האם הבלוג הזה יורד מהפסים?
בהחלט 😊
הבאתי את הגירסה המקורית של השיר הבא של הצ'רצ'ילים (הטוליואים) ונמנעתי מלהביא את הגירסה העברית בגלל הקלקול המילולי הגדול שהשיר עבר, קלקול בעל אווירה (mood) שוביניסטית.
דרך אגב, המילה mood מופיעה המון בספרות קסטנדה.
והנה אני מביא את השיר בכל זאת, אבל זאת בתנאי שאנחנו מחליפים את המילה "אחינועם" בשמנו הפרטי.
למה?
כי אנחנו באמת לא יודעים כלום.
סוקרטס, החכם מכל אדם, אמר שהוא יודע שהוא לא יודע. (כלומר הוא יודע רק דבר אחד 😊)
האם יש כאן מישהו שרוצה להתנשא על סוקרטס?
בעבר [איך שהזמן רץ] כתבתי פוסט בשבח הצבת יעדים לא הגיוניים.
ככל הזכור לי, הפוסט נסב סביב הסיפור מילדותו של קסטנדה, כשאביו היה מגיע בחודשי הקיץ לשהות אתו והיה תמיד מתכנן שהם יקומו בכל בוקר מוקדם כדי ללכת לשחות, אבל אביו תמיד נכנע לפיתוי והמשיך לישון.
קסטנדה החזיק בלבו בוז לאביו על כך במשך שנים. הוא טען בפני דון חואן שטעותו של אביו הייתה בהצבת יעד בלתי מעשי (בלתי הגיוני). דון חואן לעומתו, טען טענה שאי אפשר לשכוח:
"הוא פשוט לא ידע איך לצאת מהמיטה". 😊
באותו פוסט סנגרתי על העמדה של דון חואן וטענתי שהגיוני, או מתקבל על הדעת, כשמו כן הוא: מתקבל על הדעת, אבל הדעת היא התקן זר, זוהי דעת טפילית, ואם אנו שואפים להיחלץ ממנה עלינו להפסיק לציית לה; להפסיק להיות הגיוניים, ולכן צפויים.
רגע, דופקים לי על הדלת ממשרד החינוך והתרבות......
חזרתי, נרשמה לי נזיפה ואזהרה.
זה היה בפוסט ההוא (על פי זיכרוני).
עכשיו אני רוצה להוסיף את כלל האצבע הבא:
"הזוי זה טוב".
בעולמם של הלוחמים, כמובן.
אל תנסו זאת בבית. :)
כשאנו באים לבחון את המופת להגיון בריא - את המדע, כמובן - מתברר שבמערומיו הוא הרבה פחות מרשים מאשר במחלצותיו. הזיהום הטפילי פשט בכל גופו והשחית כל חלקה טובה:
חוקרים גילו שאכילת במבה היא בריאה מאד. מחקר שמומן על ידי יצרני הבמבה.
אני לא רוצה למנות את האופנים שבהם הזיהום חודר לכל נישה במדע, כדי שלא להיכנס לתוך הזוהמה הזו.
זה מזכיר לי שדון חואן קיטלג את הטיפוסים האנושיים לשלושה או ארבעה (נאדות, שתן, קיא...).
אפילו על תיאורי העובדות איננו יכולים לסמוך, היאך נוכל לסמוך על ניתוחים ותיאוריות?
ניקח לדוגמה עובדה מדעית מהוודאיות ביותר שישנן: "המים רותחים ב-100 מעלות צלסיוס".
מתברר שזו איננה אמת מוחלטת, אלא אמת אשר תקפה בנסיבות מסוימות בלבד: בגובה פני הים, כלומר בלחץ אטמוספרי רגיל (חוק בויל).
אם כך, אפילו אמיתות אשר אנו יכולים לאשר אותן בחושינו הן מוגבלות לנסיבות.
אבל זו דוגמה לבעיה בידע העולם שאיננה נובעת לכאורה מהזיהום שבנפש האנושית.
המשותף לשניהם הוא שאנו נעזבים להלך בעולם ללא כל ידע וודאי עליו (כשלהגנתנו אות קין בלבד).
כל אמת שאנו בוחרים להחזיק באמתחתנו היא בעירבון מוגבל.
זה מה שרציתי לטעון, לא רק אחינועם לא יודעת כלום.
על רקע הדברים הללו, בואו נתייחס עכשיו לאמת הטולטקית שמדברת על רובדי מציאות שאינם נגישים (ברגיל) לחושינו וגם לא למחקר המדעי, אמת אשר לעתים קרובות אינה מצליחה לבטא את עצמה אלא בניסוחים המכילים סתירה פנימית.
בקיצור: "הזוי" היא מילת תואר המציינת אי הליכה בתלם (ירידה מהפסים).
עכשיו אתם רשאים להגיד שהבלוג הזה הזוי.
שבת שלום.
**************
הערות ותוספות
16.2.18
שינוי של mood.
"הראית לי מקומות מסוף החושך".
מילים: צרויה להב.
לחן: אלי לוזון.
====================
16.2.18
אוסף ביצועים מרגשים של השיר היפה At Last.
השיר הוא במקור מ-1941, אבל מפורסם כנראה בעיקר מאז הגירסה של Etta James ב-1961.
הביצוע האחרון מרשים במיוחד.
====================
16.2.18
הנה הגרסה הראשונה, מתחילת שנות ה-40.
שונה מאד מהמוכרת הנ"ל. מוּד אחר.
בעיניי יפה מאד.
=================
17.2.18
אני משתעשע במחשבה:
איך הייתה נראית התגובה של הקהל הרומנטי ההוא משנות ה-40 לביצוע של הנערה ההולנדית.
אני משער ש.. אחרי ההלם הראשוני.... רובם לא היו מסוגלים לעכל את הצעקות האלה.
=================
17.2.18
נתקלתי באלה היוונית הֶקָטֶה.
לצערי לא באלה עצמה, אלא רק בערך שלה בוויקיפדיה.
כמו לכל האלים היווניים, גם לה ישנה מקבילה רומית.
זוהי אלה כְתוֹנִית, כלומר אחת מחמשת האלים והאלות שמשכנם באדמה, לעומת האלים האולימפיים (12 אלים ואלות) שמשכנם על הר אולימפיה.
המיוחד בהקטה, לדעתי, הוא שהיא בעצם שילוש של דמויות.
נתקלתי ברעיון הזה של אלים המורכבים מכמה דמויות במזרח הרחוק, לדוגמה האל שיווה, אבל לא זכור לי אל כזה במערב.
בעצם זה לא נכון, אפילו הבאתי לבלוג דוגמה: האל יַאנוּס בעל שני פנים: האחד מביט אל העבר והשני אל העתיד.
מעניין לציין שתחומי השליטה שלה הם כישוף וצמתים ("צמתים" במובן הרחב ביותר; צמתי חיים. צמתי דרכים הם מקרה פרטי שלהם).
מה הקשר בין כישוף לצמתים?
לדעתי, הרעיון העומד מאחורי השילוב הזה הוא שכישוף יעיל בצמתים, אז הוא יכול, עקרונית, להטות אל ההסתעפות הרצויה. צמתים צצים רק בנקודות זמן מסוימות, על כן הכישוף יעיל באותם זמנים, ובזמנים אחרים הוא כנראה ברכה לבטלה.
=================
17.2.18
אני מקווה שהקוראים גרים בטבריה, ומי שעדיין לא, עסוק בהעברת מטלטליו לשם.
מדוע?
כי משם צפויה הגאולה.
'גלתה סנהדרין ..
מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה,
ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא,
ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריא.
ומשם – לא עמד בית דין הגדול עד עתה.
אמר רבי יוחנן – ומשם עתידין להיגאל.'
(תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב')
האם אני צוחק?
"חנארו אף פעם לא רק צוחק" 😊
=================
17.2.18
חומר למחשבה
ישנן 21 ליבות מופשטות של הכישוף ("כוח השקט").
האם זה מקרי ש:
21 מתחלק ב-7 (רצועות לא-אורגניות)
וגם מתחלק ב-3 (נגואלים: גבר ושתי נשים, על פי התיאוריה שלי)
?
בזמן שאתם חושבים,
משהו ב-mood קייצי.
=================
17.2.18
לא קיים מישהו המסוגל שלא להמציא לזה מעבר קסום.
Wayman Tisdale-Conversation Piece
=================
19.2.18
האם זה מוזר שיש ישות קוסמית, או כח קוסמי, הנקרא נגואל, וגם אנשים הנקראים נגואל?
לדוגמה: דון חואן וקרול טיגס.
זה לא משהו חדש. אנו נתקלים בזה.
לדוגמה, בשיר הנ"ל At Last:
At last
My love has come along
Love מציין כאן את האיש שמייצג את אותו כוח קוסמי הנקרא אהבה.
אני אומר "איש" כי השיר מושר בדרך כלל על ידי זמרות.
ובנוסח מיתי: האהוב מגלם במציאות את אותו כוח קוסמי הקרוי אהבה.
אני מזכיר שהתפיסה הטולטקית היא מיתוס.
הצעתי בעבר הסבר לכך. תזכורת:
בגלל מרכיב האמונה המאפיין את המיתוס.
צריך להאמין ("ההכרח להאמין") בתפיסה הזו וללכת בדרך שהיא מציעה, דרך עם לב, ובשלב מסוים היא תהפוך מאמונה לידיעה (שלב הופעת הרצון, לו ממתין הלוחם).
האמיתות הטולטקיות הן בסופו של דבר ניתנות בעיקרון לאימות ישיר (להבדיל מאמונה), אבל ישנן אמיתות שאפילו דון חואן עדיין לא אימת באופן ישיר: קיומו של הקשב השלישי, אשר רק אל שוליו הוא הגיע.
=================
19.2.18
חשיבותה של סקרנות.
דון חואן אומר על המכשפים הקדומים שהיו להם שיטות חניכה כאלה ואחרות, והקורא מתרשם שהוא עצמו אינו נוהג כך בתהליכי החניכה שהוא מנהל לחניכיו.
לדעתי זו התרשמות מוטעית. דוגמה לכך היא הסיפור על הנוהג של המכשפים הקדומים להציע את חניכיהם ללא-אורגנים. לדעתי מדובר בזוג חניכים נגואלים, ולדעתי זה מה שעשה דון חואן לקסטנדה ולקרול טיגס, לדעתי בשיתוף פעולה של קרול ושלא בידיעת קסטנדה, באותו תרגיל שנקרא: ייקוש היוקשים; נטילת אנרגיה מהלא-אורגנים מבלי לשלם עבורה.
הרחבתי את הגיגיי בנושא זה בעבר בפוסט. נדמה לי שקראתי לו: "זוג נגואלים במתנה".
דוגמה אחרת:
דון חואן מספר שמורו, הנגואל חוליאן, לא היה איש של מילים, וכאשר דון חואן כחניך הביע סקרנות בנושא כלשהו, היה מורו מביא אותו מיד לאותה סיטואציה שלגביה הוא התעניין, וזאת ללא "בזבוז זמן" על הסברים.
לדוגמה: דון חואן תהה אודות העולם השחור ומיד השליך אותו הנגואל לתוכו, שם הוא שהה זמן שנראה לו כנצח.
אני מציע שבדוגמה זו ספונה שיטה שגם דון חואן נהג על פיה:
להשתמש בסקרנות שהחניך מגלה ככוח דחף כדי להביאו אל מה שהוא מסתקרן לגביו.
יש לזה רמזים רבים בחניכה של קסטנדה, וככל שזכור לי אפילו דוגמאות ברורות. לא אחפש אותם כרגע, אבל כשאתקל בכאלה, אם אזכור, אציין אותם.
נדמה לי, כדוגמה, שכאשר התעניינו דון חואן וקסטנדה אודות המכשפים האחרים שבחבורת מוריהם, אז הם נלקחו לסבב פגישות עם אנשי החבורות. (על פי זיכרוני, אבל זו רק דוגמה בשליפה).
לדעתי, וכבר ציינתי זאת, המורה מתעל את חניכו, בדרך חמקמקה, לגלות את אותה התעניינות/סקרנות, ואז הוא כמובן פועל במהירות ו"מכֶה על הברזל בעודו חם". הוא הרי תיעל אותו לאותה מלכודת שזמן ההישרדות שלה אינו ארוך. סקרנות מתנדפת מהר.
זה קשור לדעתי גם לעיקרון כללי נוסף בעולם הטולטקים:
לא מספיקה ראיית הדברים, כלומר ידיעה הבנויה על ראייה, אלא יש להמתין לסימני אישור מצד הרוח.
כאן סימנים למוכנות.
(אם כן, אם אני צודק, ההמתנה לסימנים מצד הרוח איננה בהכרח המתנה פסיבית. דון חואן מדבר על כך שהוא שונה ממורו בכך שהוא לא ממתין המתנה פסיבית שהנסיבות יקרו מעצמן, נסיבות המציינות זמן הגעתו של שיעור כלשהו, אלא פועל לזירוז הופעתן)
אספקט נוסף:
זה לא רק עניין של מוּכנוּת, אלא שימוש בעיקרון העל: הפיכת רצון לכוונה, ובנוסח אחר: "הפיכת הפקודה האישית לפקודה של הנשר".
הסבר:
סקרנות, לדעתי, היא אחד המופעים של רצון/כוונה. יש בה השתוקקות/שאיפה למשהו שאינו נוכח (כרגע) בתפיסה.
לכוח הכוונה מופעים שונים: הזכרתי בעבר את השימוש שעושים בגעגועים המובעים בשירה; כיצד שואפים לזקק אותם מהתוכן הספציפי והארצי של השיר כדי להפנות את ההשתוקקות הזו אל מעבר לעולם.
עכשיו אני מוסיף את הסקרנות כמופע נוסף של הכוונה.
=================
19.2.18
להבדיל מהשיטה הטולטקית הנ"ל:
"בחניכה" החברתית, בבתי הספר למיניהם, לא מחכים להופעת הסקרנות כדי לתת את השיעור:
לא מחכים שתגלה סקרנות לפני שמפילים עליך שיעורים בנושא "מנוע תלת פאזי".
😊😊😊
=================
19.2.18
At Last
ב-Real Time
אנחנו עוסקים כאן בכישוף, אז ראוי לציין את מרכיב הכישוף שבשיר:
you smiled
and then the spell was cast
=================
19.2.18
המילה "רצון" באנגלית היא Will.
אותה מילה אנגלית מציינת גם את העתיד:
will happen, will do......
האם זה מקרי?
מבחינה מסוימת זה לא מפתיע:
אתה בד"כ רוצה משהו שאיננו בהווה, כלומר הוא עשוי, אם בכלל, להתממש בעתיד.
ואם יגיד המתחכם: "אני רוצה שהמצב הנהדר הזה, הנוכחי, יימשך"?
הוא עדיין נמצא באותו מקום: רצונו מתייחס לעתיד, ובאופן יוצא דופן הוא גם נוכח בהווה.
האם הצימוד הזה של השפה האנגלית בין הרצון לעתיד הוא בגדר מלכודת?
כל שפה מביאה איתה תמונת עולם, ותמונות העולם שלנו שונות, לדעתי באופן מכוון, מהתפיסה הטולטקית. על כן, השפה, כמו הטפיל בכבודו ובעצמו, היא שילוב של דבש ועוקץ: מצד אחד היא מציעה תקשורת, שימור ידע.... ומצד שני מקבעת אותנו.
מה הפלא ששלב הכרחי לשינוי היא הדממה, השתקת הדיבור הפנימי?
=================
19.2.18
בהמשך להערה הנ"ל אודות השימוש בסקרנותו של החניך.
דון חואן אומר, ככל שאני זוכר, שאין דרך להבין, או להסביר, כיצד הופך רצון לכוונה; פקודה שלך לפקודה של הנשר.
בדוגמה הנ"ל של שימוש בסקרנות, זה בדיוק מה שעושה המורה הנגואל:
גורם לדבר המסקרן את החניך (לרצון הכלול באותה סקרנות) להתממש, כלומר להפוך לכוונה (רצון הנשר).
המורה הנגואל, הוא התגלמות הכוח הקוסמי נגואל, ובכך הוא בעצם מגלם את החיבור הזה בין רצון פרטי וכוונה (רצון הנשר).
האם זה אכן מסתורי ובלתי ניתן להבנה בעיקרון?
אני חושב שעדיין לא הגענו למקום שממנו אין עוד מה להבין וכל שנותר לנו הוא לעמוד נפעמים נוכח הבלתי מובן.
לדעתי ההסבר מצוי בהבנת החיבורים שבין הנגואל ואנשי חבורתו, הקשורים לתאים שממנו הוא מורכב. במבט אחר: זוהי שאלת הקשר שבין התאים המרכיבים את הנגואל (בד"כ ארבעה תאים).
=================
19.2.18
המודל שהצעתי להבנת מבנה החבורה (מבנה שהוא גם מבנה השושלת וגם מבנה של בית בתוך חבורה, מבנה פרקטלי) אומר שהנגואל עצמו, איש או אישה, תופס/ת תא בארבעה תאים של נגואל אחר, וכן הלאה.
האם זה עשוי לעזור לנו להבין את הנושא הנדון; הקשר שבין התאים (העשוי להסביר את הקשר שבין רצון וכוונה)?
time will tell
😊
בואו נוריד קצת את הדיון מהשמים:
מסקנה: כל אחד מאיתנו צריך שיראה את עצמו (לא רק כאילו הוא יצא ממצרים, ויבלבל את המוח עד אור הבוקר, בפה מלא חרוסת, על כך שנחשון קפץ ראשון למים)
כחלק מנגואל, תא של נגואל, גם אם הוא/היא איננו מסוגל להבחין בעובדה זו.
גם אם הוא בעצמו נגואל. על פי המודל שלי, מבנה נגואלי הוא בכלל לא נדיר.
כפי שאמרתי בהערה לעיל, מתחילים באמונה.
=================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה