנועותיו של קסטנדה. מה כבר ביקשתי? 🙂
  • =======================
23.6.23


הריאיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (3)
=========================================
לפני כל קטע תרגום אני שומר לעצמי מקום להערות שלי, המתרגם. זה מקום להוציא קיטור, להוסיף הערות שיסולאו בפז, ו"לתרגל את היד" 🙂
אני רוצה לציין שהתרגום האנגלי גרוע. בקטע הקודם הופיעה המילה tone כשלדעתי הכוונה שם הייתה ל-tonal. יש למונח "טונל" משמעות בשפה הרגילה הקשורה בטונים של צלילים, אבל ברור לי מדוגמה זו שמי שתרגם את המאמר של גרסיאלה לאנגלית לא קרא את קסטנדה ולא הכיר את המושג טונל.
חיפשתי תרגומים אחרים לאנגלית של הראיון. מצאתי אחד והוא נראה טוב יותר, אבל נראה לי שהוא עבר עיבוד קיצוני: קוצץ משמעותית וקיבל צורה מסודרת של שאלות ותשובות. אז כרגע אני ממשיך עם הגירסה הדפוקה הנוכחית עד שאמצא משהו טוב יותר.
עוד קצת שחרור של קיטור, בצורת הכתיבה הזו של גרסיאלה צריך לפעמים לנחש מי אומר את הדברים, קסטנדה או היא.
כזכור, הסוגריים המרובעים הם תוספות הבהרה שלי.
*********************************
התעקשתי לגבי היבטים אחרים בספרו שלא [היו] מובנים לי, שאלתי אותו על החורים [hollows, חללים. אצמד לנוסח שבספרים: holes] שנשארים אצל אנשים בעקבות הפעולה הפשוטה של הולדה.
כן, אמר קסטנדה, יש הבדלים בין אנשים שיש להם ילדים לבין אלה שאין להם. כדי לחמוק על קצות האצבעות לפני הנשר, את צריכה להיות שלמה. אדם עם 'חורים' לא יכול לעבור.
הוא יסביר לנו מעט אחר כך את המטאפורה של הנשר. לעת עתה אחלוף על [נושא] זה כמעט מבלי להזכיר זאת כי מוקד תשומת הלב שלנו הוא נושא אחר.
איך אתה מסביר את הגישה של דונה סולדד אל פבליטו ו[גישתה]של לה-גורדה אל בנותיה? התעקשתי להבין זאת. לקחת מהילדים את הלהב [edge] הזו, שבלידה הם [הילדים] לוקחים מאיתנו, היה, במידה רבה, משהו בלתי נתפס עבורי.
קסטנדה הודה שהוא עדיין לא אירגן את [כל] הידע הזה בשיטתיות. עם זאת, הוא התעקש על ההבדלים שקיימים בין אנשים שהולידו לבין אלה שלא.
דון חנרו הוא משוגע! משוגע! דון חואן, בצורה אחרת, הוא אדם משוגע [אבל] רציני. דון חואן הולך לאט אבל מגיע רחוק. בסוף שניהם מגיעים...
לי, כמו לדון חואן, הוא המשיך, יש חורים; כלומר, אני צריך ללכת לפי המסלול.
לחנארוס [החניכים האחרים], לעומת זאת, יש דגם אחר.
לחנארוס, לדוגמה, יש להב [edge, גם יתרון] מיוחד שאין לנו. הם יותר עצבניים ובעלי תנועה מהירה... הם מאוד הפכפכים, שום דבר לא מעכב אותם.
לאלה שהם כמו לה-גורדה וכמוני, שנולדו להם ילדים, יש מאפיינים אחרים שמפצים על החסר הזה. אדם [כמונו] הוא יותר מיושב [בדעתו]. למרות שהדרך [שלנו] עשויה להיות ארוכה ומפרכת, גם אנו מגיעים [לבסוף אל היעד]. באופן כללי, מי שיש לו ילדים יודע איך לדאוג ל [take care, לטפל ב] אחרים. זה לא אומר שאנשים בלי ילדים לא יודעים איך, אבל זה שונה...
באופן כללי, אדם לא יודע מה הוא עושה; האדם אינו מודע למעשים [למעשיו, כנראה], ומאוחר יותר [הוא] משלם על כך. לא ידעתי מה אני עושה, הוא הכריז, כשהוא מתייחס, ללא ספק, לחייו האישיים.
בלידה [שלי] לקחתי הכל מאבא ומאמא שלי, הוא אמר. הם היו כולם פגועים! [bruised, חבולים, פצועים]
אליהם הייתי צריך להחזיר את הלהב הזו שלקחתי מהם.
עכשיו אני צריך להחזיר [recoup, לעצמי] את הלהב שאיבדתי [שנלקח ממנו על ידי ילדיו, יש לשער].
נראה שהחורים האלה, שיש לאטום אותם, קשורים לקישוט [adornment] ביולוגי. [זו כנראה אמירה של גרסיאלה]
רצינו לדעת אם להיות בעל חורים זה משהו שאין לו תקנה.
לא, הוא ענה, אפשר לרפא. שום דבר בחיים אינו בלתי הפיך. תמיד אפשר להחזיר [לזולת] את מה שלא שייך לנו, ולהחזיר לעצמנו את מה ששייך לנו.
רעיון זה של החלמה [recovery, במקרה זה, השבת השלמות המקורית] עולה בקנה אחד עם דרך של התקדמות [מילולית: הליכה לימודית] שבה זה לא מספיק לדעת או לתרגל טכניקה אחת או יותר, אלא זה דורש שינוי אינדיבידואלי ועמוק של ההוויה. היא [ההתקדמות, כנראה] נוגעת לכל דבר - מערכת חיים קוהרנטית עם יעדים קונקרטיים ומדויקים.
[הפיסקה האחרונה היא ללא ספק אמירה של גרסיאלה]
****************** 
שבת שלום.
===========================
יש לדעתי משהו חדש בקטע הזה, שלא זכור לי מאף מקום אחר בספרות: הלוחמים מחזירים להוריהם את הלהב שהם, הלוחמים, חטפו מהם בלידתם.

בהזדמנות זו, הערה לגבי הקטע הקודם, מספר 2, גם בו יש משהו חדש:
המצב הקיומי של מלחמה ומאבקים [העולם הוא טורפני] מתנדף כאשר הלוחם פושט מעליו את הצורה האנושית.
כלומר, כמסקנה מכך, המאבק הקיומי מתנהל רק בין צורות [לא רק אנושיות. לכל יצור יש את המקבילות שלו לתבנית האדם ולצורת האדם], וברגע שפשטת את הצורה האנושית, אינך חלק מהמאבק הזה.
    ==============================
    24.6.23

הריאיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (4)
====================================
היום בלי הקדמות, בלי להעמיס עליכם את הקיטור שלי, בלי תובנות מהסוג שדון חואן מכנה: "עשרה בשקל", ובלי "לתרגל את היד" 🙂
קופצים ישר למישמש המילולי של גרסיאלה.
הסוגריים המרובעים הם תוספות שלי לצורך הבהרה.
==================================
לאחר שתיקה קצרה שאלתי אותו אם "הטבעת השנייה של העוצמה" תורגם לספרדית.
לדברי קסטנדה, הוצאה לאור ספרדית היתה בעלת הזכויות, אבל הוא לא היה בטוח אם הספר יצא או לא.
התרגום לספרדית נעשה על ידי חואן טובאר [Juan Tovar] שהוא חבר טוב שלי [של גרסיאלה, כנראה].
חואן טובאר השתמש ברשימות בספרדית שקסטנדה עצמו סיפק לו, רשימות שכמה מבקרים הטילו בהם ספק [הכוונה כנראה לרשימות השדה, והטלת הספק מקורה במחשבה שקסטנדה לא עבר שום חניכה, שדון חואן מעולם לא היה, אלא הכל פרי דימיונו ופרי גניבת רעיונות מספרים אחרים].
התרגום לפורטוגזית נראה יפה מאוד. כן, אמר קסטנדה.
תרגום זה [לפורטוגזית, כנראה] מבוסס על התרגום לצרפתית.
באמת, הוא עשוי היטב.
בארגנטינה הוחרמו [banned, נאסרו לפרסום] שני ספריו הראשונים.
ככל הנראה, הנימוק היה עניין הסמים [השימוש בצמחים משני תודעה].
קסטנדה לא ידע [על כך].
למה, הוא שאל אותנו מבלי לחכות לתשובה שלנו.
אני מתאר לעצמי שזו העבודה של 'כנסיית האם'.
בתחילת שיחתנו, קסטנדה ציין משהו אודות תורת הטולטקים.
גם ב"טבעת השנייה של העוצמה" יש התעקשות [דגש?] על הטולטקים ועל היות טולטק.
מה זה אומר להיות טולטק, שאלתי אותו.
לפי קסטנדה, המילה טולטק היא בעלת משמעות רחבה.
אומרים שמישהו הוא טולטק באותו אופן שאפשר לומר על מישהו שהוא דמוקרט או פילוסוף.
באופן שבו הוא משתמש בה, אין למילה זו שום קשר למשמעות האנתרופולוגית שלה.
מנקודת מבט אנתרופולוגית, המילה מתייחסת לתרבות אינדיאנית שהתקיימה במרכז ודרום מקסיקו, שכבר לא הייתה קיימת בזמן כיבושה והתיישבותה של אמריקה על ידי ספרד.
טולטק הוא אחד שיודע את מסתרי ההתבוננות והחלימה.
הם כולם טולטקים [הכוונה כנראה לעצמו ולאנשי חבורתו, או שושלתו].
מדובר בקבוצה קטנה שידעה לשמור בחיים מסורת שהיא מלפני 3,000 שנה לפני הספירה.
מכיוון שאני עוסקת במחשבה המיסטית והיה לי עניין מיוחד בקביעת המקורות ומקום מוצאן של המסורות [המיסטיות] הנבדלות, התעקשתי, האם אתה מאמין שהמסורת הטולטקית מציעה תורה שהיא ייחודית לאמריקה?
האומה הטולטקית מקיימת מסורת שהיא, ללא ספק, ייחודית לאמריקה.
קסטנדה טען כי ייתכן שהאמריקאים המוקדמים הביאו איתם משהו כשהם חצו את מיצרי ברינג [המיצר הימי שבין אלסקה ורוסיה], אבל כל זה היה לפני כל כך הרבה אלפי שנים שכרגע זה לא יותר מאשר תיאוריות.
ב"סיפורי עוצמה" דון חואן מדבר עם קסטנדה על המכשפים, על אותם אנשי ידע [אנשי דעת], שהכיבוש והקולוניזציה של האדם הלבן לא יכלו להרוס [אותם], כי הם [הכובשים] לא ידעו על קיומם וגם לא הבחינו בכל הרעיונות הבלתי ניתנים להבנה של עולמם.
מי שייך לאומה הטולטקית? האם הם עובדים יחדיו? איפה הם עושים את זה? שאלתי.
קסטנדה השיב על כל שאלותיי.
כעת הוא אחראי על קבוצת צעירים המתגוררת באזור Chiapas, בדרום מקסיקו.
הם עברו להתגורר באזור זה בשל העובדה שהאישה שמלמדת אותם כעת ממוקמת שם.
ואז... חזרת?
הרגשתי צורך לבקש ממנו להיזכר בשיחה האחרונה שבין קסטנדה לאחיות הקטנות בסוף "הטבעת השנייה של העוצמה".
האם חזרת מיד, כפי שלה-גורדה ביקשה ממך?
לא, לא חזרתי מיד, אבל כן חזרתי, הוא ענה לי כשהוא צוחק. חזרתי כדי להמשיך במשימה שאני לא יכול להתעלם ממנה.
הקבוצה מונה כ-14 חברים. למרות שהגרעין הבסיסי הוא 8 או 9 אנשים, כולם חיוניים [לא ניתן לוותר על אף אחד] במשימה שיש לכל אחד מהם.
אם כל אחד מהם [מהחבורה, כנראה] הוא ללא רבב במידה מספקת, [אז] ניתן לעזור למספר רב של אנשים.
שמונה זה מספר קסום [magical], הוא אמר ברגע אחד.
הוא גם התעקש שהטולטק אינו ניצל [יוצא לחירות, כנראה] לבדו, אלא שהוא הולך יחד עם הגרעין הבסיסי.
הנשארים [מאחור, בעולם הזה, כנראה] הם חיוניים להמשך המסורת ולשמירה עליה.
אין הכרח שהקבוצה תהיה גדולה, אבל כל אחד מאלה המעורבים במשימה הוא בהחלט הכרחי לסך הכל [לקבוצה, כנראה].
לה גורדה ואני אחראים להגעות [arrivals].
ובכן... באמת אני האחראי, אבל היא עוזרת לי באופן אינטימי במשימה הזו, הסביר קסטנדה.
לאחר מכן הוא דיבר איתנו על חברי הקבוצה, אותם הכרנו מספריו.
הוא סיפר לנו שדון חואן היה אינדיאני יאקי, ממדינת סונורה.
פבליטו, לעומת זאת, היה אינדיאני משבט המיקסטקן [Mixteco], נסטור היה משבט המזאטק (מ-Mazatlan, שבמחוז Sinaloa), ובניניו הוא [משבט ה] Tzotzil. הוא הדגיש מספר פעמים שחוספינה אינה אינדיאנית אלא מקסיקנית, ושאחד מסביה, או סבתותיה, היה/הייתה ממוצא צרפתי. לה גורדה, כמו נסטור ודון חנארו, משבט ה-Mazatec.
כשפגשתי את לה גורדה היא הייתה אישה כבדה ביותר שהחיים התאכזרו אליה, הוא אמר.
אף אחד מאלה שהכירו אותה בעבר לא יכול היום לדמיין שהיא עכשיו אותו האדם [person] שהיא הייתה בעבר.
רצינו לדעת באיזו שפה הוא מתקשר עם כל אנשי הקבוצה, ומהי השפה שבה הם השתמשו בדרך כלל בינם לבין עצמם. הזכרתי לו שבספריו יש אזכורים לכמה שפות אינדיאניות.
אנחנו מתקשרים בספרדית כי זו השפה שכולנו מדברים, הוא השיב.
חוץ מזה, לא חוספינה ולא האישה הטולטקית [כנראה האישה-נגואל] אינן אינדיאניות.
אני מדבר רק מעט בשפה האינדיאנית. ביטויים בודדים כמו ברכות ועוד כמה ביטויים. אני לא יודע מספיק כדי לנהל שיחה.
==============================
25.6.23

הריאיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (5)
======================================
הבהרה, גרסיאלה הגיעה לראיון עם קסטנדה עם שלושה חברים נוספים שלה, ולכן היא מדברת לעתים על עצמה ברבים. נדמה לי שהמידע הזה לא מופיע בגירסה שאותה אני מתרגם, אלא בגירסה האחרת.
הסוגריים המרובעים הם הבהרות שלי, אלא אם כן נאמר אחרת.
קריאה נעימה ומחכימה.
==================================
ניצלתי את ההפסקה שלו [בדיבור] ושאלתי אותו אם המשימה שהם [הוא וחבורתו] עסוקים בה נגישה לכל האנשים, או שהיא נוגעת למעטים בלבד. כשהשאלות שלנו החלו להיות מכוונות לחשיפת הרלוונטיות של תורת הטולטקים והערך של ההתנסות של הקבוצה [חבורתו, כנראה] עבור שאר האנושות, קסטנדה הסביר לנו שלכל אחד מאנשי החבורה יש משימות ספציפיות לבצע, בין אם באזור יוקטן [Yucatan], באזורים אחרים של מקסיקו, או במקומות אחרים.
תוך ביצוע המשימות מתגלה מספר רב של דברים שניתן ליישם אותם ישירות במצבים קונקרטיים של חיי היומיום. תוך ביצוע [ה]משימות לומדים הרבה.
לחנארוס [החניכים הגברים], למשל, יש להקה מוזיקלית, איתה הם עוברים בכל איזורי הגבול. את תדמייני שהם רואים אנשים רבים ונמצאים במגע עם אנשים רבים. תמיד יש לך את האפשרות להעביר ידע. זה תמיד עוזר. זה עוזר ב[אמצעות]מילה אחת, ברמיזה קטנה אחת...
כל אחד, אשר עושה את מלאכתו נאמנה, עושה זאת. כל בני האדם יכולים ללמוד. לכל בני האדם יש את האפשרות לחיות כלוחמים.
כל אדם יכול לקחת על עצמו את המשימה של הלוחם. הדרישה היחידה היא לרצות לעשות זאת מתוך תשוקה בלתי ניתנת לערעור [unshakeable desire, כנראה שהכוונה היא לכוונה-בלתי -כפיפה, unbending intent]; כלומר, אדם צריך להיות בלתי מעורער בתשוקתו [על מנת] להיות חופשי. הדרך איננה קלה. אנחנו כל הזמן מחפשים תירוצים ומנסים לברוח. יכול להיות שהנפש [המיינד] משיגה [obtains] זאת, אבל הגוף מרגיש הכל... הגוף לומד במהירות ובקלות.
הטולטק אינו יכול לבזבז אנרגיה בטיפשות, הוא המשיך.
הייתי אחד מאותם אנשים שלא יכולים להיות בלי חברים... אפילו לא יכולתי ללכת לקולנוע לבד. דון חואן אמר לו ברגע של נחישות שעליו לנטוש הכל, ובמיוחד להיפרד מכל אותם חברים שאין לו איתם שום דבר במשותף.
במשך זמן רב הוא התנגד לרעיון עד שלבסוף אימץ אותו.
פעם אחת, כשחזרתי ללוס אנג'לס, יצאתי מהמכונית גוש בניינים אחד לפני שהגעתי הביתה וטלפנתי [לביתי]. באופן טבעי, באותו יום, כמו תמיד, הבית שלי היה מלא באנשים. ביקשתי מאחת החברות שלי להכין תיק עם כמה דברים ולהביא אותו למקום שבו הייתי.
כמו כן, אמרתי לה שאת שאר הדברים - ספרים, תקליטים וכו' - הם יכולים לחלק ביניהם. ברור שהחברים שלי לא האמינו לי ולקחו הכל בהשאלה, הבהיר קסטנדה. [המקרה מתואר בהרחבה ב"צדו הפעיל של האינסוף"]
הפעולה של להיפטר מהספרייה ומהתקליטים היא כמו להתנתק מכל דבר של העבר, [מ]עולם שלם של רעיונות ורגשות.
החברים שלי האמינו שאני משוגע, וכל הזמן קיוו שאשוב מהשיגעון שלי. לא ראיתי אותם בערך שתים עשרה שנים, הוא סיכם. לאחר שחלפו שתים עשרה שנים, קסטנדה נפגש איתם שוב. תחילה הוא חיפש את אחד מחבריו [או חברותיו] שקישר אותו אל השאר. לאחר מכן הם תכננו להיפגש ולאכול יחדיו ארוחת ערב. באותו יום הם בילו היטב; הם אכלו הרבה וחבריהם השתכרו.
להימצא איתם אחרי כל השנים האלה הייתה הדרך שלי להראות את הכרת התודה שלי על הידידות שהם העניקו לי בעבר, אמר קסטנדה. עכשיו כולם מבוגרים [יותר]. לכולם יש את המשפחות שלהם, בני זוג, ילדים... ובכל זאת, היה הכרח שאודה להם. רק בדרך זו יכולתי באופן חד משמעי להתנתק מהם ולסיים שלב בחיי.
ייתכן שהחברים של קסטנדה לא מבינים שום דבר ממה שהוא עושה, אבל העובדה שהוא רצה להודות להם הייתה משהו מאוד יפה.
קסטנדה לא העמיד פנים איתם כלל. הוא בכנות הודה להם על ידידותם, ובעשותו כך הוא השתחרר, באופן פנימי, מכל העבר ההוא.
אחר כך דיברנו על אהבה, על האהבה שלעתים קרובות מדברים עליה. הוא סיפר לנו כמה אנקדוטות על הסבא האיטלקי שלו, שהיה תמיד כל כך חולה אהבה, ועל אביו, שהיה כל כך בוהמי. הו אהבה! אהבה! הוא חזר על כך כמה פעמים. כל הפירושים שלו נטו להרוס את המחשבות שיש לאנשים בדרך כלל על אהבה.
ללמוד זאת עלה לי ביוקר, הוא המשיך. גם אני הייתי מאוד חולה אהבה. דון חואן היה צריך לעבוד קשה כדי לגרום לי להבין שאני צריך לנתק מערכות יחסים מסוימות.
הדרך שבה התנתקתי לבסוף עם [בחורה] אחת היה כך: הזמנתי אותה לארוחת ערב, ונפגשנו במסעדה. במהלך הארוחה קרה אותו הדבר, כמו תמיד.
היה ריב גדול והיא צעקה עלי והעליבה אותי. לבסוף שאלתי אותה אם יש לה כסף. היא ענתה שכן.
ניצלתי את זה כדי להגיד לה שאני צריך ללכת למכונית כדי לחפש את הארנק שלי או משהו כזה. קמתי ולא חזרתי. לפני שעזבתי אותה, רציתי להיות בטוח שיש לה מספיק כסף לקחת מונית הביתה. מאז לא ראיתי אותה.
את לא תאמיני לי, אבל הטולטקים הם מאוד סגפניים, הוא התעקש. [סגפני- מישהו שנוהג בהכחשה עצמית כמשמעת או דרך רוחנית. הערה של גרסיאלה] בלי לפקפק במילה שלו הערתי שאי אפשר להסיק את הרעיון הזה מ"הטבעת השנייה של העוצמה". להיפך, הדגשתי. אני מאמינה שבספר שלך הרבה סצנות וגישות מציגות בלבול.
איך את חושבת יכולתי להגיד את זה בצורה ברורה? הוא ענה לי. לא יכולתי לומר שהיחסים ביניהם היו טהורים, כי לא רק שאף אחד לא היה מאמין לי, אלא שאף אחד לא היה מבין אותי.
עבור קסטנדה, אנחנו חיים בחברה מאוד תאוותנית [bustful]. מכל מה שדיברנו באותו אחר הצהריים, הרוב לא הובן. קסטנדה היה מחויב לאמץ דרישות מסוימות של המוציאים לאור, אשר באותה עת שאפו לספק את טעמו של ציבור הקוראים.
האנשים מתעניינים בדבר אחר, המשיך קסטנדה. לפני כמה ימים, לדוגמה, נכנסתי לחנות ספרים כאן בלוס אנג'לס והתחלתי לדפדף במגזינים שעל הדלפק.
גיליתי שיש כמות גדולה של פרסומים עם תמונות של נשים עירומות... רבים גם עם [תמונות של] גברים. אני לא יודע מה להגיד לך. באחת התמונות היה אדם שתיקן כבל חשמלי כשהוא נמצא גבוה על סולם. הוא לבש את קסדת המגן וחגורה גדולה מלאה בכלי עבודה. זה היה הכל. השאר היו עירום. מְגוּחָך! דבר כזה לא יכול להיות אפשרי! אישה היא בעלת חן [graceful]... אבל, גבר! כדי להסביר את הדבר הוא הוסיף שלנשים יש ניסיון רב בגלל ההיסטוריה הארוכה שלהן בדברים מסוג זה. בכל הנוגע לתפקיד זה, אין כאן מקום לאלתור [improvisation].
זו הפעם הראשונה ששמעתי על הרעיון שהתנהגותן של נשים איננה מאולתרת; זה משהו חדש לגמרי עבורי, אמרתי בתגובה. לאחר שהאזנו לקסטנדה, היינו משוכנעים שעבור הטולטק, סקס מייצג ניקוז עצום של אנרגיות הדרושות למשימות אחרות. לכן מובנת ההתעקשות שלו לגבי היחסים הסגפניים לחלוטין שחברי הקבוצה מקיימים.
מנקודת המבט של העולם, סגנון החיים של הקבוצה, והיחסים שהם מקיימים [ביניהם] הם משהו לגמרי לא מקובל ולא ידוע.
מה שאני אומר להם, לא ניתן להאמין בו. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל סוף סוף הצלחתי לאמת זאת.
**************  סוף  *************** 
הערה:
יש לי הרושם שהבחורה שהוא נפרד ממנה במסעדה, היא הבחורה שהייתה חברתו כאשר הוא עשה את הסיור הראשון שלו בקמפוס של UCLA והתאהב במקום. שתיהן היו, בניסוח שלי, שבויות בדפוס של כעס והטחות אשמה. [הסיפור מופיע ב"צדו הפעיל של האינסוף"]
עם זאת, בספר הוא טוען ש UCLA הפרידה בינו ובין חברתו, ודון חואן מסביר שכוונתו ללמוד שם סילקה מעל הדרך כל מה שלא התאים לכוונה זו, ואילו כאן מסופר שהפרידה הייתה מתוכננת היטב.
למרות זאת, אני דבק במחשבה שזו אותה בחורה 🙂
  • ========================== 

26.6.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (6)
======================================
פינת הוצאת הקיטור. זו פינה בלתי נמנעת כשעוסקים בתרגום הראיון של גרסיאלה.
התרגום האנגלי הוא על הפנים. אבל אני חושב שהפורמט של גרסיאלה להבאת השיחה, הוא גרוע בזבות עצמו. קשה להבדיל לעתים קרובות מי אומר מה.
הוסיפו לזה את מגבלותיו של עבדכם 🙂 , והמסקנה המתבקשת היא שעלינו להנמיך ציפיות מהמאמר הזה; לקוות להבין על מה הם, פחות או יותר, דיברו, ולא לצפות להבין מה בדיוק אמר שם קסטנדה ובתגובה למה.
האם קסטנדה, או הרוח, בחרו בגרסיאלה בדיוק בגלל הברדק הצפוי הזה?!
כזכור, הסוגריים המרובעים הם בד"כ ניסיונתיי הפרשניים לעזור בהבהרת הדברים. ההערות שמאחורי הכוכביות הן גם שלי.
======================
קסטנדה אמר לנו קודם לכן שכאשר אדם מתרבה [מוליד] הוא מאבד להב [edge] מיוחדת. ככל הנראה, להב זו היא כוח [force, עוצמה] שילדים לוקחים מהוריהם בעצם לידתם. החור הזה שנותר [נפער] באדם [בהורה], אותו צריך למלא או לשחזר [להחזיר למצבו המקורי]. עליך להחזיר לעצמך את הכוח שאיבדת.
הוא גם הביא אותנו להבין שקשר מיני זוגי ממושך מסתיים בהיחלשות [decline]. במערכת היחסים עולים אל פני השטח הבדלים שגורמים למאפיינים מסוימים של האחד או האחר להידחות יותר ויותר. כתוצאה מכך, בהתרבות [בהולדה], הוא [הילוד?] נבחר מהחלק השני, זה שאותו אוהבים [מהמאפיינים המועדפים? הלא-דחויים?], אך אין ערובה שמה שנבחר הוא בהכרח הטוב ביותר. מנקודת המבט של הרבייה, הוא ציין, הטוב ביותר הוא אקראיות.
קסטנדה שאף להסביר לנו את המושגים האלה טוב יותר, אבל הוא נאלץ להודות שוב שאלה הם נושאים שלו עצמו הם עדיין לא ברורים.
קסטנדה הגיע אלינו כשהוא מתאר קבוצה [חבורה, כנראה] שדרישותיה [נראות] לאדם הממוצע קיצוניות. היינו מאוד מעוניינים לדעת מאיפה כל המרץ הזה הגיע, מהי המטרה היחידה [העליונה?] של הטולטקים? רצינו לדעת את ההיגיון של מה שקסטנדה אומר לנו. מהי המטרה שאתה שואף אליה?
התעקשנו להביא את השאלה לרמה אישית.
המטרה היא לעזוב את העולם החי; לעזוב עם כל מה שהוא אתה [מהווה אותך], אבל בלי שום דבר נוסף על מה שאתה. העניין הוא לא לקחת כלום ולא להשאיר מאחוריך כלום. דון חואן עזב בשלמותו את העולם. דון חואן לא מת, כי הטולטקים לא מתים. ב"הטבעת השנייה של העוצמה", לה גורדה מסבירה לקסטנדה, בהתייחסה לדיכוטומיה נגואל-טונאל:
התחום של תשומת הלב השנייה [הקשב השני] מושג רק לאחר שהלוחמים מטאטאים לחלוטין את פני השולחן... תשומת הלב השנייה הזו גורמת לשתי תשומות הלב ליצור אחדות, והאחדות הזו היא המכלול [totality, הכוליות] שלך.
באותו הספר, לה גורדה אומרת לקסטנדה שכאשר המכשפים לומדים 'לחלום', הם קושרים יחדיו את שתי תשומות הלב שלהם, ולכן אין צורך למרכז [שבנו] ללחוץ [את עצמו] החוצה... מכשפים אינם מתים. .
אני לא רוצה להגיד שאנחנו לא מתים. אנחנו כלום, אנחנו אידיוטים [nincompoops], טיפשים; אנחנו לא כאן ולא שם. הם [המכשפים, כנראה], לעומת זאת, תשומות הלב שלהם הן כל כך מאוחדות [יחדיו] שהם אולי לעולם לא ימותו.
לפי קסטנדה, הרעיון שאנחנו חופשיים הוא אשליה ואבסורד. הוא דחף אותנו להבין שהשכל הישר [common sense , ההיגיון הבריא] מוליך אותנו שולל, כי התפיסה הרגילה אומרת לנו רק חלק מהאמת. התפיסה הרגילה לא אומרת לנו את כל האמת. [משמעות החיים] צריכ[ה] להיות יותר מסתם מעבר בכדור הארץ [כצורת חיים] כשכל עניינך הוא אכילה והתרבות בלבד, הוא אמר בתקיפות.
בתנועת גוף, אותה פירשתי כרומזת לחוסר התחושה [unfeelingness] של כולם ולמועקה [tediousness] העצומה שבחיי השעמום היומיומי שלהם, הוא שאל אותנו,...
מהו כל זה שמקיף אותנו? השכל הישר הוא ההסכם [accord] אליו הגענו אחרי תהליך חינוכי ארוך שכפה עלינו את התפיסה רגילה כאמת היחידה. בְּדִיוּק. אומנות המכשף, הוא אמר, היא בהבאת הלמידה לגילוי והרס של הדעה הקדומה התפיסתית הזו.
לפי קסטנדה, אדמונד הוסרל הוא הראשון מהמערב שהעלה על הדעת את האפשרות של השעיית השיפוט [suspending judgment].
בספר "רעיונות לפנומנולוגיה טהורה ולפילוסופיה פנומנולוגית" (1913) עסק הוסרל ביסודיות בעידן [?] [era] או בצמצום פנומנולוגי [phenomenological reduction, רדוקציה פנומנולוגית]. השיטה הפנומנולוגית אינה מכחישה [את קיומם], אלא פשוט מכניסה לתוך סוגריים את המרכיבים המקיימים את [sustain, תומכים ב, מאפשרים את קיומה של] התפיסה הרגילה שלנו. *
קסטנדה סבור שהפנומנולוגיה מציעה לו את המסגרת המתודולוגית [ו]התיאורטית כדי להבין את תורתו של דון חואן. מבחינת הפנומנולוגיה, פעולת הידיעה תלויה בהתכוונות, לא בתפיסה.
התפיסה תמיד משתנה בתלות בהיסטוריה, כלומר בהתאם לסוביקט [האדם המודע] בעל ידע שאותו הוא רכש, השקוע במסורת נתונה. הכלל החשוב ביותר של השיטה הפנומנולוגית הוא ההתכוונות אל אותם דברים.
המשימה שבה מילא אותי דון חואן, הוא [קסטנדה] התעקש, הייתה לשבור, לאט לאט, את הדעות הקדומות התפיסתיות, עד להגעה לקרע [rupture, שבר] מלא.
הפנומנולוגיה משעה את השיפוט והיא מוגבלת לתיאור של פעולות מכוונות טהורות [pure intentional acts]. לכן, לדוגמה, אני בונה את האובייקט 'בית'. ההצבעה [reference, ההתייחסות] הפנומנולוגית היא מינימלית **. ה'התכוונות' [intention] היא ההופכת אובייקט מוצבע [reference, אבייקט שמתייחסים אליו] למשהו קונקרטי וייחודי.
לפנומנולוגיה יש, ללא ספק, עבור קסטנדה, ערך מתודולוגי פשוט. הוסרל מעולם לא התעלה מעל הרמה התיאורטית, וכתוצאה מכך, הוא לא נגע באדם החי בכל ימי חייו.
------------------------------------
* - לדעתי, הכוונה היא שהפנומנולוגיה לא מתעניינת בשאלה אם מה שאני תופס הוא מציאות, או חלום, או הזיה... מבחינתה זוהי תפיסה, ולכן היא שמה בסוגריים את שאלת הסטטוס הקיומי, הסטטוס המציאותי, של התפיסה.
** - לדעתי, הכוונה היא שהנתון החושי, זה שעליו מצביעים, הוא מינימלי. את כל הנפח של המשמעות שלו הוא מקבל מאקט ההתכוונות, התכוונות למשמעות.
===========================
27.6.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (7) =====================================
בגירסה הסופית, המרוכזת, של התרגום, הערות ההבהרה שלי שבסוגריים יועברו אחר כבוד אל השוליים, כדי שהן לא יכפו את עצמן עליך, הקורא/ת שנקלע לכוונה לקרוא את התרגום הזה :)
הסגנון הזה של כתיבה, של גרסיאלה, שבו הקורא צריך לנחש מי אומר מה, היא, לצרכינו, איום. לנו חשוב, משום מה, אם מי שאומר את הדבר זה קסטנדה או הגברת קורבאלאן. אנו לא מסתירים את משוא הפנים שלנו במקרה זה :)
עם זאת, אני חושב שקריאת המאמר הזה מקיימת את הדיבר הטולטקי: make every act count [אל תבזבז את הרגע הזה במעשים לא ראויים] ("מסע לאיכטלאן")
יש במאמר זה, בהמשך, מידע שלא יסולא בפז.
=================================
עבור קסטנדה, המקסימום [המדרגה המקסימלית] שהאדם המערבי - האדם האירופאי - הגיע אליו הוא האדם הפוליטי. האדם הפוליטי הזה הוא התגלמות [epitome] הציוויליזציה שלנו. הוא אמר שדון חואן, באמצעות תורתו, פותח דלת לאדם אחר, שהוא הרבה יותר מעניין: אדם שעדיין חי בעולם, או ביקום, קסום [magical].
כשחשבתי [זהו הגיג של גרסיאלה, כנראה] על הרעיון הזה של האדם הפוליטי, עלה בזיכרוני ספר מאת אדוארדו ספרנגר [Eduardo Spranger ] בשם "צורות חיים", בו נאמר כי חייו של האדם הפוליטי שזורים ביחסי כוח ויריבות. האדם הפוליטי הוא אדם של שליטה שעוצמתו שולטת במציאות הקונקרטית של העולם באותה המידה שהיא שולטת ביצורים המאכלסים אותה [את המציאות הקונקרטית של העולם]. העולם של דון חואן, לעומת זאת, הוא עולם קסום המאוכלס בישויות וכוחות.
דון חואן ראוי להערצה, אמר קסטנדה, משום שלמרות שבעולם היומיום הוא נראה משוגע, אף אחד לא מסוגל לתפוס [perceive] אותו. דון חואן מציע [מראה] לעולם פנים שהן בהכרח זמניות [temporal]... שעה, חודש, שישים שנה. אף אחד יוכל להפתיע אותו! [Nobody would be able to catch him off guard, לתפוס אותו לא מוכן]
האם בעולם הזה דון חואן הוא ללא רבב כי הוא תמיד ידע שמה שיש כאן הוא רק רגעי [momentary] וזה [העולם] שבא אחריו... ובכן... הוא יפה!
דון חואן ודון חנארו אהבו יופי במידה קיצונית. התפיסה והמחשבה [conception, המשגה] שיש לדון חואן לגבי המציאות והזמן, הן ללא ספק נבדלות מאוד משלנו. אם ברמת חיי היומיום דון חואן הוא תמיד ללא רבב, זה לא מונע ממך לדעת שמצד זה [העולם הזה והעולם האחר מתוארים ב"יקוש עם הכפיל" כשני צדדים של אותה מטבע] הכל בהחלט חולף.
קסטנדה המשיך לתאר יקום המקוטב בין שני קצוות: הצד הימני והצד השמאלי. הצד הימני יתאים לטונאל, והצד השמאלי לנגואל.
ב"סיפורי עוצמה" דון חואן מסביר לקסטנדה בהרחבה על שני החצאים הללו של בועת התפיסה. הוא אומר שהחובה העליונה של המורה כוללת ניקוי מייגע של חלק מהבועה, ולאחר מכן ארגון מחדש של כל מה שיש בצד האחר.
המורה הנוקט בלמידה ללא רחמים - משול למי שמרחיק את הדרוש הרחקה על ידי הכאה בפטיש - עד שכל ראיית העולם [vision of the world, תמונת העולם] שלו מתרכזת בחצי הבועה. את החצי האחר, זה שעבר ניקוי [ועתה הוא ריק], אפשר, על כן, להחזירו [לחזקתנו] על ידי משהו שהמכשפים מכנים הרצון.
להסביר את כל זה קשה מאוד, כי ברמה זו המילים לחלוטין אינן מתאימות [לתפקיד זה].
בדיוק, [זו כנראה תגובת קסטנדה] החלק השמאלי של היקום משמעו היעדר מילים, וללא מילים איננו יכולים לחשוב. יש רק פעולות. בעולם האחר, אמר קסטנדה, הגוף פועל [להבדיל מחושב]. הגוף אינו צריך מילים כדי להבין.
ביקום הקסום - כפי שהוא מכונה - של דון חואן, קיימות ישויות מסוימות הנקראות בעלי ברית [allies], או צללים חולפים. ניתן לתפוס אותם לפעמים [בטקסט מופיע: מספר פעמים]. להסברת סוג זה של תפיסה ישנם מספר רב של הסברים, אך לפי קסטנדה, אין ספק שתופעות אלו [של ראיית בעלי ברית] תלויות בראש ובראשונה באנטומיה האנושית. [ככל הנראה, הכוונה היא שהאינטראקציה עם בעלי ברית היא ייחודית לבני האדם]
הדבר החשוב הוא להגיע להבנה שיש מגוון גדול [a whole gamut, טווח שלם] של הסברים שיכולים להסביר את הצללים החולפים האלה. [זו כנראה אמירה של גרסיאלה. לטולטקים יש ללא ספק הסבר אחד]
===========================
מוסיקה
גירסה מדהימה של

I've Got You Under my Skin


======================
28.6.23


הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (  8 )
=====================================
בלי קיטורים חדשים היום. רק אלה מהסוג הישן. מי שאוהב שלא לדעת מי אמר מה, ימשיך להפיק הנאה נוספת. 🙂
יש קטעים שבגלל השפה קשה להבין אותם. אם אין לך עניין מיוחד באותו נושא, אני מציע שלא להיתקע בהם.
==============================
אחר כך שאלתי אותו על ידיעה באמצעות הגוף, שעליה הוא מדבר בספריו. האם בשבילך הגוף כולו הוא איבר של ידע? שאלתי.
כמובן! הגוף יודע, הוא השיב. כדוגמה, קסטנדה סיפר לנו על האפשרויות הרבות של אותו חלק ברגל שעובר מהברך לקרסול, בו יכול להיות ממוקם מרכז של זיכרון. נראה שאת/ה יכול/ה ללמוד להשתמש בגוף כדי לתפוס את ה [להבחין ב] צללים החמקמקים האלה [הכוונה כנראה לבעלי ברית, ולישויות לא אורגניות באופן כללי].
תורתו של דון חואן הופכת את הגוף לסורק אלקטרוני, הוא אמר, כשהוא מחפש אחר מילה מתאימה בספרדית כדי להשוות את הגוף לטלסקופ אלקטרוני. לגוף יש אפשרות לתפוס את המציאות ברמות נבדלות [distinct, מובחנות זו מזו] אשר, בזמנן [מצדן?], יחשפו תצורות של חומר שגם הן נבדלות [זו מזו].
היה ברור שעבור קסטנדה לגוף יש אפשרויות תנועה ותפיסה שרובנו לא מורגלים אליהן. הוא נעמד והצביע על כף הרגל והקרסול. הוא סיפר לנו על האפשרויות של אותו חלק בגוף ועל המעט שאנו יודעים על כל זה.
במסורת הטולטקית, הוא אישר, החניך מתאמן בפיתוח האפשרויות הללו. זוהי הרמה בה מתחיל דון חואן לבנות [construct].
תוך כדי שהרהרתי על המילים הללו של קסטנדה, חשבתי על ההקבלה ליוגה הטנטרית ועל המרכזים או הצ'אקרות השונות שדרכן המתרגל מגיע להתעוררות [רוחנית] באמצעות תרגולים טקסיים מסוימים.
בספר "המעגל ההרמטי" (הבלתי חדיר) מאת מיגל סראנו [Miguel Serrano] כתוב שהצ'אקרות הן מרכזים של מצפון [conscience, אולי הכוונה למרכזים של מודעות]. באותו ספר, קארל יונג מתייחס לשיחה שניהל סראנו עם צ'יף אינדיאני פואבלו [כנראה אחד שחי ביישובים האינדיאניים הקרויים פואבלוס] ששמו Ochwian Biano, [שפירושו] אגם ההַר. הוא הסביר לי את התרשמותו מהלבנים [מהאדם הלבן] - הם תמיד כל כך נסערים [agitated, עצבניים], תמיד מחפשים משהו, שואפים למשהו... לפי Ochwian Biano, הלבנים הם משוגעים; רק משוגעים חושבים עם הראש.
האמירה הזו של הצ'יף האינדיאני עוררה בי הפתעה גדולה ושאלתי אותו [את מיגל? את קסטנדה? מיגל שואל את הצ'יף?] עם מה הוא חושב. הוא ענה לי שהוא חושב עם הלב. (מיגל סראנו, "המעגל ההרמטי", בואנוס איירס 1978. עורך: Kier)
דרך הידע של הלוחם ארוכה, והיא דורשת מסירות [dedication] מוחלטת. ללוחם יש מטרה קונקרטית ותמריץ [incentive] טהור מאוד.
מהי המטרה? שאלתי. נראה שהמטרה מורכבת ממעבר מודע לצד האחר דרך האגף השמאלי של היקום. עלייך לנסות להתקרב כמה שיותר אל הנשר ולשאוף להימלט ממנו מבלי שהוא יטרוף אותנו. הוא אמר שהמטרה היא לעזוב על קצות האצבעות באמצעות צד שמאל של הנשר.
אני לא יודע אם את יודעת, הוא המשיך, כשהוא מחפש דרך להבהיר לנו את התמונה, שישנה ישות שהטולטקים מכנים אותה הנשר. הרואה רואה אותו כאפלה עצומה המשתרעת עד אינסוף; את האפילה העצומה הזו חוצה ברק[ים?]. הוא נקרא נשר מהסיבות הבאות: יש לו כנפיים וגב שחורים, והחזה שלו זוהר. העין של הישות איננה עין אנושית. לנשר אין רחמים. לכל מה שחי [alive, שיש בו חיים] יש ייצוג בנשר.
הישות הזו מכילה הכל - את היופי שהאדם מסוגל ליצור, כמו גם את כל החייתיות שאיננה אנושית. מה שהוא אנושי [הייצוג שלו] בנשר הוא קטן מאוד בהשוואה לכל השאר. הנשר הוא גוש אפלה עצום ... והאדם הוא מרכיב קטנטן בו.
הנשר מושך [attracts] את כל כוח החיים העומד להיעלם [כנראה את בעלי החיים בעת המיתה שלהם] מכיוון שהוא ניזון מהאנרגיה הזו. הנשר הוא כמו מגנט עצום שקולט את כל אלומות האור שהן אנרגית החיים של היצורים הגוססים.
בזמן שקסטנדה סיפר לנו את כל זה, ידו ואצבעותיו חיקו פטישים, כהמחשה לראש של הנשר המנקר את החלל [הערת המתרגם: בעברית אפשר לראות בזה תרתי משמע] בתיאבון שאינו יודע שובע. אני אומר לך רק את מה שדון חואן והאחרים אומרים. הם כולם מכשפים ומכשפות! הוא קרא. הם כולם מעורבים במטאפורה שאינה מובנת לי.
מהו ה'אדון' [master, שליט] של האדם? מהו זה שתובע את בעלותו עלינו? הוא שאל. הקשבתי בקשב רב והפסקתי לדבר, כי הוא נכנס לשטח שבו [אי?]אפשר לשאול שאלות.
האדון שלנו אינו יכול להיות אדם, הוא אמר. נראה שהטולטקים מכנים בשם 'אדון' את תבנית האדם [the mold of a man]. לכל דבר - צמחים, בעלי חיים ובני אדם - יש תבנית. התבנית של האדם זהה אצל כל בני האדם. התבנית שלי ושלך, הוא המשיך והסביר, היא זהה, אבל בכל אחד היא באה לידי ביטוי ופועלת בצורה נבדלת בהתאם למצב ההתפתחותי של האדם.
פירשנו את דבריו כאומרים שתבנית האדם היא זו שאינה מתאחדת מחדש [doesn't reunite], זו שמאחדת את כוח החיים. לעומתה, הצורה האנושית עשויה להיות זו שמונעת מאיתנו לראות את התבנית. נראה שכל עוד צורת האדם לא אבודה [לא השלנו אותה מעלינו, כנראה], אנחנו כן [אבודים], והיא מונעת מאיתנו להשתנות.
בטבעת השנייה של העוצמה, לה גורדה מסבירה לקסטנדה על תבנית האדם ועל הצורה האנושית. בספר זה, הצורה מתוארת כישות זוהרת [יישות אור], וקסטנדה נזכר שדון חואן תיאר אותה כמבוע [fount] האדם וכמקורו [origin]. לָה גורדה, בעודה חושבת על דון חואן, היא נזכרה שהוא אמר לה שאם נשיג מספיק עוצמה אישית נוכל להציץ בתבנית [האדם] למרות שאיננו מכשפים; וכשזה יקרה, אנו נגיד שראינו את אלוהים. היא אמרה לי שאם נכנה אותה [את תבנית האדם] אלוהים, זה יהיה נכון, כי התבנית היא אלוהים.
(התרגום וההדגשות הן שלנו.)
פעמים רבות באותו אחר הצהריים חזרנו לנושא של הצורה האנושית ושל תבנית האדם. הקפנו את הנושא מזוויות שונות, ובכל פעם נעשה ברור יותר שהצורה האנושית היא הקליפה הקשה של הפרסונה.
הצורה האנושית הזו, הוא אמר, היא כמו מגבת המכסה את האדם מבתי השחי ועד כפות הרגליים. מאחורי המגבת הזו ישנו נר בוהק ההולך ומתכלה עד שהוא כבה. כשהנר כבה, זה בגלל שהאדם מת. ואז, הנשר בא וטורף אותו.
רואים, המשיך קסטנדה, הם אותן יישויות המסוגלות לראות את האדם כביצה זוהרת. בתוך כדור האור הזה נמצא נר דולק. אם הרואה רואה שהנר הוא קטן, למרות שהאדם נראה חזק, פירושו של דבר שהוא כבר הגיע לסופו.
קסטנדה אמר לנו קודם לכן שהטולטקים לעולם אינם מתים, כי להיות טולטקים משמעו שאיבדנו [הסרנו] את הצורה האנושית. רק באותו רגע הבנו: אם הטולטק איבד את הצורה האנושית שלו, אז אין שום דבר שהנשר יכול לטרוף.
הוא גם לא השאיר אותנו תחת ספק בנוגע לכך שהמושגים אדון האדם [השליט של האדם] ותבנית האדם, כמו גם דמות הנשר מתייחסים לאותה ישות, או שהם קשורים ביניהם בקשר הדוק [אינטימי].
======================
הרהור בהופעת בכורה עולמית:
המחשבה שהנשר הוא בעצם אוסף של תבניות, כשתבנית האדם היא אחת מהן, היא מחשבה שלכדה את תשומת לבי. אז אני מעלה אותה על הכתב, כדי שלא רק אני אסבול 🙂
להרהורכם!

=====================
29.6.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (9)
======================================
הקטע מדבר על אבדן הצורה האנושית של קסטנדה ועל עבודת הסיכום.
וברקע הדברים, וברקע חיינו, הנשר וטרפו, אתו יש לנו היכרות אינטימית 🙂
סוגריים מרובעים הם תוספות שלי לצורך הבהרה, אלא אם נאמר אחרת. סוגריים עגולים מופיעים בטקסט המקורי.
======================================
כמה שעות לאחר מכן, כשאנו יושבים לפני המבורגרים בקפיטריה בפינת שדרות ווסטווד ורחוב אחר שאינני זוכרת את שמו, דיווח לנו קסטנדה על החוויה שלו של אבדן הצורה האנושית. [הערת המתרגם: הראיון נערך אחרי הופעת הספר "הטבעת השנייה של העוצמה", ותיאור אבדן הצורה האנושית של קסטנדה יופיע בספר הבא, "מתנת הנשר"]
על פי דבריו, החוויה שלו לא היתה חזקה כמו זו של לה-גורדה (ב"הטבעת השנייה של העוצמה" לה גורדה מספרת לקסטנדה שכאשר היא נפטרה מהצורה האנושית היא התחילה לראות מולה, כל הזמן, עין. העין הזו ליוותה אותה כל הזמן וכמעט גרמה לה להשתגע. לאט לאט היא התרגלה, עד שיום אחד העין נעשתה לחלק ממנה. יום אחד... כשאני אגיע להיות ישות אמיתית, ללא צורה [אנושית, כנראה], אני לא אראה עוד את העין הזאת; העין תהיה מאוחדת איתי...) בחוויה של לה גורדה היו תסמינים הדומים לאלה של התקף לב. במקרה שלי, אמר קסטנדה, נוצרה תופעה פשוטה של היפרונטילציה [hyperventilation, נשימת יתר, מצב של נשימות מהירות ושטוחות]. ברגע המדויק ההוא הרגשתי לחץ גדול: זרם של אנרגיה נכנס דרך ראשי, עבר דרך החזה והבטן שלי והמשיך דרך הרגליים שלי עד שהוא נעלם דרך רגלי השמאלית.
זה כל מה שהיה.
כדי להיות בטוח, הוא המשיך, הלכתי לרופא, אבל הוא לא מצא כלום. הוא רק הציע לי לנשום לתוך שקית נייר כדי להפחית את כמות החמצן ועל מנת להתנגד לתופעת ההיפרונטילציה.
לפי הטולטקים, בדרך כלשהי עליך להחזיר או לשלם לנשר את מה ששייך לו. קסטנדה כבר אמר לנו שהאדון [השליט] של אדם הוא הנשר, ושהנשר הוא כל האצילות [nobility, לא להתבלבל עם המונח הדומה בעברית, האצלות הנשר, שהמונח עבורן הוא: emanations] והיופי, כמו גם כל האימה והאכזריות, שאנו מוצאים בכל מה שיש.
מדוע הנשר הוא אדון האדם?
הנשר הוא אדון האדם כי הוא ניזון מקריאת [call] החיים, מאנרגית החיים המשתחררת מכל מה שקיים. ואז הוא עשה שוב את התנועה בידו הדומה לראש הנשר המנקר [עם מקורו], הוא פינה את החלל של הניקורים בזרועו, ואמר , כך! כך, הוא טורף הכל! [הערה: תנועת הזרועות לפינוי המרחב היא כנראה מה שמתואר כך בספרים: הנשר, כמו אדם המעבד עורות של בעלי חיים, פורש ומשטח אותם]
הדרך היחידה להימלט מהזללנות [voracity] של המוות היא בלתי ניתנת להפרכה ובלתי נמנעת, האקשן מתחיל. ממה היא מורכבת, איך עושים את עבודת הסיכום האישית הזו? רציתי לדעת.
ראשית יש לערוך רשימה של כל האנשים שהיכרת לאורך חייך, הוא השיב, רשימה של כל אלה שבדרך זו או אחרת הכריחו אותנו לשים את האגו (אותו מרכז של צמיחה אישית [פרסונלית] שבהמשך תתברר כמפלצת בעלת 3,000 ראשים) על השולחן [לחשוף אותו במערומיו, כנראה].
אנחנו חייבים להחזיר את כל אלה ששיתפו פעולה כדי שנוכל להיכנס למשחק הזה של "הם מחבבים אותי או הם לא מחבבים אותי". משחק שהוא לא דבר אחר מאשר חיי דאגה [upset, בלבול, שיבוש] של עצמנו...ליקוק הפצעים של עצמנו!
'עבודת הסיכום' חייבת להיות כוללת כל [טוטאלית], הוא המשיך; היא נעה מ-Z ל-A, הולכת אחורנית. היא מתחילה ברגע הנוכחי והולכת אל הינקות המוקדמת, [כלומר] עד גיל שנתיים או שלוש ואפילו מוקדם יותר, אם זה אפשרי. מאז שנולדנו, כל דבר נחרט [engraved] על גופנו. 'עבודת הסיכום' דורשת אימון רב של הנפש [mind].
איך מבצעים את 'עבודת הסיכום' הזו? מתקדמים בזהירות, מעלים תמונות [נפשיות] [images] ומציבים אותן מולך. ואז, בתנועה של הראש מימין לשמאל, נושפים על כל אחת מהתמונות, כאילו אנו מטאטאים אותן הלאה מהראייה שלנו... הנשימה היא קסם [magic, בעלת יכולת כישופית], הוא הוסיף.
עם סיום 'עבודת הסיכום', מסתיימים גם כל הטריקים, המשחקים ותחושת העצמי. נראה שבסופו של דבר אנו יודעים את כל הטריקים שלנו, ואין שום דרך לשים את האגו על השולחן בלי שנבין מיד את מה שאנו מעמידים פנים באמצעותו.
באמצעות עבודת הסיכום האישית את יכולה להיפטר [divest, להפשיט את עצמך] מהכל. ואז, נותרת רק המשימה; המשימה במלוא פשטותה, [במלוא] הטוהר שלה, והגולמיות [rawness] שלה.
'עבודת הסיכום' אפשרית לכולם, אך היא דורשת רצון לא גמיש [כנראה: כוונה בלתי כפיפה]. אם את מתנדנדת או מהססת; את אבודה, כי הנשר יאכל אותך. בשטח הזה אין מקום לספק.

=====================
30.6.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (10)
======================================
את האפיזודה אודות הגמילה מעישון אנו מכירים לפחות משני מקומות בספרי חבורת קסטנדה. אחד מהם נמצא בהרחבה ב"מפגשים עם הנגואל".
==============================
בספר הראשון "משנתו של דון חואן" נאמר כך: הדבר שאתה צריך ללמוד הוא איך להגיע לסדק שבין העולמות ואיך להיכנס לעולם האחר...
יש מקום שבו שני העולמות נפגשים זה מעל זה. [כנראה שהכוונה היא שזהו איזור של חפיפה, אזור השייך לשני העולמות. כך זה מתואר בפרק שנוסף ל"מתנת הנשר" בספרדית. האיזור שבין הקווים המקבילים הוא איזור החפיפה הזה] הסדק נמצא שם. הוא נפתח ונסגר כמו דלת ברוח.
כדי להגיע לשם, על האדם להפעיל את רצונו, [הוא] חייב, הייתי אומר, לפתח תשוקה בלתי ניתנת לריסון [לשליטה], מסירות מוחלטת. אבל הוא חייב לעשות זאת ללא עזרה של שום כוח ושל שום אדם...
אני לא יודע איך להסביר את כל זה היטב, אבל במילוי המשימה ובמסירותך לה, עליך להיות כפייתי [compulsive] מבלי להיות באמת כזה, כי הטולטק הוא ישות חופשית. המשימה מבקשת את כולך [לתת את כולך?]; עם זאת, היא משחררת.
האם אתה מבין? אם זה קשה להבנה, זה בגלל שבבסיס העניין ישנו פרדוקס.*
אבל לעבודת הסיכום הזו, הוסיף קסטנדה, ששינה את הטון ואת צורת ישיבתו, צריך לשים עליה 'תבלין'. המאפיין של דון חואן ושל 'החבר'ה' שלו הוא שהם פזיזים [fickle, הפכפכים, קלי דעת]. דון חואן ריפא אותי מלהיות משועמם. הוא לא רציני [solemn, כבד], שום דבר רשמי. בתוך רצינות המשימה שכולם מבצעים תמיד יש מקום להומור.
כדי להמחיש בצורה קונקרטית את הדרך שבה דון חואן לימד אותו, קסטנדה סיפר לנו אפיזודה מעניינת. נראה שהוא עישן הרבה ושדון חואן החליט לגמול אותו.
עישנתי שלוש חפיסות ביום. אחת אחרי השניה! לא נתתי להן [לסיגריות] להיכבות. אתם רואים שעכשיו אין לי כיסים, הוא אמר והראה שבמעיל שלו הם חסרים. חיסלתי את הכיסים כדי לסלק מהגוף שלי את האפשרות להרגיש משהו בצד השמאלי שלי, משהו שעשוי להזכיר לי את ההרגל. עם חיסול הכיסים, חיסלתי גם את ההרגל הפיזי לשאת את ידיי בכיסיי.
פעם אחת אמר לי דון חואן שאנחנו הולכים לבלות כמה ימים בגבעות צ'יוואווה [Chihuahua]. אני זוכר שהוא אמר לי במפורש שלא לשכוח להביא את הסיגריות שלי. הוא המליץ לי גם להביא אספקה של שתי חבילות ליום, לא יותר. אז קניתי את חפיסות הסיגריות, אבל במקום 20 [לחבילה, כנראה] ארזתי 40. יצרתי כמה חבילות אלוהיות, אותן כיסיתי בנייר אלומיניום כדי להגן על המטען שלי מפני בעלי חיים ומגשם.
כשאני מצוייד היטב ועם תרמיל עמוס, הלכתי בעקבות דון חואן דרך הגבעות. הלכתי שם כשאני מדליק סיגריה אחרי סיגריה, ומנסה להסדיר את הנשימה.
לדון חואן היה מרץ אדיר. בסבלנות רבה הוא המתין לי כשהוא מתבונן בי מעשן ומנסה לעמוד בקצב שלו בהליכה בגבעות. במקומו, לא הייתה לי את הסבלנות שהייתה לו איתי! הוא [קסטנדה, כנראה] קרא.
הגענו לבסוף לרמה די גבוהה, מוקפת צוקים ומדרוני גבעות תלולים.
שם הזמין אותי דון חואן לנסות לרדת. במשך זמן רב חיפשתי בכל צד עד שלבסוף נאלצתי לוותר על התכלית הזו. לא הייתי מסוגל לעשות את זה.
המשכנו כך, כמה ימים, עד שבוקר אחד התעוררתי, והדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את הסיגריות שלי. איפה הן החבילות האלוהיות שלי? חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי אותן.
כשדון חואן התעורר, רציתי לדעת מה קורה לי. הוא הסביר מה קורה ואמר לי, אל תדאג. בוודאי הגיע קויוטה [זאב ערבות] ולקח אותן משם, אבל הן לא יכולות להיות רחוקות מאוד. כאן! תראה! יש את עקבותיו של הקויוטה!
בילינו את כל אותו היום במעקב אחר עקבות הקויוטה בחיפוש אחר חבילות הסיגריות. עד שדון חואן התיישב על הארץ, והעמיד פנים שהוא זקן קטן, זקן מאוד, והתחיל להתלונן, הפעם אני בטוח אבוד... אני זקן... אני לא יכול עוד [ללכת?]... בזמן שהוא אמר את זה, הוא תפס את ראשו בידיו ועשה מהומה [fuss] גדולה.
קסטנדה סיפר לנו את כל הסיפור הזה כשהוא מחקה את דון חואן בתנועותיו ובטון הדיבור שלו.
זה היה מחזה מרהיב עין לראות אותו. מאוחר יותר, אותו קסטנדה יספר לנו שדון חואן נהג לציין את יכולותיו התיאטרליות [histrionic] [של קסטנדה, כנראה] [histrionic- מאפיינים של משחק או הצגה בימתית; לעתים קרובות מעוררי ריגוש. זו הערה של גרסיאלה]. עם כל ההליכה הזו סחור סחור, המשיך קסטנדה, אני מאמין שחלפו 10 או 12 ימים. כבר לא היה אכפת לי מעישון!
כך איבדתי את התשוקה לעשן. הלכנו זה לצד זה כמו שדים, רצים בגבעות! [כי לכאורה הם איבדו את הדרך] כשהגיע הזמן לחזור, את יכולה לשער שדון חואן ידע את הדרך בצורה מושלמת. ירדנו ישירות לעיירה.
ההבדל היה שאז כבר לא היה לי את הצורך לקנות סיגריות. מאז אותה אפיזודה, הוא אמר בנוסטלגיה, חלפו חמש עשרה שנים [אם מחסירים 15 שנים משנת הראיון מגיעים ל1964, כלומר כ-4 שנים אחרי תחילת החניכה שלו].
השיטה של אי-עשייה, הוא העיר, היא בדיוק ההיפך מהשיגרה או השגרות שאליהן התרגלנו. הרגלים [Habits], כמו עישון, לדוגמה, הם אלה שקושרים אותנו, בשלשלאות... מצד שני, מבחינת אי העשייה, כל השדרות [avenues, מסלולי הליכה, כנראה] אפשריות.
--------------------------------------
* - הפרדוקס שאומר שנדרש להיות כפייתי מבלי להיות כזה, כנראה.
*************************** 
שבת שלום.
=====================
1.7.23

היום, יום שבת, ה-1.7.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום הבא אלינו במחזוריות של 18 יום. אנרגיה מהקוסמוס שוטפת את הארץ [Earth] ומזינה אותה.
המקור היחיד לפיסת ידע זו הוא הראיון שהעניק קסטנדה לגבריאלה קורבאלאן, ראיון שבימים אלה אני מתרגם אותו כאן, מעט בכל יום. עדיין לא הגענו לקטע המדבר על נושא זה.
בתמונה, איזור ים המלח.


===================== 
1.7.23

הראיון של גרסיאלה עם קסטנדה, חלק ראשון (11) - סוף החלק הראשון ======================================================
לאחר תרגום החלק השני ארכז את כל קטעי התרגום לקובץ אחד, שיהיה קריא יותר. ההערות שלי יעברו לשוליים, מה שאומר פחות רעש רקע :)
כרגיל, הסוגריים המרובעים הם תוספות הבהרה שלי, אלא אם נאמר אחרת.
=================================
שתקנו זמן מה. לבסוף שברתי את השתיקה כדי לשאול על דונה סולדד.
אמרתי שהיא הרשימה אותי כדמות גרוטסקית; באמת, כמו מכשפה. דונה סולדד היא אינדיאנית, הוא השיב לי. ההיסטוריה של השינוי שלה היא משהו מדהים. היא הכניסה כוח רצון כזה לשינוי שלה שבסופו של דבר היא השיגה אותו.
זה גרם לכך שהרצון שלה התפתח במידה כה קיצונית, שכתוצאה מכך היא פיתחה גם יותר מדי גאווה אישית. בדיוק מהסיבה הזו אני לא מאמין שהיא יכולה לחלוף על קצות האצבעות אל [by, או דרך, או באמצעות] צדו השמאלי של הנשר. בכל אופן, זה פנטסטי מה שהיא הייתה מסוגלת לעשות בעצמה!
אני לא יודע אם את זוכרת מי היא הייתה... היא הייתה ה'מאמסיטה' של פבליטו. היא תמיד כיבסה בגדים, גיהצה, שטפה כלים... הציעה ארוחות קטנות לאנשים.
כשקסטנדה סיפר לנו זאת, הוא חיקה באמצעות תנועות גוף גברת זקנה קטנה.
את חייבת לראות אותה עכשיו, הוא המשיך. דונה סולדד היא אישה צעירה וחזקה. עכשיו יש לפחד ממנה!
'עבודת הסיכום' גזלה לדונה סולדד שבע שנים מחייה. היא הסתתרה במערה ולא יצאה משם. היא נשארה שם עד שסיימה עם הכל. במשך שבע שנים, זה כל מה שהיא עשתה. למרות שהיא לא יכולה לחלוף יחד [איתם?] על פני הנשר, אמר קסטנדה, כשהוא מלא הערצה, היא לעולם לא תחזור להיות הדבר הזקן והמסכן שהיא שהייתה קודם.
לאחר הפסקה, קסטנדה הזכיר לנו שדון חואן ודון חנארו עדיין לא איתם.
עכשיו כבר הכל שונה, אמר קסטנדה בנוסטלגיה. דון חואן ודון חנארו אינם שם.
האישה הטולטקית נמצאת איתנו. היא מבקשת מאיתנו לבצע משימות. לה גורדה ואני מבצעים משימות ביחד.
גם לאחרים יש משימות לבצע; משימות שונות, גם במקומות שונים.
לפי דון חואן, לנשים יש יותר כישרון מגברים. הנשים רגישות [susceptible, פגיעות, חשופות] יותר. בנוסף לכך, בחיים הן נשחקות פחות ומתעייפות פחות מגברים.
מסיבה זו דון חואן השאיר אותי כעת בידיה של אישה. הוא השאיר אותי בידיים של הצד האחר של היחידה [unit] איש-אישה. יותר מכך, הוא השאיר אותי בידי נשים; בידי האחיות הקטנות ולה גורדה.
לאישה שמלמדת אותנו עכשיו אין שם. היא פשוט [נקראת] האישה הטולטקית. (כמה חודשים לאחר מכן התקשרה אליי [אל גרסיאלה] לה גורדה (Maria Tena) למסור לי הודעה מקסטנדה. באותה שיחה היא אמרה לי שלגב' טולטק קוראים דונה פלורינדה, ושהיא אישה מאוד אלגנטית, נמרצת [vivacious, מלאת חיים] ומלאת להט [anxious]. הגברת טולטק חייבת להיות בת 50 [לדעתי, היא בערך בגילו של דון חואן ולכן להערכתי היא אמורה להיות, בזמן הראיון, בסביבות ה-90])
הגברת טולטק היא זו שמלמדת אותי עכשיו. היא אחראית על הכל. כל האחרים, לה גורדה ואני, הם כלום.
רצינו לדעת אם היא ידעה שהוא עומד להיפגש איתנו, כמו גם אודות תוכניותיו האחרות.
גברת טולטק יודעת הכל. היא שלחה אותי ללוס אנג'לס כדי לשוחח איתך, הוא השיב והפנה את תשומת לבו אליי. היא יודעת על הפרויקטים שלי ושאני נוסע לניו יורק.
רצינו גם לדעת איך היא. האם היא צעירה? האם זקנה? שאלנו אותו.
גברת טולטק היא אישה חזקה מאוד. השרירים שלה נעים בצורה מאוד מיוחדת. היא מבוגרת, אבל מאלה שזוהרות מעוצמת האיפור [makeup] שלה[ן].
קשה היה [לו] להסביר איך היא. במסגרת ניסיונו [לתאר אותה], קסטנדה חיפש נקודת התייחסות והזכיר לנו את הסרט 'ענק'.
האם אתם זוכרים, הוא שאל אותנו, את הסרט ההוא שג'יימס דין ואליזבת טיילור הופיעו בו? שם טיילור מגלמת אישה מבוגרת, למרות שבמציאות היא הייתה צעירה מאוד. האישה הטולטקית מעוררת בי רושם דומה: פנים מאופרות של אישה זקנה, בעלת גוף שהוא עדיין צעיר. בנוסף, אני יכול לומר שהיא מתנהגת כזקנה.
[למטה הבאתי, באדיבות ויקיפדיה, פוסטר של הסרט "ענק", סרט שיצא לבתי הקולנוע ב-1956]
האם אתם מכירים את הנשיונל אנקוויירר [National Enquirer, כתב עת שהוא צהובון] הוא המשיך כלאחר יד. חבר שלי אחראי לשמור אותם [את גיליונות העיתון] בשבילי כאן בלוס אנג'לס, ובכל פעם שאני בא אני קורא אותן. זה הדבר היחיד שאני קורא כאן... בדיוק בעיתון ההוא ראיתי לאחרונה כמה תמונות של אליזבת טיילור. עכשיו היא בוודאי גדולה! [large, רחבה?]
מה רצה קסטנדה לשדר לנו בהערה שלו על הנשיונל אנקוויירר, שזהו הדבר היחיד שהוא קורא? קשה לדמיין שעיתון סנסציוני יהיה מקור המידע שלו. ההערה הזו סינתזה בדרך כלשהי את השיפוט שלו לגבי ההפקה העצומה של חדשות שמאפיינת את תקופתנו. הערה זו כוללת גם שיפוט ביחס לערכי התרבות המערבית כולה. הכל [נמצא] ברמה של National Enquirer.
שום דבר ממה שקסטנדה אמר באותו אחר הצהריים לא היה סתמי [casual]. השברים השונים שהוא סיפק היו מכוונים ליצירת רושם מכוון [determined, נקבע מראש] עלינו. בכוונתו זו הוא בשום אופן לא טעה; להיפך, האינטרס שלו היה להעביר את האמת המהותית של התורה שבה הם מעורבים.
-------------------------------------------


==========================================



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה