הצפת הטונַל - הדרך להשתקת דו השיח הפנימי

מי שסיים לקרוא את "מנוחה נכונה" של עמוס עוז מוזמן לעבור ולקרוא את "ההליכה הנכונה" של הטולטקים. אני מודה שאני דילגתי על מנוחה נכונה. 😊
ההליכה הנכונה, היא בעצם הליכה הנעשית כשאצבעות הידיים נמצאות במצב לא טבעי, ועל כן מתוח, והמבט מכוון אל מעל האופק ובניסיון להקיף את כל שדה הראייה, דבר המוציא את כל הדברים מפוקוס. הוא גם מעניק דגש לשולי שדה הראייה.
ראינו ששולי שדה הראייה הוא האיזור שבו מתגלים דברים שבדרך כלל אינם מגיעים לתודעה, כגון מראה הטפילים, המכונים צללי בוץ, וגם חיוכה של המונה ליסה מודגש כי הוא קשור בצל חיוכה. צללים בכלל נתפשים היטב בשולי שדה הראייה. יש לזה נימוק מדעי.

יש להבדיל בין ההליכה הנכונה להליכת העוצמה, אשר בה נעשית ההליכה בגו ישר אבל מוטה מעט קדימה, והברכיים עולות גבוה כמעט עד החזה בכל צעד (ראו פרק בשם זה ב"מסע לאיכטלאן").

היעד של ההליכה הנכונה הוא השתקת הדיבור הפנימי, והיא עושה זאת על ידי הצפת הטונַל, כלומר הצפת החושים. לפי דון חואן זהו גם אופן הפעולה של צמחי עוצמה: הם מציפים את הטונל וכך הם מביאים להשתקת הדיאלוג הפנימי, קרי "עצירת העולם". לצמחי עוצמה, להבדיל, יש השפעות לוואי מזיקות על הגוף, במיוחד לעשב השטן.

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה":

"הוא הוסיף שהעיניים במצבן זה מסוגלות לקלוט פרטים

 חמקניים  שאין לקולטם בראייה רגילה".

(עמוד 193,194)

בקטע זה, ההסבר לכך שהליכה כזו מביאה להשתקת הדיבור הפנימי הוא:
"בהעדר קשר ישיר עם מרכיבי תיאורו, אין הטונל מסוגל לקיים דו שיח עם עצמו, והלוחם מגיע למצב של שקט פנימי."
כלומר, אנו מפסיקים לחוות דברים בעלי משמעות. כי הדיבור הפנימי הוא שאומר לנו מהו מה. לדיבור הפנימי הזה אנו קוראים בדרך כלל "חשיבה", או עיבוד התפיסה.
אנו מפסיקים לתפוס עצמים מזוהים וקולטים מולנו, כנראה, סוג של מרק לא מזוהה.

אני רוצה לשים דגש על רעיון ההצפה.
הצעתי בעבר שהחושים הם בשליטת הלא אורגנים, וכל חוש שייך לרצועה לא אורגנית אחרת.
החושים משמשים בעצם פילטרים לאנרגיה הנקלטת בהישרה של ההאצלות הנשר.
כאשר מציפים את הפילטרים, ובדימוי אחר: כאשר מאפשרים למים לגלוש מעבר לשפת הסכר, מגיע אלינו זרם אנרגיה שלא עבר סינון של החושים (של הלא-אורגנים). אז אנו יכולים לקלוט דברים שבדרך כל מסוננים על ידם, ובשלב גבוה יותר להגיע לראייה אנרגטית. כזכור, ראייה מוגדרת כקליטה באמצעות כל הגוף, להבדיל מקליטה באמצעות החושים; כלומר, כשהמידע מציף את החושים, המידע העודף כבר לא מעובד על ידם.

משעשע לחשוב שהלא-אורגנים שולטים בעולם באמצעות המים המציפים את העולם, וההתגברות על ההצפה שלהם היא באמצעות הצפה אותם.
האם זה נקרא להביס אותם במגרש שלהם? 😊

דרך אגב, שמעתי בהרצאה ביוטיוב בתחום הגיאולוגיה שאפילו פסגת הר האוורסט, המקום היבשתי הגבוה ביותר בעולם, הייתה שקועה פעם בים. יש שם סלעי משקע ימיים ומאובנים.

הבהרה, רעיון השליטה של הלא אורגנים בעולם באמצעות המים לא נאמר בספרות קסטנדה, וכל שיש בספרות שלנו הוא רמזים אשר אשר עשויים לתמוך ברעיון זה.
(דרך מקווי מים עמוקים אפשר לרדת לרבדים שונים של העולמות הלא-אורגנים, המים הם מצע לתנועה של התודעה ממקום למקום, ועוד...)

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

*

הערות ותוספות

25.2.18

חומר למחשבה
"הוא אמר שההליכה הנכונה היא תחבולה". (בקטע שלעיל).
מהי התחבולה?

עוד חידה, בונוס:
באנגלית המושג הוא "the right way of walking".
התרגום הפשוט הוא "הדרך הנכונה להלך". 
אבל !!!!!!!
המילה "right" מציינת גם "ימין". ימין ושמאל הם מושגים מרכזיים בתפישה הזו.
האם מדובר כאן במובן של "ימין" ולא של "נכון" (או לא רק במובן של נכון)?
והאם כפל משמעות זה הוא חלק מהתחבולה?
==================
26.2.18
אני מכריז שזהו ה-mood בבלוג לבוקר זה.
(לא שונה בהרבה מהמוּד הרגיל).
שיר שהופיע לראשונה בפסטיבל סן רמו ב-1971. הגירסה של חוסה פליסיאנו מאד מוכרת. 
בלי סקסופון, אנה היינו באים?!

מה קורה עם שרה?
================== 
26.2.18

מהי התחבולה שבהליכה הנכונה?
בקטע הנ"ל, אחרי האמירה שזוהי תחבולה מובא תיאור של ההליכה ולא הסבר להיותה תחבולה, כפי שהקורא מצפה.
התייחסות מסוימת לעניין התחבולה ישנה בקטע הצמוד, המקדים את הקטע הנ"ל שהבאתי. הנה הוא:

("סיפורי עוצמה" עמוד 193)

אני מדגיש שוב את הדברים:
"הדבר נראה כדבר הבל בלתי מזיק. ככל דבר אחר שיש בו או באמצעותו עוצמה, אף הליכה נכונה אינה מעוררת תשומת לב. אתה הבנת זאת והתייחסת לזה, לפחות למשך מספר שנים, כאורח התנהגות מסקרן [curious]. לא הבחנת בכך, עד לאחרונה, שזוהי למעשה הדרך היעילה ביותר לעצור את הדיאלוג הפנימי שלך." (תיקנתי קצת את התרגום שבספר)

יש לנו כאן, אם כן, עשייה, או אי עשייה, שנראית מסקרנת ועם זאת בלתי מזיקה וחסרת היגיון (nonsensical). 
לזה יש להוסיף אמירה מ"מסע לאיכטלאן":
"אינני יכול להמתין לך כל הלילה", אמר בקול גערה.
דבריו אלה שיקעו אותי בעמקי המבוכה והתימהון. כיצד ייתכן הדבר שאיש כה זקן ייטיב עד כדי כך ללכת ממני? כסבור הייתי שאני אתלטי וחסון, ואף על פי כן הוא היה צריך להמתין עד שאשיגנו.
כיווצתי את אצבעותיי, ומוזר ככל שהדבר נראה, מצאתי שאני מסוגל לעמוד ללא מאמץ בקצב המדהים של צעידתו. למעשה היו רגעים שהרגשתי כי ידיי מושכות אותי קדימה."   (עמוד 39,40)

ב"מסע לאיכטלאן", ההליכה הנכונה מופיעה פעמיים, שניהם בפרק 3, ומעניין שמופיע שם רק החלק בהליכה הנוגע להחזקת אצבעות הידיים. 
ב"סיפורי עוצמה", ההליכה הנכונה מוזכרת בעמוד 19, ושם, למרבה ההפתעה, לא מוזכרת החזקת האצבעות כלל, אלא רק אופן המבט. 
בקרוב אביא את כל הקטע משם, כי הוא סופר חשוב להמשך הדברים.

מה יש להוסיף מקטע זה?
את הרעיון שלהליכה כזו יש סגולה מפתה, היא מאפשרת ללכת במהירות עצומה.
כלומר, הטונל, צד ימין, מסתקרן, ואינו נרתע (ההליכה נתפסת כבלתי מזיקה), ומובטח לו רווח (יכולת הליכה מהירה לאורך זמן רב).
כך הוא מגויס לפעולה שבעצם מובילה לעצירת הדיאלוג הפנימי, ועצירה כזו תפגע בו; היא תשחרר את מי שמבצע את ההליכה מרודנותו של הטונל.
הפיתוי הפיל אותנו בפח הטונל, והפיתוי מוציא אותנו ממנו.

האם ב-"the right way of walking",  
המילה "right" מציינת גם "ימין"?
לדעתי, כן.
המובן של הליכה נכונה הוא חלק מהפיתוי עצמו, הוא שמבטיח הליכה מהירה מבלי להתעייף. המובן של "ימין" נמצא ברעיון התחבולה. כל הפעולות השייכות לצד ימין הן בסופו של דבר תחבולות שנועדו לצמצם עד לאפס את רודנותו של הטונל.

החידה הבאה תעביר אותנו לפאזה הבאה בנושא "ההליכה הנכונה".

אם העולם נעצר תוך כדי הליכה, איך אפשר להמשיך ללכת? 
הרי ההליכה מחייבת לדעת את הדרך שבה אתה הולך, פיתולים, עליות, ירידות, מכשולים... 

כמו שכתבתי לעיל, זוהי נקודה סופר חשובה.

בהצלחה.

מותר להעתיק מכל אחד 😊

================== 
26.2.18

הנה מוזיקה טובה לאיזה מעבר קסום.

I feel that sweet harmony

Dance to the morning light

================== 
27.2.18

אחרי שחשנו בהרמוניה המתוקה של אור הבוקר ולצליליה המצאנו מעבר קסום, אנו חוזרים ונכנסים לעובי הקורה (אמר האיש שבקיר).

בנוגע לתחבולה, שהיא אופיינית להוראה לצד ימין:
לאחרונה הצעתי את הרעיון הבא, וכדי שלא יישכח אני חוזר עליו:

המורה מפתה את התלמיד על ידי עירור סקרנותו/ה, או עירור התשוקה לכוח, או תשוקה כלשהי אחרת להעצמת עצמו. המורה משקיע תחכום כדי לעורר בתלמיד תשוקה זו, וכאשר התלמיד נופל בפח ומפגין אותה, לדוגמה על ידי הבעת שאלה המסקרנת אותו, מכה המורה על הברזל בעודו חם ומכניס אותו לתוך השיעור שהכין עבורו. המקרה הכי בולט הוא: דון חואן החניך הסתקרן לגבי השהייה בעולם השחור ומורהו הנגואל חוליאן השליך אותו לשם כדי שיגלה את התשובה בעצמו, מבלי לספק לו הסברים (מופיע ב"האש שבפנים"). את ההסברים הוא היה מקבל בסופו של דבר מהנגואל אליאס.

כאן, במקרה של ההליכה הנכונה, גם חייב היה להיות פיתוי, והצבעתי עליו: התשוקה להשיג יכולת הליכה מהירה לאורך זמן רב.

מכיוון שהזכרתי את שיעוריו של הנגואל חוליאן, הנה תזכורת לעוד שיעור שלו לדון חואן, כאשר עדיין לא היה דון, אלא רק חואן.

חואן התעניין בשאלה מהי הרוח ואיך מגדירים אותה. מורו, הנגואל חוליאן, אסף אנשים רבים: את אנשי חבורתו, הזמין את השכנים, את עובדי החווה וכל מי שהיה בסביבה, וערך להם מסיבה גדולה עם אוכל ושתייה, כל זאת לכבוד השיעור שהוא עומד לתת לחואן (הסקרן). 

בשיא האירוע, עמדו הוא וחואן על גדת הנהר השוצף; היה זה בתקופת הגשמים. 

הנגואל חוליאן הכריז שהוא הולך להעניק לחואן את השיעור, קרא לעוצמה של ההרים והרוח (wind) והנהר כדי שיעניקו לחואן את השיעור, ואחרי שביקש מחואן שיעצום את עיניו, הרים אותו והשליכו אל תוך הנהר. 

(קראתי עכשיו שוב את הקטע ולכן אני יכול להביא את הפרטים. מופיע בסוף הפרק "שני הגשרים החד-כיווניים" ב"כוח השקט").

הנגואל אליאס מסביר לדון חואן לאחר מכן שזהו מהלך יקוש מבריק מצדו של הנגואל חוליאן. יקוש ותחבולות הן מילים נרדפות. כפי שאומר הנגואל אליאס: אף אחד מהנוכחים לא ידע מהן כוונותיו האמיתיות של הנגואל חוליאן. ואני מוסיף: התחכום במהלך יקוש כזה הוא שלאמירות יש כפל משמעות: משמעות לצד ימין, ומשמעות לצד שמאל, והנגואל אכן דובר אמת בשני המובנים.

ברמת הטונל הוא חייב לקיים את מה שהוא אומר, כדי לבנות אמינות ואמון אצל כל הטונלים המעורבים. בנוסף, האמירות שלו באקט הזימון את אותם כוחות טבע נאמרו בצורה כה לא הולמת שזה גרם לקהל הטונלים, כולל דון חואן, לצחוק. אבל, כפי שאמרתי, הוא התכוון לכל מילה. הצחוק גורם לטונל להוריד את ההגנות, וזה תנאי הכרחי כאשר מתכוונים לפגוע בו.

סיפור זה עתיר פרטים מוחשיים אשר מסמלים עניינים הקשורים למימד הבלתי מוחשי, כגון: זה לא מקרי שדון חואן הנלחם על חייו בתוך הנהר השוצף מנסה להגיע לגדה השמאלית, שם רץ גופו האנרגטי במקביל לגופו הפיסי הנסחף במים. 

הגוף הפיסי הנסחף בזרם האדיר הוא משל מצוין למצב הטונל שלנו, לקשב הראשון המתואר בספרים כזרם אדיר שקשה לעצור אותו. 

מה תפקיד הקהל הרב?

אני מציע שגם הוא חלק בעל משמעות: חואן ביקש לדעת מהי הרוח וכדי להגיע אל הרוח צריך להתנתק מהחברה, הנשלטת על ידי המערכת הטפילית. הנגואל חוליאן כַּלַל לדעתי מרכיב זה בטקס: פרידה מהחברַה. אני משער שהנגואל חוליאן אסף בעיקר את כל מי שחואן הכיר שם כדי שינכח באירוע, וזאת כדי ליצור פרידה דו כיוונית: של האנשים מחואן ושל חואן מהם. לאחר מכן כאשר הגיע לבית החווה בגופו הלא-פיסי, הוא ראה שמתאבלים עליו. (להיחשב למת בעיני החברה הוא שחרור גדול. לכן תהיתי בזמנו כמה שילם קסטנדה עבור תעודת הפטירה שלו 😊).

בהזדמנות, ראוי יהיה לבחון פרטים נוספים באירוע זה ואת משמעותם הכישופית. 

================== 
27.2.18
גופו של דון חואן הנאבק בנהר הרוגש מתחבר לחידה האחרונה שלי: 
כיצד ממשיכה ההליכה להתבצע כאשר העולם נעצר? 
וכאן, כיצד ממשיך גופו לפעול בתוך הנהר כשדון חואן איננו חלק ממנו?

כאשר הוא ראה מן הגדה את גופו הנאבק במים הוא ניסה לומר לו לשחות באלכסון אל הגדה השמאלית, אבל לא היה לו קול, ולכן הוא לא הצליח להעביר את המסר. כלומר, הוא היה מנותק מהחלק שלו שבנהר. הניתוק הזה מתבטא גם בכך שהוא לא הרגיש בקור המים כאשר היה רץ על הגדה אלא רק כשחזר לגופו שבנהר, ורק אז הוא חש בפחד הרב של ההימצאות במים.

הערת אגב, הדאגה שלו לחלקו שבמים יצרה גשר שדרכו הוא הגיע בחזרה אל הגוף הנאבק, ואז לשחות לגדה השמאלית. 
הגשר הזה מופיע בהסבר של הנגואל אליאס לאחר מכן כאחד משני הגשרים החד-כיווניים שבין צד ימין וצד שמאל. כאן זהו הגשר הנקרא "אכפתיות" (concern); בטרמינולוגיה שלי: האכפתיות של הכפיל מחלקו הכלוא בטונל.
================== 
27.2.18
במסגרת הפרטים הארציים של אירוע ההטלה לנהר, שימו לב לכך שהנגואל חוליאן פונה לפני ההטלה לעזרת שלושה גורמים: ההרים, הרוח והנהר, כלומר: אדמה, אוויר, מים; שלושה מארבעת היסודות.
מה עם האש? 
אני מפנה את תשומת הלב לכך שהנהר באותו אירוע מתואר כאדום (כנראה בגלל הסחף שבו).
או שמא האש היא האש שבפנים (ההאצלות הענבריות), שהיא בעצם הרוח.
================== 
27.2.18
בנוגע לטענתי שהנגואל, המיטיב, מעורר בחניך את הסקרנות ומשתמש בה כדי לגייס את הטונל של החניך, באותו פרק של ההטלה לנהר, קצת לפני ההטלה נאמר:

the nagual Julian insisted so strongly on the importance of knowing the spirit that don Juan became obsessed with knowing what the spirit was.

השאיפה להשיג את ה"אני רוצה" מצד החניך, מזכירה שאיפה דומה מצד הלא-אורגנים השואפים להשיג את רצונם המפורש של אלה המגיעים לעולמם להישאר בו. ללא הבעת רצון זו לא יכולים הלא-אורגנים לכלוא את החולמים בעולמם.
================== 
28.2.18

את המאובנים האלה פגשתי בשיטוטיי, שאינם ראויים להיקרא "הליכה נכונה", באזור כפר ורדים.
התשובה שהשגתי לזהותם:
"אלה מאובנים של שבלולים מסוג נרינאה (Nerinea). העליון גלעין פנימי, התחתון הוא החלל הפנימי של הקונכיה."

סוג כזה חי בתקופות הקרטיקון והיוּרַה, כלומר לפני 66 - 200 מליון שנים.

זה פרק זמן שאינו נתפס, כפי שלא נתפס שהם נמצאו במקום שגבוה היום מעל 700 מטר מפני הים שבו הם חיו. 

חשבתי שהעליון הוא אַרטִיפַקְט, כלומר מעשה ידי אדם. עדיין קשה לי לקבל שהוא לא כזה. 
יש טענות למציאתם של מעשי ידי אדם, חלקם מתוחכמים, שגילם עשרות ומאות מליוני שנים, וזה כמובן בניגוד למדע המקובל, אשר טוען שהמין "אדם" הופיע לפני כשני מליון שנים וכל מה שהוא ידע לעשות אז היה להלך זקוף ולסתת באבן. 
המדע המקובל מקובל על הסבתא שלי. 😊
הרבה זוהמה (רבב) נמצאת מאחורי הקלעים של המדע-המקובל, ומאחורי ידע באשר הוא. לא מזמן זכינו לקבל הצצה כיצד אונסק"ו, אירגון החינוך המדע והתרבות העולמי (של האו"ם) מחליט שהכותל אינו קשור ליהדות. 
כל כך קל לשכתב את ההיסטוריה.
הנה אחד הסרטונים שעוסק בממצאים כאלה.
שם ההרצאה: מעשי ידי אדם מהתקופה שלפני המבול.
חלק מהדברים אינו משכנע. 
על פי הבנתי את הטולטקים, תחושת השכנוע הפנימי היא הבהירות, שהיא כידוע האויב השני (מבין ארבעה) בנתיבו של איש הדעת.
השכנוע הפנימי שלנו הוא, לדעתי, כעלה נידף: היום אנו משוכנעים לחלוטין ב-X, מחר משוכנעים לגמרי ליהפך, מחרתיים ???
קסטנדה מתייחס לשכנוע האמוציונלי, ולהתלהבות הכרוכה בו, של פלורינדה הצעירה, וטוען ששכנוע כזה אינו עומד בלחץ המציאות. (על פי זיכרוני).

דרך אגב, המדע המקובל הסתער על ספרי קסטנדה בהתלהבות יתרה והוקיע אותם כּבּדַיוֹת, זאת אחרי שהוא נפל בפח ואסף אותו בהתחלה לחיקו החם.  

עלתה במוחי המחשבה הבאה: 
בעתיד הקרוב, כנראה, לא ייצאו עוד לאור ספרים פיסיים, עשויים נייר. ואז, בפקודת מחשב קצרה אפשר יהיה למחוק ולסלק כל דבר מתודעת הציבור, או להוסיף כל דבר בתפוצה עולמית. ("מוריס, תכניס את החוזר שלי מאתמול לספר "קדוש" בן, בוא נגיד 7000 שנה, ש"התגלה" בפירמידות"). 
================== 
28.2.18
שתי הערות ביחס לנאמר בהערה הקודמת:
יש המון שירים שהאמירה העיקרית שבהם היא: "תמיד אוהב אותך", לַנֶצַח, וכדומה. זוהי דוגמה, לדעתי, למושג "בהירות" שבכתבים שלנו (האויב השני). 
האמירה הזו נכונה לחלוטין לזמנה, האוהב/ת לא מסוגל/ת לראות את עצמו ללא אותו/ה אהוב, אבל אחרי זמן מסוים (יש הטוענים שהתאהבות נמשכת עד-4 שנים, אם אני זוכר נכון), פּוּף, האהבה וההבטחה נגוזים.
מי ששתל בנו את ההתאהבות הזו העניק לה תוקף מוגבל, כנראה כדי לשלוח אותנו למשימות חדשות כאלה (חיפוש בן הזוג הקוסמי, המשלים...).
מי הנאלח שמשחק בנו? 
רמז, יש שבעה כאלה. 😊😊😊😊😊  (חמישה סמיילי הם חיוך הנגואל. המצאה שלי).
האמת היא שאני נוטה לחשוב שהדילמה הפנימית הזו (לשמור על הזוגיות כשאש האהבה דועכת, או לצאת בחיפוש ריגוש חדש בשדות זרים), כמו כל דילמה פנימית, היא ביטוי למחלוקות ולמאבקים בין אלה המרכיבים אותנו. אם זה נכון, ההתקן הזר, המיינד הטפילי, גם הוא כנראה ריבוי המורכב משבעה שכלים, כשעמדתו הסופית של ההתקן בנושא כלשהו היא תוצאת המאבק הפנימי הזה. 
זהו רק הרהור; מחשבה המעוררת תחושת שיכנוע מסוימת (בהירות קלה), והשאלה היא כמה זמן תחזיק תחושה זו 😊.

הערה שנייה,
נתקלתי לא מזמן בטענה שבפֶּטְרַה שבירדן בוצע בעבר - הלא רחוק, כנראה - הרס שיטתי כדי למנוע כל זיהוי של המקום, או למנוע זיהוי מסוים. 
זו עוד דוגמה אחת מאינסוף למאבק על הידע הפומבי.
================= 
28.2.18
לאחרונה נתקלתי במושג מהנצרות שלא הכרתי, לא שיש לי הרבה ידע בנצרות: הר הקפיצה, הר ממנו קפץ ישו. זה כמובן הזכיר לי את הקפיצה של קסטנדה לתהום.
בדקתי ומתברר שזהו הר קדומים שליד נצרת. 
בברית החדשה מסופר שבגלל שהוא הכריז על עצמו כמשיח בבית הכנסת שבנצרת, אנשי בית הכנסת הזועמים דחקו אותו אל סף התהום כדי להביא לנפילתו. 
זו מצווה ידועה, לדחוק לתהום כל מי שלא בא לך טוב בעין..... או באוזן. 
מצד שני, לך תדע אם זה לא קטע שכתב איש הבשורה, מר לוקאס, או עורך מאוחר של הכתבים הנוצריים שרצה לעורר (עוד) עוינות כלפי היהודים? 
מעניין שלפי הכתוב אין רמז לקפיצה, אבל למעשה כך נתפס ההר במסורת. 
אני תוהה: אולי הוא קפץ, אבל העורכים המאוחרים העדיפו למחוק זאת משיקוליהם? (שיקולי שליטה בעדר המאמינים).
אם ישוע קפץ שם לתהום, וביצע מה שקסטנדה ביצע, אז, על פי הבנתי את מקרה קסטנדה, תחתית התהום היא מקום עוצמה, וייתכן שגופו אכן התרסק למרגלות ההר, כפי שאני חושב שאירע לקסטנדה. כתמיכה קלה לרעיון זה של ההתרסקות, הצעתי לזהות את מקום הקפיצה עם מעגל הסלעים שציין בית קברות אינדיאני בתחתית ההר. קסטנדה ופלורינדה הצעירה צפו על המעגל מלמעלה (ראו ב"להתעורר אל החלום").
הערך "הר הקפיצה" בוויקיפדיה.
דרך אגב, אם ישו אכן נדחק אל התהום סביר שגופו נשאר שם, אחרת היו אותם מאמיני בית הכנסת מכירים בו כמשיח, לא?

על פסגת הר סמוך, כקילומטר משם, ישנה כנסיה קטנה, כנראה נטושה, שנקראת "כנסיית ההשלכה", כלומר ההשלכה של ישו אל התהום. הניסוח הזה מזכיר לי השלכה אחרת בספרות שלנו והיא הוזכרה בפוסט זה: ההשלכה של הנגואל חוליאן את דון חואן החניך אל תוך נהר רוגש.
הצעתי להבין את הקהל הרב שהוזמן לאירוע כאקט שנועד לשמש פרידה ממשית, לא רק סמלית, דו כיוונית של דון חואן מהחברה. אולי גם כאן, עוינות הקהל היא לבטח רצון מצדם להיפרד ממנו לעולמים, וכנראה שגם הֵקֵלַה עליו לעורר את רצונו להיפרד מהם. נצרת היא לא סתם עיר במסעותיו, זוהי העיר שבה חי ישוע את מרבית חייו, ועל פי גירסה מסוימת גם נולד בה (השם "נצרות" מקורו ב"נצרת", כנראה), ולהיפרד מאנשי עירך, בימים ההם, היה שקול, אני משער, לכמעט פרידה מהעולם.
================= 
1.3.18

הזכרתי לעיל את ההתאהבות כדוגמה, לדעתי, לבהירות, שהיא כידוע האויב השני הניצב על דרכו של איש הדעת. (לפניה הפחד, ואחריה: העוצמה, והזקנה (במובן של גיל: old age)).
כלומר, הוודאות הטוטלית שזהו/זוהי אהבתך לעד. 
אבל, הבהירות היא כמו וודאויות אחרות שנשתלות בנו ומסולקות מאיתנו ללא קשר לרצוננו.
דוגמה אחרת, לדעתי, היא התפרצויות זעם, לדוגמה: זו שמופיעה בנהיגה בכביש, שאף זכתה לכינוי משלה: road rage. לדעתי, המחשבה אודות התגובה לזעם מלוּוַה בבהירות, בוודאות שעליך להגיב מידית באותה צורה אגרסיבית שעלתה בראשך.

אני רואה את הבהירות הזו בסך הכל כזוהר המוצמד למחשבות מסוימות, שגורם לנו לציית להן ללא כל יכולת התנגדות מצדנו, בדרך כלל. "זוהר" כי הרי מדובר ב"בהירות". 
מהיכן מגיע הזוהר הזה? 
אני מציע שזהו הזוהר של תבנית האדם (the glory). 
כזכור, כאשר קסטנדה ראה את תבנית האדם הזוהרת הוא ירד על ברכיו וקיבל על עצמו לעבוד אותו. הוא פירש אותה כאלוהים. הזוהר הזה, המזוהה בטעות כאלוהי, מעורר כניעה שלא ניתן להתנגד לה. 
הצעתי בעבר שזהו האור הממוקם בשולי הטונל ומחזיר למלכודת כל מי שבמקרה הגיע לגבול "תחום השבת" 😊 , שלא על דעת הרב-כלאי. כך אני הצעתי להבין את סיפורי החוזרים מסף המוות, וסיפוריהם על האור הנפלא שבקצה המנהרה ...

אבל אולי הקשר הזה בין בהירות מחשבתית וזוהר הוא רק בעברית?
מתוך מילון באנטרנט:

Word Origin and History for clarity Expand

n.

c.1300, clarte "brightness," from Old French clarté "clarity, brightness," from Latin claritas "brightness, splendor,"

וכבר הצבעתי על כך שלרוח, היא הישות שכתבה את הספרים, יש נטייה למשמעויות קדומות של המושגים שבהם היא משתמשת.

האמת היא שכל מה שכתבתי עד כה, כלל לא התכוונתי אליו מראש. בסך הכל התיישבתי לכתוב שלכוח השותל בנו את ההתאהבות, המכילה בהירות, יש שֵם במיתולוגיה היוונית: אֵרוֹס, או "קופידון" במיתולוגיה הרומית. 

במיתולוגיה שלי (המבוססת על הבנתי את התפיסה הטולטקית) זהו כנראה אחד מ-7 הכוחות הלא אורגניים המרכיבים ומנהלים אותנו.

התמונה הבאה לקוחה מהוויקיפדיה:

קופידון מנסה לדקור נערה עם אחד מחיציו.

החץ הזה יחדיר לה זוהר שיזהר מעיניה, ויגרום לה להסכים עם השיר: "כשלבך עולה באש [האהבה], עשן חודר לעיניך (smoke gets in your eyes). :)

המונותיאיזם היבשושי סילק מעולמנו את כל הכוחות והשאיר לנו את "אין מלבדו", אבל הכוחות האלה נכנסים חזרה בדלת האחורית, או בדומה לקסטנדה: דרך החלון. (היכן נאמר זאת על קסטנדה? השאלה הזו לא תישאל על ידי הנשר ולכן אתם לא חייבים להשיב עליה 😊).

הקטע הבא לקוח גם כן מהוויקיפדיה באותו ערך:

בתרבות המדרשית, ישנה ישות דומה [לארוס/קופידון], שחז"ל קוראים לו: מלאך הממונה על התאווה. על פי המדרש אותו מלאך דחף את יהודה לקיים יחסים עם תמר כלתו שהתחפשה לזונה. "...וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך, שהוא ממונה על התאווה" (בראשית רבה, פרשה פ"ה פסקה ח').

לקרוא לכוח הזה מלאך, ולא מלאכית, וכך גם להעניק דמות זכרית לארוס וקופידון, זה, לדעתי, חלק מהשיבוש הגברי שנעשה במכוון לכל מרכיבי האמונה שלנו.
על כך בהזדמנות קרובה.
=================