רעיון ההמשכיות וחוק הזהות הלוגי

Let the feeling flow

 בקרוב אכביר מילים על המילה Let

שבירת ההמשכיות של הדברים היא ניפוץ המראה המשקפת לנו את עצמנו, זהו המצב של עצירת העולם, כלומר שיתוק המיינד, שהוא כידוע התקן זר (לא שייך למהותנו).

חוק הזהות בלוגיקה אומר את הדבר הכי טריויאלי האפשרי, הכי מובן מאליו, שזה נראה כמעט טיפשי לומר אותו:
כל דבר זהה לעצמו: a=a.
ברגע שדברים אינם שומרים על זהותם, העולם הופך להיות בלתי מובן, אין יותר סדר וחוקיות בעולם, והמיינד יוצא מכלל פעולה. 

שתי דוגמאות לשבירת ההמשכיות, שתיהן מ"כח השקט":
- ההילרית ששינתה את קולה וטענה שלוחם קדום השתלט על גופה, ואכן קול גברי דיבר מתוכה, והתנהגותה נעשתה חסרת רחמים (ruthless). בחווית הנוכחים היא נעשתה למישהו אחר.

- דון חואן שהפך את עצמו לזקן במידה כזו שקסטנדה כבר לא יכול היה לחשוב שזהו אותו האיש שהוא הכיר כדון חואן. המיינד שלו לא הצליח לתרץ את העניין ולשמור על חוק הזהות.

ברגע שהמיינד משתתק, הכל אפשרי (אנו נמצאים אז בממלכת הפלא, אין את המיינד שיגיד מה אפשרי ומה לא. הוא לא רק אומר, אלא חוסם מתודעותינו כל מה שאינו מציית לחוקיו). אז יכולה הרוח להיכנס לפעולה ולהניע את נקודות המאסף.
במקרה הנ"ל של קסטנדה, הרוח הניעה את נקודת המאסף שלו למקום חוסר הרחמים. דון חואן עזר לכוון את הרוח שתוליך את נקודת המאסף של קסטנדה לאותו מיקום ספציפי.

כיצד ייתכן להפר את חוק הזהות?
הרי אם חוק הזהות אינו תקף אפשר להפסיק לחשוב ולדבר. הדיבור הוא אז סתם השמעת רעשים, והכתיבה, כצורה של דיבור, היא אז סתם קשקושים גרפיים.*

התשובה (לדעתי),
המכשף חי ביותר מעולם אחד, והזהות, שהיא המהות, איננה בעולם המוכר, אלא ברמה האנרגטית ש"מתחת" לכל העולמות. לכן כל מה שנתפש הוא רק "לבוש" של מהויות אנרגטיות, תופעה, ולכן כל שינוי בעולם המוכר, קיצוני ככל שיהא, אינו פוגע בחוק הזהות.
בדוגמאות לעיל, דון חואן וההילרית נשארו במהותם כל הזמן אותן ישויות אנרגטיות זוהרות.

כלומר, הפרת חוק הזהות קורית מבחינת המיינד הזר כי הוא לא מכיר עולם אחר מהעולם הזה, ולכן הוא משתתק ויוצא מכלל פעולה.
עבור המכשפים, שאינם מוגבלים לעולם הזה, חוק הזהות אינו נפגע.

* הדיבור הוא תמיד על משהו, על נושא המשפט, אבל אם חוק הזהות אינו נשמר, אין משהו יציב שאפשר לדבר עליו.

שבת שלום

**************

 הוצאת טולטק

www.toltec.co.il

הערות ותוספות

7.2.20

אני חושב שיש לנו כאן המחשה לרעיון של תקיעת יתד העוצר את זרימת הכוונה של הקשב הראשון, עצירת העולם, כפי שמתואר בעיקר, למיטב זכרוני, ב"שישה פסוקי הסבר", הפרק המסתורי שנוסף למהדורה הספרדית של "מתנת הנשר". הפרק נמצא באתר הוצאת טולטק מתורגם לעברית.
כלומר, עצירת הזרימה של העולם היא עצירת ההמשכיות; הפסקת הזהות העצמית (לכאורה) של משהו.

דרך אגב,
six explanatory propositions - שהוא שם הפרק: proposition באנגלית הוא פסוק, משפט, טענה, אבל גם הצעה.
אבל צריך לבדוק אם המשמעות של הצעה נמצאת גם בספרדית, שבה הופיע הפרק לראשונה.

================== 
7.2.20

שיר מטונל אחר.

מילים: שלמה סקולסקי
לחן: צבי בן-יוסף
כתיבה: 1939
הלחנה: 1944
==================  
8.2.20

 רעיון ההמשכיות (או, בניסוח שהצעתי, חוק הזהות הלוגי) הוא אחד ממחשבות המפתח (key ideas) הבודדות שבתשתיתו של המיינד. אם אחד מהם מופר, המיינד קורס, העולם עוצר.

הטענה שבפוסט, במילים של הספר:
ההמשכיות/הרציפות בנויה על המחשבה שאנו ישויות מוצקות, ואנו מקבלים את האפשרות של השתנות הדברים אבל רק עד לרמה מסוימת.
במילים שלי: אדם לא יכול להיהפך לכלב או לעורב. זה לא שינוי המותר על ידי המיינד. 

he explained that the world of our self-reflection or of our mind was very flimsy and was held together by a few key ideas that served as its underlying order. When those ideas failed, the underlying order ceased to function.
"What are those key ideas, don Juan?" I asked.
"In your case, in that particular instance, as in the case of the audience of that healer we talked about, continuity was the key idea," he replied.
"What is continuity?" I asked.
"The idea that we are a solid block," he said. "In our minds, what sustains our world is the certainty that we are unchangeable. We may accept that our behavior can be modified, that our reactions and
opinions can be modified, but the idea that we are malleable to the point of changing appearances, to the point of being someone else, is not part of the underlying order of our self-reflection.
Whenever a sorcerer interrupts that order, the world of reason stops."

("כח השקט" עמוד 144)

==================  
8.2.20

הנוף ממקום חוסר הרחמים (הגיגים פרשניים לעונג שבת)

===============

מה רואים משם? או, מה מן הראוי שנראה משם?

את הדבר שראוי למות למענו.

המושג מופיע בפרק "הקפיצה אל התהום" שב"צדו הפעיל של האינסוף".

כפי הנראה, זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף, הלקח של אחד האירועים הראויים להיזכר ולהיכלל באלבומו של הלוחם.

לדעתי, דון חואן תימרן את קסטנדה לבחור לעצמו משהו הראוי למות עבורו כשגרם לו להאמין שהמכשפה לה-קטלינה רוצה להרגו, את דון חואן. שו ולז הילד, בסיפור השיט בנחל התת-קרקעי, היה מוכן למות למען אביו והוכיח זאת. קסטנדה, בשלב מאוחר בחייו, השיג לעצמו יעד כזה: דון חואן, הוא הנגואל, הרוח. גם הוא הוכיח שהוא מוכן לכך כשיצא למלחמה נגד לה-קטלינה.

הדיון מזכיר לי אמירה רלבנטית מ"להתעורר אל החלום":

"[קסטנדה לפלורינדה:] הלוחם איננו עבד, אלא משרת של הרוח. לעבדים אין ברירה, למשרתים יש. הבחירה של הלוחמים היא לשרת ללא-רבב." (עמוד 184)

לסיכום

הפוסט מציע שחוסר הרחמים העצמיים (האכזריות, ruthlessness) הוא הדחה של האני מכס "הדבר שראוי למות למענו" והכתרת הרוח במקומו.
ללא ההכתרה החדשה, ההדחה לא תחזיק מעמד.

במבט אחר

הבחירה החופשית היחידה שיש ללוחם היא הבחירה: את מי להכתיר כאדונו: את האני (זוהי ברירת המחדל, מגיעה מהמפעל :) ) או את הרוח.

אספקט נוסף
מה שרואים מנקודת חוסר הרחמים זוהר בעוצמה מבעד לעיניים המתבוננות :)

================== 
8.2.20

אמנם אין לחרטות ולהתנצלויות מקום בעולמו של הלוחם, אבל השיר טוב :)

==================
9.2.20

בלכתך אל ההילר/ית
============

הבא איתך חבר/ים. כל המרבה הרי זה משובח. 3,4 חברים הוא כנראה מספר מעולה. (להלן "הוא" יציין הוא/היא/הם/הן)
רצוי שהוא לא יהיה אמון על העשייה של הלעג, שלא יהיה קטן אמונה.

למה להביא חבר/מכר?

(פרשנות לסיפור הנפלא על ההילרית, "כח השקט" עמוד 110)

כי הוא ישמש עוגן במציאות המוסכמת להתנסות הפאראנורמלית של הריפוי (לאירוע שאירע במודעות מוגבהת, heightened awareness).

הוא ימנע מהמיינד את אפשרות המילוט אל נפנוף כל העניין כאשליה, כאחיזת עיניים.

ההילרית נכנסה לטרנס ויצרה רושם משכנע לחלוטין של השתלטות רוח של לוחם קדמון על גופה. התמרון הזה נועד לסלק ספקות, לשכנע, לשבור את ההמשכיות של זהותה העצמית => להוציא את האירוע מחוץ לתחום השיפוט היומיומי, לנפץ את ההשתקפות העצמית, לשתק את המיינד, לעצור את העולם עבור הנוכחים (סתם תרגיל בסינונימים :) )

.

קסטנדה אומר שבנוסף לכמה עוזרים של ההילרית שנכחו באירוע, נכחו שם גם interested observers like myself, והוא שוחח בתום האירוע עם שלושה מהם. כולם הסכימו שהם חוו את אותו הדבר; ראו את אותו אירוע בלתי יאומן. קסטנדה לא משתמש במילים "חברים של החולה", אבל ייתכן מאד שזה נרמז במילה "כמוני". בכל מקרה, הוא היה מספיק קרוב לחולה כדי ללמוד לאחר מכן שהוא אכן הבריא. ככל הנראה, הוא היה בקשר אתו. כלומר: לפחות הוא (אולי נוספים) שימש עוגן לריפוי הפלאי במציאות המוסכמת.

מה שמצחיק (אותי) זה שהוא בא לכאורה כצופה תמים, ובלא יודעין שימש גורם פעיל בריפוי.

הערה

נכון שמאוחר יותר הציג קסטנדה בפני דון חואן דיעה צינית לגבי האירוע, כלומר נטה לראות באירוע מקרה של אחיזת עיניים, זריזות ידיים...
יש כמה אפשרויות:
- ככל הנראה הוא פיתח את הספקנות הזו מאוחר יותר, עם הזמן. 

- שעמדתו הספקנית היא רק ברמה שטחית, אבל ברמה עמוקה יותר הוא היה משוכנע בממשות האירוע.

- שעמדתו הספקנית לא הובאה לידיעתו של חברו החולה.

- ייתכן שחברים אחרים שנכחו באירוע והשתכנעו בממשותו שימשו מספיק עוגן במציאות עבור המיינד של החולה.

==================
10.2.20

מדובר כמובן בהילר/ית שמשתמש ב"מופע" החורג מהיכולת להבינו (שיתוק המיינד וכו.) ולא באיזה קקמייקה שקורא לעצמו הילר. אל האחרון אפשר ללכת בלי חבר :)
.
הרעיון בפוסט אינו קל לעיכול והייתי מביא דוגמה נוספת, אבל כרגע אני לא מצליח להיזכר בכזו, וזה לא מפתיע.
למה?
כי השימוש בבני אדם רגילים הוא רלבנטי כאשר המכשפים רוצים לשנות דברים במציאות המוסכמת, ודי נדיר שיש להם עניין בזה.
יש לי דוגמאות לשימוש בחפצים שמטרתם דומה, אבל הם משמשים עוגנים למציאויות אחרות, לא למציאות המוסכמת.

דוגמה אחת שבכל זאת יש בה שימוש בבני אדם "מן היישוב", לא רק במכשפים, היא כאשר הנגואל חוליאן ערך מסיבה גדולה על גדת נהר, אליה הוא הזמין שכנים, עוברי אורח ו"כל מי שהוא יכול היה להזמין" = כל המרבה הרי זה משובח, כשמטרת האירוע ושיאו היו השיעור לדון חואן החניך: מהי הרוח וכיצד מגדירים אותה/אותו. השיעור כלל את השלכתו למים הקרים והסוערים של הנהר, כשדון חואן לא ממש ידע לשחות.
לי ברור שהנגואל חוליאן, בהזמינו אנשים רבים, רצה לשנות משהו במציאות המוסכמת, אבל לא ברור לי מה. אולי לרשום בתודעה הקולקטיבית את מותו של דון חואן (כביכול). לדון חואן היה ברור שהוא עומד למות.
==================
10.2.20

השימוש באנשים, בצופים, מודגש בתיאור:
"לאחר שהכריז על כוונתו, אשר הסתירה את מטרתו האמיתית, קיבץ הנגואל חוליאן אנשים ככל אשר יכול היה, בכך הוא עשה אותם לשותפים למעשיו, מדעת ושלא מדעת." ("כח השקט" עמוד 201 למטה)
==================
10.2.20

מה מזכירה לכם כותרת העיתון הבאה:

"62% of New Hampshire Democrats say they’d prefer human extinction to 2nd Trump term: poll"

("New York Daily News" Feb 07, 2020)

.
לי היא הזכירה את זה:

"What you were doing this morning was absurd. You call it explaining. I call it a sterile and boring insistence of the tonal to have everything under its control. Whenever it doesn't succeed, there is a moment of bafflement and then the tonal opens itself to death. What a prick! It would rather kill itself than relinquish control. And yet there is very little we can do to change that condition."

("סיפורי עוצמה, בפרק "זמן הנגואל")

================== 
11.2.20

הוצאה מן הקהל
==========

מהסיפור על ההילרית התגלגלתי אל הסיפור על השלכת דון חואן החניך אל הנהר, כי גם שם נאספו אנשים "מן היישוב" לשמש צופים, ובכך הפכו לשותפים למהלך שלא הבינו וללא ידיעתם.

טענתי שאינני יודע מה ניסה הנגואל חוליאן להשיג בגיוס קהל גדול ככל האפשר של אנשים רגילים, לא מכשפים, למסיבה הגדולה שהוא עשה, שבסופה הוא השליך את חואן החניך לנהר הקר הגועש.

עם זאת, כמה רשמים ואפשרויות בכל זאת עולים נוכח התיאורים.

 

- הנגואל חוליאן אסף אנשים רבים ככל האפשר, האכיל אותם היטב, הביא נגנים, שיעשע אותם בבדיחות ובהצגות, ולבסוף, בערב (שעת העוצמה), כנראה, (המסיבה החלה אחר הצהריים) הוא דיבר במעין תפילה, כנראה אל השמש הגוועת. היה זה ביום של הפוגה בגשמים ולכן סביר שהשמים לא היו מעוננים, כלומר השמש נראתה (או זוהר השקיעה).

זה מציע פירוש ל: "כל שהנגואל חוליאן עשה באותו יום ליד הנהר היה מעשה של ראווה, שלא נועד לקהלו האנושי, כי אם לרוח נועד, לאותו כוח הצופה ומשגיח בו. הוא קיפץ ופיזז מתוך חירות להנאת הכל, וביותר התכוון לכוח ההוא." (עמוד 204)

הכח הצופה הוא הרוח, וככל הנראה היא השמש. גם האזכור של הרוח ככח החיים, בקטע שמעל, עשוי לרמוז לשמש. יש מקומות אחרים בספרות שהזיהוי בין הרוח והשמש הוא הרבה יותר ממרומז.

 

- מה הייתה הטקטיקה של הנגואל חוליאן באירוע?
לדעתי הוא הרדים את הטונל של הקהל (עושים כיף, אוכלים, מוסיקה, בדיחות...). רגע הזריקה של חואן לנהר היה זעזוע עבורם (דון חואן מספר שראה את הזעזוע במבטם כשהיה באוויר). לדעתי, זוהי חבטת נגואל לקבוצה. חבטת הנגואל מופעלת ברגע של היסח דעת, רגע של אי עמידה על המשמר.

 

- אחת המטרות של האירוע היתה לדעתי להוציא את דון חואן מקהל המעריצים של אותם מעטים שנקודת המאסף שלהם נמצאת בדיוק באחד משני המיקומים:

 

 

The rest of humanity, the old nagual told don Juan, was merely the audience. In our day, they were the lovers of reason. In the past, they had been the lovers of silent knowledge. They were the ones who had admired and sung odes to the heroes of either position.

להוציאו מהמון "בור אך עמוס ברגשות שחיבה יתרה נודעת מאתו לפועלה המתוקן של תבונת ההיגיון [... ושלא יהיה] חלק מקהל בור האוהב אהבה חולנית את הלא ידוע". (עמוד 203)
.
זה גם מסביר מדוע שאל הנגואל חוליאן אם יש עוד מישהו בקהל שרוצה לדעת מהי הרוח. כלומר, להדגיש את הוצאת דון חואן מהקהל.

==================