הגולם והג'יני - הספר

Bolero Jazz - Cómo fue

איך היה?

סיימתי לקרוא את "הגולם והג'יני".

חתיכת ספר. 
שני יצורים מיסטיים, הראשון מהמסורת היהודית והג'יני מהמסורת הערבית, מכשפים ומסטיקאים. זירת ההתרחשות העיקרית היא ניו יורק של סוף המאה ה-19. מקום קודר שהכריכה מעבירה לדעתי את הרושם המתאים.
זוהי הכריכה המקורית.

הספר טוב !!!
המחברת, כפי הנראה, התעמקה באגדות ובמידע הפולקלוריסטי שנקשר לישויות אלה והיא בונה עלילה מתוחכמת ויפה.
הערה טולטקית, 
יש בספר גירסה מעניינת לרעיון של שימוש בישות לא אורגנית (חסרת גוף) על ידי מכשף לצורך הארכת הקיום לאורך מאות שנים. לכאורה מה שמתואר בספר אינו מה שעשו המכשפים הקדמונים שהשתמשו בישויות כאלה למטרה דומה (נאמר שהם עברו לחיות בעולמם של הלא-אורגנים), אבל לא הייתי שולל כלל את ההצעה של הסופרת כאפשרית.
ככלל, אני מתרשם שלסופרת יש אינטואיציות טובות לגבי ישויות אלה.

עם זאת, 
הרעיון בספר, שגולם יכול לקרוא מחשבות של אנשים סביבו, לא נראה לי. 
אני נוטה לחשוב שהוא/היא יכול/ה לקרוא את מחשבות מי שיצר אותו כי הוא חלק ממנו; שניהם אותה ישות אנרגטית בעלת שני גופים פיסיים, או יותר. מכיוון שכך, גם הרעיון שמכשף גבר יוצר גולם של אישה אינו נראה לי נכון.

אני קורא בוויקיפדיה שהסופרת שוקדת על ספר המשך שאמור לצאת ב-2018.

לא נתקלתי בהתייחסות שלה למקורות ההשראה ולכתבים, מהם היא שאבה מידע. אם אתקל במשהו כזה אשוב לעדכן.

***

בדיוק הגיע לידי הספר השלישי ברביעיה של פרנטה, המתחיל ב"החברה הגאונה שלי".
המלצה שלי, חכו שכל הרביעיה תצא ואם ימצא בעיניכם קראו את כולה. לחזור לסיפור כל חצי שנה זה לא נוח, כי צריך להיזכר מיהן הדמויות שמאחורי השמות.
מצד שני, הזדמנות להפעיל את הזיכרון היא תמיד רצויה.
מהי היזכרות אם לא הסטה מוצלחת של נקודת המאסף ?!

עוד גירסה יפה של השיר המופלא והישן הנ"ל (נדמה לי משנות ה-40)

שבת שלום.

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

10.9.17
עוד קצת como fue , ועוד סקסופון.
צלילי הסקסופון הם המרחפים על גבי האצלות הנשר :)
על מי נאמר באמת שהוא דומה לצלילי פריטה על האצלות הנשר?
התשובה מוסתרת בשורה הבאה. (חשיפת הכתוב על ידי גרירת עכבר לחוץ עליה)
קול הראייה. 

פינת הספרות
סיימתי לקרוא את "האספנים" של דיוויד באלדאצ'י. הסופר מפורסם כאחד מכותבי ספרות המתח הטובים ביותר, אז החלטתי לנסות אחד שלו ולא הצטערתי על כך.
הסיפור הזכיר לי קצת את השביעיה הסודית ואת החמישיה מילדותי, אלא שהפעם החבורה היא חבורת מבוגרים בשלהי גיל העמידה, כאן הם מכונים "מועדון הגמל".
העלילה כוללת תרגיל עוקץ מרתק של קזינו, וחלק נכבד מהעלילה מתרחש בספריית הספרים הנדירים בספריית הקונגרס בעיר וושינגטון, שהיא כידוע הספריה הכי גדולה בעולם.

אחת מהאספנויות בסיפור היא של ספרים נדירים.
האם יש ערך מיוחד אמיתי לעותקים של מהדורות ראשונות?
לדעתי, שום כלום.
בהיבט טולטקי הייתי אומר ששאלת הבעלים הקודמים של הספרים, ואלה שקראו אותם, היא הרבה יותר מעניינת. אלה הותירו חלק מעצמם בספר, ואליו ניתן להתחבר. זוכרים את קסטנדה המלטף ספרים בחנות לספרים משומשים? מופיע בספר של ארמנדו. גירסה אחרת של אותו עניין היא, לדעתי, חפץ שבו מיקד קסטנדה את הקשב השני שלו ובסופו של דבר קבר דון חואן את החפץ באדמה.
האם זה מקרה שכל מחברות המחקר האנתרופולוגי שקסטנדה מילא לאורך החניכה הטולטקית שלו "עלה בלהבות"?
האם מכשף המבקש לשחרר את עצמו מהעולם הזה ולמחוק את עקבותיו ככל האפשר יכול להשאיר ארגזי מחברות כאלה?
תשובות על גבי גלויות.
על כן, את האוסף של קסטנדה לא נמצא כנראה כ- Ex Libris באף ספרייה.

האמת היא שגם אספנות של חפצים טריויאליים שהיו שייכים לאנשים מסויימים מופיעה בסיפור, אם כי לא מהשיקולים הנ"ל.

ואם באספנות עסקינן,
ב"צדו הפעיל של האינסוף" מציע דון חואן לקסטנדה לתעל את יצר האספנות שלו לאיסוף של דברים בעלי ערך: אירועי חייו הראויים להיזכר. על פי פרשנותי אלה הם אירועים שבהם חדרה הרוח אל תוך אירועי חייו, ובפרשנות נפרדת נוספת: אלה הן הליבות המופשטות של הכישוף.
הצעתי בזמנו שזהו תיעול (הכוונה מחדש) של דחף קיים למושא אחר.
באופן דומה הצעתי לראות את תמרון ההשתוקקות, המופיעה בשירה, ממושאים ארציים אל מעבר לעולם.
גם העתקת האהבה הרומנטית אל כדור הארץ היא תיעול כזה.

תיעולים מסוג זה הם שהביאו אותנו, לדעתי, מלכתחילה לתוך המלכודת שבה אנו נמצאים, ועל כן בשכמותם יש להשתמש כדי "להחזיר את הגלגל".
הם הדרך הכי קלה והכי אפקטיבית לתמרן מישהו: במקום להתנגד חזיתית לרצונו בחופש, לשכנע אותו, לדוגמה, שהכלא הוא גן עדן, להסיט את השאיפה מהרוח אל אלוהים: אולי שמע ישראל (הקשיבו הקשיבו)... יהוה הוא האלוהים, הוא תמרון כזה; קרי, זה בסדר להאמין באלוהים, רק תכניסו לכם לראש "דבר קטן", שיהוה הוא האלוהים.
========================
10.9.17

גם אתם לא שבעתם מ-como fue ?
גירסה נחמדה עם כינור.

=======================
12.9.17
הצלחתי לסדר את המחשב ואני חוזר למשפחת העמים (קמתי בבוקר והרגשתי שאני עם).
מכיוון שהספר של באלדאצ'י נגמר כשהוא משאיר אותך עם סקרנות, שאלתי את ספר ההמשך מהספרייה וצלחתי אותו ביום וחצי. (שאלתי אותו שאלה פשוטה: מה קורה אחר כך :))
גם ספר זה מסתיים כשהוא משאיר אותך סקרן. 
ממזר הבלדאצ'י הזה :)
שם הספר "קר כקרח". באנגלית stone cold. מילולית זה קר כאבן. אבל לדעתי המשמעות קשורה בעובדה שהגיבור נקרא stone. במקרה הוא גם מתגורר בבית קברות ומתעסק עם מצבות.
הקורא העברי מפספס משמעויות של שמות, כי המתרגם/ת לא שם לב למשמעויות, או לא טורח להסב את תשומת לב הקורא לכך. לדוגמה, בספר הקודם הספרן גר ברחוב גוד פלו. אני משער שהכוונה היא ל- good fellow - ילד טוב ירושלים, על רקע נוכלים ותרגילי עוקץ, משחיל הסופר עקיצונת. 

בהקשר לטולטקים, בעל קזינו, שהוא קרימינל שמשאיר אחריו הרבה גוויות, עובר תרגיל עוקץ על ידי נוכלת יפהפייה ומתוחכת, והוא יוצא למסע חיסולים כנגדה וכנגד עוזריה. הקרימינל הזה יש לו מילה, קרי אם הוא הבטיח משהו, כחלק מעסקה, הוא מקיימו, אם כי הוא עשוי לתת לדברים אינטרפרטציה לא צפויה.
איך זה קשור לעניינינו? מה זה מזכיר לשוחרי החוכמה הטולטקית?
לי זה הזכיר את המושג "החלטה נחושה" - unbeding Intet (מילולית, כוונה בלתי כפיפה). מרגע שהלוחם החליט על מהלך, דבר לא יעצור אותו. לדעתי, זה לא אומר שהוא עוצם עיניים לשינויי נסיבות, אלא שהוא לא נותן לשום דיבור פנימי לשנות את החלטתו, כי שלב ההתחבטויות, ההתלבטויות ושיקול הדעת הסתיים. 
אם כן, כל מה שאנו, בעלי המילה, צריכים לעשות כדי לאמץ עיקרון טולטקי הוא (בסך הכל) להיות בעלי מילה גם כלפי עצמנו.
==================================
12.9.17
הערה לגבי ההערה הקודמת,
אצל אותו גנגסטר, העיקרון של "לעמוד מאחורי המילה שלך" הייתה בשירות האגו, הוא התעקש לקיים זאת כי זה היה חלק מהדימוי החברתי שלו. הוא רצה שאנשים יידעו שהוא כזה, אולי כחלק מאופי עיקש בכל מובן, כגון רדיפת מי שפגע בו ללא התיישנות של המעשה. פעם אמרו שבדווי לא שוכח לך שפגעת בו.
לדעתי, הרקע המחשבתי שבו מיישמים את העיקרון צובע את כל המהלך. 
לדוגמה, כשאת/ה יוצא להליכה/ריצה יומית/שבועית, האם המניע הוא להוריד קצת מהמותניים; לשפר את הגיזרה (ובכך לשפר את הערך החברתי שלך, את ערך השוּק שלך), או - אני קופץ לאפשרות האחרונה - את/ה הולך/רץ כדי להניע את האנרגיה ששקעה והצטברה בשולי גוף האנרגיה שלך, ואז לתעל אותה חזרה לאיברים הפנימיים - זהו הרעיון הבסיסי, להבנתי, של המעברים הקסומים.

הייתי שואל, 
מי נמצא במצב טוב יותר ממבט טולטקי, זה שדַבֵק בזהות החברתית שלו ויש לו מילה, כמו אותו גנגסטר, או זה שדבק בזהות החברתית שלו ואין לו מילה, חלאה טהורה?
אבל אני לא שואל שאלות מיותרות :)
עם זאת, אני חושב שבכל זאת העיקש נמצא במצב טוב יותר, כי הנחישות (כוונה בלתי כפיפה) היא אחד המרכיבים של האסטרטגיה המשולשת: הנכַחַת המוות, ריחוק, כוונה-בלתי-כפיפה.
==================================
13.9.17

silent know-ledge מועבר באמצעות silent talking

when you say nothing at all

הרהרתי לאחרונה בשאלת הקשר שבין הרוח והאדמה.
בזמנו תהיתי אם זוהי אותה ישות. הבאתי כמה נימוקים המחזקים את האפשרות הזו. כרגע אני רק זוכר את רעיון ההגנה ששתיהן מספקות ללוחם.
יש גם את הרעיון שבאנו מהרוח ואליה נשוב (אם ניחלץ מהמלכודת), ו"ברור" שמן עפר באנו ואל עפר נשוב, אבל את זה אני לא מונה בין הנימוקים. רעיון זה נכון ברמה הפיסית, הגוף שלנו עשוי מחומרים שנלקחו מהאדמה, אבל הגוף הפיסי, כמו האדמה הפיסית עצמה, הם האצלות חסרות מודעות, כלים לאצור בהן מודעות.

מכל מקום,
לכדור הארץ יש נקודת מאסף, ואנו יחידות ההנעה שלה (ראו בספר של ארמנדו), ומשימתנו להניע את נקודת המאסף שלה. 
החירות היא (על פי פרשנותי) העתקת נקודת המאסף אל תחומן של ההאצלות של המודעות. אני לא אומר אל ההאצלות הענבריות כי אני משער שלכדור הארץ יש מכל שלושת הסוגים (מכיוון שליצורים שעל פניה יש משלושת הסוגים).
אם כן, הארץ והרוח (כנראה) אינן אותו הדבר.
כי החירות היא הסטת נקודת המאסף אל תחומי הרוח.

זה היה תרגיל לוגי בשביל לפתוח את היום.
דרך אגב, מהו "הקפה של הבוקר" עבור הלוחמים?
התשובה מוסתרת בשורה הבאה 
המעברים הקסומים.
=============================================