מבט-על על הדרך הטולטקית

אני רוצה להציע את התמונה הבאה כמתארת באופן נכון את הדרך הטולטקית מזווית מסוימת (היא מתעלמת מהרבה מאד מרכיבים אחרים של הדרך). זהו מבט ממעוף הציפור, כי יש בו את נקודת ההתחלה, את נקודת הסיום, ואת הדרך המוליכה מהראשונה אל שנייה:

לכל אחד מאיתנו יש שתי טבעות של עוצמה. האחת היא המיינד הזר, היא ההופכת אותנו לישויות חברתיות שאכפת להן מה אנשים מצפים מאיתנו, מה האחרים חושבים עלינו, הופכת אותנו לתלויים באישורם...
המאפיין שלה הוא החשיבות העצמית.

ישנה גם טבעת נוספת, אשר אינה בשימוש אצל רוב רובם של האנשים, כי החיים בחברה חיזקו את הטבעת הראשונה והאפילו כמעט לחלוטין על השנייה. הטבעת השנייה נקראת רצון.

הטבעת הראשונה היא כמו מכשיר סלולרי המחובר לאינטרנט, והטבעת השנייה היא כמו מכשיר סלולרי מסוג אחר המחובר לרשת גלובלית אחרת.

מטרת הלוחם היא לצמצם את השימוש שלו במכשיר הראשון למינימום (ולעתים לאפס), ולהגדיל את שימושו במכשיר השני.

לדעתי, זוהי משמעותה של דרך הלוחם.

*****************************************************

קצת ביסוס מהמקורות
=================

הדרך מתחילה במה שאני מכנה "האסטרטגיה המשולשת", כי יש בה 3 מרכיבים, והיא מתוארת ב"מציאות נפרדת":

[דון חואן:] "וכך עם המודעות למוות שלו, ביחד עם הריחוק הרגשי [detachment] שלו, וביחד עם עוצמת החלטותיו, מנהל הלוחם את חייו בצורה אסטרטגית. הידע של המוות שלו מנחה אותו והופך אותו מרוחק רגשית [detached] ותאב [מלשון תאווה, השתוקקות] בשקט [silently lusty]; העוצמה של החלטותיו הסופיות [שאין לסגת מהן] מאפשרת לו לבחור ללא חרטות, ומה שהוא בוחר זה תמיד הטוב ביותר מבחינה אסטרטגית, וכך הוא מבצע את כל מה שעליו לבצע בהתלהבות וביעילות מלאת תאווה [lusty efficiency].
(עמוד 138)

האסטרטגיה הזו היא תחילת הדרך, אבל היא כבר בעצמה ממחישה את הדרך: שחרור האחיזה מדברי העולם הזה והגברת האחיזה ברוח (באמצעות החלטות נחושות).
המוות הוא הגורם הפעיל לאורך הדרך. הוא היריב היחידי שיש לנו, המאתגר היחידי שעשוי לגרום לנו לצאת לדרך הזו ולהמשיך להתקדם בה, דרך המובילה מאחיזה בטבעת הראשונה לאחיזה בטבעת השנייה. הוא הגורם לכך שאין לנו זמן לבזבז.

מעט אחרי הציטוט אומר דון חואן: "כשאדם מתנהג בדרך כזו, אפשר לומר בצדק שהוא לוחם ושהוא רכש [לעצמו] סבלנות." (עמוד 138)

ובהמשך:
"כאשר לוחם רכש סבלנות, הוא נמצא על הדרך שלו אל הרצון. הוא יודע איך לחכות." (עמוד 139).

כפי שכבר הצעתי בעבר, האסטרטגיה הזו, שלפיה מנהל הלוחם את חייו, היא משמעותה של "התנהגות ללא רבב" (והפעם גם אוסיף ואציע: היא המשמעות של "יקוש עצמי"), ובאמצעותה צובר הלוחם עוצמה, שמידתה מציינת את מידת החיבור לרוח, כלומר את מידת האינטראקציה שלך עם הטבעת השנייה של העוצמה.

מרגע שהטבעת השנייה נכנסה לפעולה, הלוחם מאזין לשני ערוצים (לשני מכשירים) והוא מציית לדרישות הערוץ החברתי [לפרסונה] כל עוד הערוץ האחר אינו דורש אחרת.

.

לעיונכם. 

=========================== 

10.9.23

בשבח ההמתנה המודעת
====================

הציטוט הבא לקוח מ"מציאות נפרדת". ההקשר: הבטחה שנתן קסטנדה כילד לחברו בילדותם, הבטחה שחוסמת מאז את התפתחותו לאורך כל חייו.

[דון חואן:] "עליך לשנות את הבטחתך."

"איך אני משנה אותה? האם מספיק לומר זאת?

"אי אפשר לשנות הבטחה כזו רק על ידי אמירה. אולי בקרוב מאוד תוכל לדעת מה לעשות כדי לשנות אותה. אז אולי אפילו תזכה לראות."

"האם אתה יכול לתת לי הצעות כלשהן, דון חואן?"

"עליך להמתין בסבלנות, בידיעה שאתה ממתין, ובידיעה של מהו הדבר, לו אתה ממתין. זו דרכו של הלוחם. ואם מדובר בקיום ההבטחה שלך, אז עליך להיות מודע לכך שאתה מקיים אותה. אחר כך יגיע זמן שבו ההמתנה שלך תסתיים ולא תצטרך עוד לכבד את הבטחתך.
(עמוד 129)

כמה עמודים בהמשך הוא חוזר על האמירה אודות ההמתנה ומגלה לקוראים מהו הדבר שלו ממתין הלוחם: הלוחם ממתין לרצון שלו. (עמוד 133 למטה)

.

בזמן שהלוחם ממתין לרצון שלו, הוא פועל בחייו על פי האסטרטגיה המשולשת: ריחוק רגשי [detachment], המוות כיועץ, והחלטות נחושות [כוונות בלתי כפיפות].

.

אני חושב שהמתנה [waiting for something] מבטאת ענווה, וענווה היא פן של הללא-רבב. ההמתנה אומרת ללא מילים: אני לא מסוגל להביא לקיומו של משהו, רק כח גדול מחוצה לי [במקרה זה הרוח, הנגואל] יכול לעשות זאת.

אני רוצה גם להציע שהאמירה שבתחילת הציטוט הנ"ל: "אולי בקרוב מאוד תוכל לדעת מה לעשות כדי לשנות אותה" רומזת על כך שכאשר הרצון יופיע, הוא יספק תשובה, הוא יגיד לך מה לעשות (או יגרום לך (לגופך) לעשות את הנדרש ללא הסברים).

כלומר, הרצון הוא אמנם כוח היכול לשנות את המציאות על ידי פעולה ברמה האנרגטית (בניסוח אחר: על ידי כישוף), אבל הוא גם מספק ידע מהרוח. ובעקבות הפוסט שלי מאתמול, הרצון הוא (גם) כמו מכשיר סלולרי המחובר לרשת גלובלית אחרת המנחה אותנו.

*******************

האזהרה הרגילה: כל מה שאיננו ציטוט, הוא או פרשנות, או מבוסס על זיכרון, ולכן עלול לחטוא, שלא מדעת, בהטעיית הציבור. 

------------------------------------- 

אני מפנה את תשומת לבם של הקוראים (שנקלעו לפוסט זה  ) שכשדון חואן אומר: "עליך להמתין בסבלנות", הוא רומז להתנהלות בחיים על פי האסטרטגיה המשולשת, כי לפעול על פיה פירושו לרכוש סבלנות. ראו ציטוט בפוסט הקודם שלי.

===========================

11.9.23

היום, יום שני, ה-11.9.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע אלינו במחזוריות של 18 יום.

אנרגיה מהיקום שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו באנרגיה שהלוחם שואף לאגור בעצמו.

המקור לפיסת ידע זו הוא קסטנדה בריאיון לגרסיאלה קורבאלאן.

===========================

11.9.23

קסטנדה על חינוך ילדים
===================

הקטע הבא לקוח מסדנה שערכו קסטנדה והמכשפות בעיר CULVER CITY שבקליפורניה ב-1995.

נתקלתי במאגר נוסף של עדויות מתוך סדנאות ואני עמל על הוספתן לקובץ המרוכז של "ראיונות, עדויות, מאמרים וכו.".
בפרספקטיבה גבוהה של "אנחנו ישויות תופסות" אני לא באמת עמל, אלא רק תופס את עצמי כעושה זאת, והזיעה היא בסך הכל חלק מהתפיסה של העמל 
.

קסטנדה נשאל: "מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילדים שלנו להיות יותר זורמים [fluid, נזילים, לא מקובעים]?" הוא ענה משהו בסגנון הזה: "כלום. זהו סוג של שאלה חסרת משמעות. הילדים שלנו, כאשר הם גדלים כילדים קטנים, נעשים בדיוק כמונו: אם ההורים זורמים, הילדים שלהם יהיו זורמים. הסתכלו על הבת שלי! (הוא הצביע על הסיירת הכחולה). היא גדלה על ידינו והיא זורמת כמונו. אז עזבו את הילדים שלכם לנפשם! אם אתם זורמים, הם יהיו זורמים! אבל אולי זה מאוחר מדי עבורם. עליכם לאהוב אותם, לדאוג לצרכיהם, ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל זה כל מה שאתם יכולים לעשות. עזבו אותם לנפשם".
----------------------------------------

אין כאן תורה חינוכית מדהימה, או חדשה. כהורה, אי אז, היה לי ברור שילדים מעוצבים מתוך חיקוי ולא באמצעות סיסמאות. מה שקסטנדה לא אומר כאן, אבל דון חואן רומז לכך: הילדים מושפעים לא רק מההורים, אלא מכל המבוגרים שסביבם, שבעצם מוליכים את נקודת המאסף שלהם למקום שהחברה מייעדת להם [לכן הוא מכנה אותם "מכשפים שחורים", כי הם מניעים את נקודות המאסף של הילדים].

הייתי אומר - מכאן ואילך זו דיעה שלי - שההורים קובעים את האיזור שבו תמוקמקנה נקודות המאסף של ילדיהם, ושאר החברה תביא אותן (את הנקודות הללו) למיקומן המדוייק הסופי.
לדוגמה, אם באיזור שקבעו ההורים יש אופציה של שעיר לעזאזל (כבשה שחורה), והחברה של הילד זקוקה למישהו בתפקיד הזה, אז הוא/היא עלול להיות מנותב לשם.

להבדיל מהאמירה החינוכית הכמעט טריביאלית של קסטנדה, תורה חינוכית מדהימה יש בתחילת "מסע לאיכטלאן", שם מסביר דון חואן איך להרגיע [לחנך] ילד סורר.

===========================

12.9.23

אינטראקציה אינטימית עם חפצים
==========================

כלומר, עם מה שקרוי בשפה הרגילה: דומם. בתפיסה הטולטקית, כפי שהיא מובאת בספרי חבורת קסטנדה, הרוח (הכוונה, העוצמה, הנגואל...) נמצאת בכל דבר שקיים. עצמים יכולים לאשר דברים, לדוגמה המיחם ששרק ובכך אישר את דברי דון חואן, ב"מסע לאיכטלאן".

הנה דוגמאות נוספות אחדות:

- אספרנסה לפלורינדה: "ברגע שאת יוצרת היכרות עמוקה עם האובייקט, הוא תמיד יהיה שם כדי לשרת אותך כמו גשר." (ב"להתעורר אל החלום")

- דון חואן מורה לקסטנדה להרחיב את העצמי שלו כך שהוא יכלול את לה-גורדה, וכך הוא ידאג לה כפי שהוא דואג לעצמו.

- זולייכה לטאישה ב"יקוש עם הכפיל": היא אמרה שאני אמורה למקד את תשומת לבי בנוצה עד שהיא ואני נתמזג. היא אמרה שאפשר להתמזג עם כל אובייקט שמתבוננים בו, והוא מפסיק להיות ישות נפרדת, אלא [נעשה ל] משהו חי ולחלק מההוויה האנרגטית שלך.
(עמוד 396)

- [לה גורדה:] "ההרים בהיותם רכושניים, תובעים את בעלותם עליהם [על החניכים] ואם הם לא ישמרו על האנרגיה שלהם, ההרים לא יתנו להם לעולם לעזוב." (ב"הטבעת השניה של עוצמה" אם אינני טועה)

עם זאת, להתרשמותי, האינטראקציה עם חפצים היא בכל זאת די מוצנעת בספרות הזו; היא איננה זוכה מספיק לאור הזרקורים.

חוסר זה מתמלא להתרשמותי ב"ספרות החיצונית", כלומר בריאיונות ובכתובים שהם מחוץ לספרי הליבה, לדוגמה ב"שוליית המכשף" של איימי וואלאס. הקטע הבא הוא משם, ובעצם הוא ליבת הפוסט הזה. כל השאר הם תפאורה 

ההקשר: איימי מתקשרת לביתו של קסטנדה והמכשפות, כדי להיוועץ לגבי בחירה בין שתי עבודות שהיא מצאה, אחת מהן כטבחית במוטל bed and breakfast. טאישה עונה לטלפון.

היא [טאישה] הדריכה אותי לאהוב כל רגע שבו אני שוהה בעבודה שלי; היא אמרה לי שעצמים דוממים חיים מבחינה אנרגטית, ושעלי לדבר עם קרש החיתוך בזמן שאני מקרצפת אותו.

"זה מה שאני עושה. דון חואן לימד אותי את זה. בתקופה מסוימת במהלך החניכה שלי גרתי בסטודיו קטנטן שהיו בו רק שולחן כתיבה, מיטה, כיסא וטלביזיה. ניקיתי אותם בכל יום, ליטשתי את שולחן הכתיבה ואת הטלוויזיה, ודיברתי אליהם. יום אחד, הרגשתי גל עמוק של חיבה שוטף אותי - חיבה כה עמוקה כלפי החפצים האלה.
[ל]חפצים [יש] חיים; הם אנרגיה."
(פרק 15)

אני רוצה להזכיר בהקשר זה אמירה של קסטנדה בריאיון, בו הוא מספר שדון חואן לימד אותו להתייחס למכוניתו כהמשך של גופו, ושהוא מדבר אליה, והיא נכנסת מעצמה לתחנת דלק כשהמיכל כמעט ריק ועוד.

"נתקלתי [פעם] בבעיה במכונית", הוא [קסטנדה] אומר. "דון חואן אמר לי לדבר אל המכונית שלי ולהפוך אותה לשלוחה [extension, הרחבה, המשך] של עצמי. אמרתי, "באמת, דון חואן, זו רק מכונה! זה יהיה לא-שפוי [insane, מטורף]". הוא אמר, "המכונית פועלת על ידי עוצמה ותחת [בשליטת] עוצמה [from power and under power]. זו העוצמה שאתה חייב לדבר איתה [ולא המכונית]". עשיתי זאת, והמכונית שלי היא עכשיו מכונית של לוחם. זו רק פולקסווגן טיפשה [stupid], כמו של כל אחד אחר, אבל אם נגמר לי הדלק, היא [כבר] נמצאת מול תחנת דלק". הוא קורן. "זה עניין של לדבר אל העוצמה."

המאמר הופיע ב:

Harper's Magazine - February 1973

והוא נמצא כמובן בקובץ הריאיונות, עדויות...

ועל רקע הסיפור הזה, אני מביא שוב את הסרטון המאד מעניין "ארצם של חסרי השם" (או "רוחות הרפאים"), שנעשה בשנות ה-50. תזכורת, קסטנדה פגש את דון חואן לראשונה ב-1960. סרטון עם המון אווירה של עולם המכשפים האופפת להרגשתי את ספרי קסטנדה. שימו לב שלפני היציאה לנסיעה הארוכה הבחור [חניך כישוף] מדבר אל המכונית. 

הסרטון באורך של כשמונה דקות.

============================ 

13.9.23

הגברים חרוטים אל הידע, והנשים חורטות את הידע המגיע אליהן
=======================================

חרוטים => בצורת חרוט, קונוס.

האמנות המצרית הקדומה שבתמונה למטה, שתי הדמויות משמאל, הזכירה לי את הקטע הבא מ"להתעורר אל החלום", ספר המספר את סיפור החניכה של פלורינדה דונר אל עולם המכשפים:

אספרנסה עשתה סימן השתקה בידה ואמרה: "האם ידעת כי אחד ההבדלים הבסיסיים בין זכרים ונקבות הוא האופן שבו הם ניגשים לידע?"

לא היה לי מושג למה היא מתכוונת. לאט ובכוונה היא תלשה דף ריק מהבלוק שלי וציירה שתי דמויות אדם. את ראשו של האחד היא הכתירה בחרוט ואמרה כי זהו גבר. על הראש השני היא ציירה את אותו החרוט אבל במהופך, ואמרה כי זוהי אישה.

"גברים בונים את הידע צעד אחר צעד," הסבירה, העיפרון שלה ניצב מעל הדמות המעוטרת בחרוט. "גברים פונים מעלה. הם מטפסים אל הידע. המכשפים אומרים שגברים חרוטים כלפי הרוח. הם חרוטים מעלה אל הידע. התהליך החרוטי הזה מגביל את הגברים לגבי כמה רחוק הם יכולים להגיע." היא עברה בעפרונה שוב על החרוט שעל הדמות הראשונה. "כפי שאת יכולה לראות, גברים יכולים להגיע לגובה מסוים בלבד. הנתיב שלהם אל הידע מסתיים בנקודה צרה: קצה החרוט."

היא הביטה בי בחדות. "שימי לב," הזהירה אותי וכיוונה את עפרונה אל הדמות השנייה, זו שחרוט הפוך על ראשה. "כפי שאת יכולה לראות, החרוט הפוך, פתוח כמו משפך. נשים יכולות לפתוח את עצמן ישירות אל המקור, או ליתר דיוק, המקור מגיע אליהן ישירות, אל הבסיס הרחב של החרוט. המכשפים אומרים כי הקשר של הנשים אל הידע הוא רחב. לעומתן, החיבור של הגברים הוא די מצומצם.

"הגברים קרובים לקונקרטי," היא המשיכה, " וּמְכוּוָנִים אל המופשט. הנשים קרובות למופשט, ועם זאת משתדלות להתמכר לקונקרטי."
(עמוד 253)

הניסוח שלי בכותרת לגבי נשים, הוא בהשראת הרעיון שמים מקבלים את צורת כלי הקיבול שלהם. כך אני מבין את הדימוי הנ"ל: אצל נשים החרוט פתוח אל הרוח, ולכן הרוח המגיעה אליהן מקבלת, לכאורה, צורת חרוט.

האם משמעותם של הכתרים המצריים האלה קשורה למה שמתואר בציטוט הנ"ל?
אין לי מושג.

---------------------------------------------------

הערת אגב, ההבדל שבין גברים ונשים, באספקט אחר מזה שמתואר בציטוט הנ"ל, הוא הבדל של מיקום נקודת המאסף. כלומר, ברמה עמוקה, מהותית יותר, של נקודות המאסף עצמן, אין הבדלי מין. כלומר, המין (זכר, נקבה) הוא לא חלק ממהותנו (כי במהותנו אנו נקודות מאסף).
מכיוון שהמין הוא פונקציה של מיקום נקודת המאסף.
ומכיוון שמכשפים מסוגלים להניע את נקודות המאסף שלהם/ן,
לכן מכשפים יכולים לשנות את מינם.

אני חייב להעיר שבקטע שבו זה נאמר, ממש בסוף הפרק "הדייר" שב"אמנות החלימה", דון חואן אומר דברים הנשמעים כסתירה: מצד אחד הוא טוען שהמין הוא עניין של מיקום של נקודת המאסף, ומצד שני הוא אומר שהחלק הזוהר ביותר של נקודת המאסף אצל נשים פונה כלפי חוץ, ואצל גברים כלפי פנים, כאילו שההבדל הוא הבדל של נקודות המאסף עצמן.
אני חושב שההבדל אינו הבדל של נקודת המאסף, אלא הבדל של מיקום בפקעת הסיבים.

============================