יום חמישי, 9 באפריל 2020

מאין יבוא עזרי - מקצה שני



במקצה הראשון הצעתי את התשובה שקיבלה טאישה: העזרה תגיע מהאופק הדרומי.
הפעם אני מביא את תשובתה של קרן ברמן, אותה פגשנו בפוסט הקודם "להיות כאן וכאן".
אני מביא את דבריה כי היא אומרת במילים שלה בדיוק את מה שהטולטקים אומרים: הריקון של עצמך מחשיבותך העצמית, מהציפיות והשאיפות שלך (אותן קיבלת מהמיינד הזר הטורף), מזהותך העצמית...... יוצר ריק שמתמלא מיד על ידי הרוח.
אמנם את הצד השמאלי של אי הטונל שהתרוקן תופש הרצון, אבל הוא מגיע, לדעתי, בו זמנית עם הרוח.
הלינק לוקח אתכם ישירות לחלק האחרון של הסרטון. נדמה לי שהחלק הקודם לו הוא בר-ויתור.



גירסה אינסטרומנטלית לשיר שהובא בפוסט הקודם.
 
המשך חג שמח.

הערות ותוספות

9.4.20

גירסה יפה לשיר מוכר.
הדקה וחצי האחרונות הן כבר סתם רעש.



ותרגיל נחמד בשינוי נקודת המבט:


============== 
10.4.20

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
=================
הקטע החשוב הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל".
לי הוא הזכיר את הדיבר שבכותרת.
האם יש דברים בגו ?
 עם זאת, לדעתי אנו זקוקים לאמצעי עזר, אנו צריכים להשתמש בסולם ואחרי שהגענו לסלק אותו.
אני מתכוון לכך שרק על ידי נקודת מבט נוספת, אנו יכולים להגיע לנקודה השלישית, היא השקט הפנימי, היא הרוח, הכוונה.
רק כשלפנינו שני עולמות, העולם הרגיל ועולם המכשפים, רק אז אנו יכולים להבחין בכוונה הנמצאת ביסודו של כל עולם, ואז להגיע לכוונה הטהורה.

כלומר, עלינו להשתמש באמצעי עזר מתוך הכרה שהוא רק אמצעי עזר זמני.

מה שאני רוצה לומר, הוא שלהתכוון לשקט אפשר אחרי שהגענו לשם. לצורך ההגעה צריך להשתמש באמצעי עזר. לאחר שהגענו, אנו יכולים כמו קסטנדה, כשדון חואן אומר לו להיכנס לשקט פנימי והוא נכנס. דבר שחוזר על עצמו בספרים המאוחרים: משפט קצר שהקורא עלול לחלוף על פניו כמעט מבלי משים. דון חואן אומר, ומיד קסטנדה נכנס למצב השקט ומיד ממשיכים בעלילה, ללא כל התעכבות. 

אוסף אמצעים לעצירת הדיבור הפנימי (עצירת העולם שדיבור מכונן אותו) ישנו ב"מסע לאיכטלאן". הספר הוא, על פי הצהרת כותבו, אוסף האמצעים למטרה זו. 
============== 
11.4.20

מסע מיסטי


============== 
11.4.20

העצמי כהשתקפות במראה נעלמה, ומשמעות ניפוצה
=============================
הרעיון שבכותרת אינו דבר פשוט להבנה. אני לא יכול להגיד שאני מבין זאת. זהו גרעינו של "ההסבר של המכשפים" (תורגם "תשובת המכשפים" ב"סיפורי עוצמה"), אבל הרעיון מופיע לאורך כל הספרות.
על פי הסבר המכשפים: אנו מוכנסים לתוך בועה בתחילת חיינו וכל תפיסת העולם שלנו, כולל הזהות העצמית, מצטמצמת להשתקפות שעל קירותיה של הבועה הזו. מה שמשתקף קרוי טונל. (הרצון שלנו משקף את הנגואל).
לדעתי, המראה הזו, המשקפת לנו את עצמנו ואת תפישת העולם שלנו, היא חלק ממערכת מראות עצומה של כל האנשים, ולכן לדעתי, ניפוץ המראה (הוא משימת החניכה) קשור בניתוק מהחברה.
זה מסביר את האמירה שהאדם הרגיל (לעומת הלוחם) מחפש אישור בעיני הזולת וקורא לזה ביטחון עצמי.    עצמי !!!!!
. שאלת טריוויה: מה, להבדיל, מחפש הלוחם בעיני עצמו ואיך הוא קורא לזה?
.
לניתוק מהחברה יש דרגות שונות, כולל היותך בלתי צפוי (חסר שגרה, דבר שמפחיד מאד את האנשים, לא?). כשהדרגה הגבוהה היא הידיעה שאת/ה מת. רק אז את/ה משוחרר מהאחיזה של החברה (ראו את ההסבר שלי לכינוס האנשים הרבים על שפת הנהר כשדון חואן החניך הושלך לנהר הסוער, ואת מותו הפומבי של הבחור הצעיר בפארק). לכן, זה לא בעל ערך רב לשמור על סודיות של אורח חייך כשהאנשים לא יודעים היכן את/ה, אבל הם יודעים שאתה מסתתר.
תמיד תהיתי כמה שילם קסטנדה עבור תעודת הפטירה שלו
השחרור הזה קרוי "התמרון האולטימטיבי של המכשפים", והוא נאמר על הסבתא של קסטנדה שמכרה את ביתה ונתנה את הכסף לבנה, והסתלקה ללא הותר עקבות עם האינדיאני המכשף. כתוצאה מכך, בני משפחתה הוציאו אותה מתודעתם.
============== 
12.4.20


האם יש מקום לחמלה ועזרה לאחרים בעולמו של הלוחם?
=================================
אני לא מבין בבודהיזם, אבל ייתכן שכאן אנו מגיעים לצומת שבה חלק מהבודהיסטים ייפרדו מאיתנו.
עם זאת, ככל הנראה, אם הם יחליטו לבחור בנתיב הטולטקי, הם יוכלו בשלב מאוחר יותר לחזור ולהיות בודהיסטים, ובעצם להיות ולעשות כל דבר, כולל הוללים מיניים (ראו את ההסבר ב"מפגשים עם הנגואל").
הקטעים הבאים לקוחים מ"הטבעת השניה של העוצמה", פרק 6, "תשומת הלב השנייה" (הקשב השני).

.

"[הנגואל אמר ש:] ללוחם אין חמלה [compassion] כלפי אף אחד. עבורו [עבור הנגואל], להיות בעל חמלה פירושו שאת/ה משתוקק שהאדם האחר יהיה כמוך, [שהאדם האחר] יהיה בנעליך, ואתה מושיט יד לשם מטרה זו בלבד."

[...]

"הנגואל אמר שרק מכשף אשר מסוגל לראות והוא חסר צורה [השיל/ה מעליו את הצורה האנושית] יכול להרשות לעצמו לעזור למישהו. משום כך הוא עזר לנו ועשה אותנו למה שאנחנו. אתה [קסטנדה] לא חושב שאתה יכול לשוטט לך ולאסוף אנשים מהרחוב ולעזור להם, נכון?"

.
ממש בהמשך מספר קסטנדה על מקרה שבו הוא העביר שבלול מאמצע המדרכה אל מתחת לעץ. הוא היה בטוח שבכך הוא הציל את השבלול ממוות בטוח. דון חואן מסביר לו שם מדוע מחשבה זו היא מחשבה פזיזה וצרת אופקים. אחת האפשרויות שקסטנדה לא לקח בחשבון [מתוך שתיים שהוא מציין שם] היא שלשבלול היה מספיק עוצמה אישית לחצות את המדרכה בשלום. במקרה זה, העזרה של קסטנדה לא עזרה לו, אלא גרמה לו לאבד את מה שהוא הצליח להשיג במאמץ כה רב. "זהו גורלו של אותו שבלול, שאידיוט יחצה את דרכו ויגרום לו לאבד את המומנטום שלו."
הסבר זה של דון חואן לגבי צבירת העוצמה, למרות שהוא נראה אולי שולי ביחס לדיון אודות נתינת עזרה, לדעתי נוגע בשורש הענין: העזרה כפגיעה בעוצמה האישית של "הזוכה" לעזרתנו, ובנוסף גם רומז לנו משהו אודות העוצמה: משהו הנוגד את האינטואיציה:
ההיגיון "הבריא" אומר שאם לשבלול יש עוצמה אישית בכמות כלשהי, אז איתה הוא התחיל את מסעו לחציית המדרכה, והעברתו פתאום באמצע הדרך למקום בטוח, מתוך הסיפור נראה שמדובר בהחזרתו לנקודת המוצא שלו, לא אמורה לשנות את מידת העוצמה שבו, לא?
מהסיפור עולה הרושם שהמסע של השבלול הוא מהלך של צבירת עוצמה ואת המומנטום הזה קטעה העזרה של קסטנדה.עלינו מוטל לבצע הכללה של מקרה השבלול למקרה כללי.
.
העמדה הזו כלפי עזרה לאחרים לא אמורה להפתיע אותנו, הקוראים. היינו אמורים לחשוב כך בעקבות כל מיני עניינים אחרים, לדוגמה: הלוחם שואף לחלוף על פני האדמה כצל בלתי מורגש ככל האפשר, לא להשאיר עקבות, בעוד שעזרה לאחרים היא כמובן התערבות "גסה" בסדר העולם.
.
אז מי בא אתי לעזור לדולפינים? :)
נ.ב.
מתי יוכל הבודהיסט לחזור ולהיות בודהיסט?
על פי הציטוט שבפוסט: אחרי שירכוש את יכולת הראייה ויאבד את צורתו האנושית.
ככל הנראה, העזרה תהיה אז כזו הנוגעת לחירות, לחיבור אל הרוח. היא לא תעזור לאף אחד לעלות עשירון :)
============== 
12.4.20
עוד צלילים מאותו חליל.
"מספר אחד".
============== 
13.4.20

הקטע המוזיקלי מאד מוכר, אבל אני לא זוכר את שמו או את שם היוצר, ואין לי אפליקציה לזיהוי , אז קבלו אותה בהקשרה.
 https://youtu.be/TVz5saAckrw?t=1786
============== 
13.4.20

Acoustic Alchemy - Missing your touch



 
==============


9 תגובות:

  1. בוקר טוב אבי,

    מקור תפיסתה של ברמן הוא בקבלה (ללמדנו שכל התורות הרוחניות מדברות בסופו של עניין על אותו דבר....) העתקתי ציטוט קצר מהויקיפדיה

    תורת הצמצום (ויקיפדיה)

    "המקובלים מספרים כי הבורא ברא את הרצון לקבל (ליהנות) הנקרא 'נברא'. בעצם פעולה זו הבורא הפריד עצמו מהנברא, ויצר הפכים, בורא נותן ונברא מקבל. כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לשלמות מבחירתו החופשית, להשתוות עמו, צמצם הבורא את עצמו, את אורו, וברא מדרגות ועולמות בצמצום אחר צמצום, המשתלשל עד לעולם הזה שבו שולט הרצון להנאה גשמית המוליך את התפתחותה של האנושות בהשגת הנאות שונות, החל מהנאות בהמיות פשוטות, דרך הנאה משליטה וכבוד ועד להנאה שכלית.
    הצמצום יצר את הבחנה בין אין-סוף השם יתברך שהוא מציאות נצחית ובלתי משתנה (היה-הווה-ויהיה) לבין התפיסה הארצית של בני האדם, או החלקית של הרוכשים כלים רוחניים, וברא בהתאמה עולמות דינמיים ומופרטים המשתלשלים מאין-סוף לסופיות. תכלית בני האדם, לפי הקבלה, היא לשוב לאין-סוף, מתוך השגת המציאות האחדותית של מקורם על ידי תיקון רצונותיהם, כאשר בתהליך התיקון הנברא נדרש לצמצם את רצונותיו האנוכיים על מנת לפנות מקום לגדילתו הרוחנית, מתוך דבקות והתבטלות בפני הבורא.
    הצמצום הראשון של אין סוף נקרא צמצום א', מתוך צמצום זה נוצרה מערכת אדם הקדמון (או אדם הראשון), הראשון בסדר השתלשלות העולמות מטה מאין סוף.
    חלק מן המקובלים גרסו כי את הצמצום אין להבין כהפחתה, אלא כהסתרה, העלם, שהרי עולם אינסוף כולל את כלל הצורות אם כי בבחינה בלתי משגת. לעומת זאת, לפי קבלת האר"י כרוך הצמצום במידה של הסתלקות ('סוד הצמצום') היוצרת חלל ריק בו מצויים רק שיירי רשימות של נוכחות אין-סוף, מעורבים בשורשי הדין האלוקי - מצע ממנו נבראים כלל העולמות."
    - נחמד "פח האשפה המרחף" :)
    - כפי שהבנתי ממה שכתבת ,בחלק האחרון של הפוסט, האמצעים החדשים להגיע לרוח הם לא "דרמטיים" והם כוללים מדיטציה, לימוד וקריאה, שחזור וכו'... ואני משערת שעוד
    א גיטע שאבעס
    אשמח לקבל את המייל העדכני שלך

    השבמחק
    תשובות
    1. בוקר טוב, ליאורה,
      תודה על הציטוט. אכן ראיתי את הדימיון. יש ללא ספק קווי דימיון עם תורות רבות.
      אין לי בעיה עם העולם כפח אשפה. בעולם הזה ההפרשות של סוג אחד הן מזון של השני. התואר "מרחף", אני משער, הוא תוספת שלך, בהשראת האסטרונומיה המודרנית של הארץ ככדור בחלל אינסופי.
      .
      האמצעים לעצירת המיינד (עצירת הדיבור הפנימי, עצירת העולם) המוזכרים בספר כוללים את ההליכה הנכונה, אי עשיות (פעולות שאינן במסגרת תבניות עשייה מוכרות וחסרות היגיון תכליתי במבט של המיינד הרגיל, גמילה מהחשיבות העצמית, המוות כיועץ, ניתוק משגרות החיים ועוד.
      .
      המייל שלי הוא אותו אחד שבו התכתבנו. אם אין לך אותו ארשום אותו שוב (אני לא רוצה להזין את האל המידע הזה (גוג-אל :) ). אני בודק את תיבת המייל פעם ביום, במקרה הטוב. יש תקופות של פעם בשבוע. אז אם יש לך כוונה לשלוח משהו, צייני זאת כאן בתגובה. לכאן אני מגיע בתדירות מעט גדולה יותר :)
      שבת שלום.

      מחק
  2. העצמי כשיקוף מראה נעלמה...
    מחשבות: האסוציאציה הראשונה שלי הייתה "משל המערה" ...שם האשליה של האנשים הכבולים במערה (בעצמי?) הייתה הצל שלעל הקירות , אשליה של מציאות
    "היציאה מן המערה" או "ניפוץ המראה", בדומה, הוא השגת החרות (מראה - עליסה בארץ המראות...)
    בכלל, למילה חרות יש רבדים רבים אבל כולם עוסקים בניפוץ , לדעתי, מכבלי המחשבה, התרבות, האגו, הפחד, העצמי על תשוקותיו וכו'...
    בנוגע לחמלה, אני מתקשה להבין את התפיסה הטולטקית (כמו שאני מתקשה עם נושא ההיפרדות החברתית בכלל) אני מבינה את נושא הרחמים אבל, משמעות המילה חמלה, לדעתי, היא לא במתן עזרה (כפי שעזר קסטנדה לשבלול).
    חמלה (אני חושבת שגם בבודהיזם) היא היכולת לראות את האחר, את הקארמה שלו, מסלול חייו בהבנה אמתית. אולי הקשבה ואמפתיה הן הקרובות ביותר למילה חמלה בשבילי. וכיוון שגם אני נתונה למסע שלי, טועה , נופלת... הרי שאין בכך התנשאות . ולפעמים אנחנו נמצאים בדרכו של האחר גם כדי "להתערבב" במסע שלו . לא כל מפגש , לדעתי, הוא נטילת המאמץ במסעו של האחר. לפעמים ההתערבות היא ליטוף שעוזר במסע ולפעמים המפגשים מטרתם לימוד(אפילו אותו שבלול בסיפור של קסטנדה, תפקידו היה לתת שיעור לקסטנדה. שיעור שהוסבר לו על ידי דון חואן) אני בכלל חושבת שמרבית המפגשים שלנו , המשמעותיים, הם מפגשי תלמיד- מורה (גם אם רק בקטנה)
    אבל, אולי זה אחרת אצל הלוחם..
    יום נפלא

    השבמחק
    תשובות
    1. ההשוואה למשל המערה יפה. אני חושב שאפלטון/סוקרטס קלע לתפישה הטולטקית :)
      הצעת הסבר מוצלח בעיניי לגבי משמעות החמלה בשונה מעזרה. עם זאת, שני המושגים נמצאים בספרים, ובסמיכות זו לזו, כקשורים זה לזה, כפי שהבאתי בציטוטים הנ"ל.
      מקרה השבלול הוא גם לדעתי שיעור, כפי שהסברת.
      לדעתי, מכיוון שהלוחם שואף ליצור ריחוק רגשי (detachment) מכל דבר בעולם, הוויתור על חמלה הוא פועל יוצא של הריחוק הזה. אין ללוחם רחמים עצמיים כלפי עצמו, ולכן אין בו חמלה כלפי אחרים. הלוחם הטולטקי שואף לראות את עצמו כאילו הוא כבר מת, וזו לדעתי הדרגה העליונה של ריחוק, והיא בו זמנית גם שחרור מכבלי החברה, מצד הזולת.
      יום מצוין.

      מחק
  3. הי אבי,
    מבלי להתווכח... רחמים עצמיים ראויים לרחמים עצמיים:) ולכן רצוי מאוד להיפרד מרגש זה (המלצה גורפת לכולם, לוחמים או לא...) אני לא רואה קשר בין חמלה כלפי הזולת ואפילו כלפי עצמך לרחמים עצמיים... האם הלוחם צריך להגיע למקום בו אין לו רגשות כלל? מעין רובוט מכאני?
    אני חושבת גם שכבר העליתי את העניין הזה בעבר; המכשפים הטולטקים לא היו בודדים , הם חיו בקבוצה מאוד דינמית ואפילו קיימו יחסים של אהבה

    השבמחק
    תשובות
    1. הטולטקים גילו שחשיבות עצמית היא רחמים עצמיים במסווה של חשיבות עצמית.
      האם את מאמינה להם? :)
      האם הלוחם שואף לחיות ללא רגשות? שאלה טובה. הרגשות מתעוררות בנו בגלל שאנו נצמדים לדברים בעולם, ומתברר שמשהו מעורר בנו אמוציות כי זהו מזונו. אז כפי הנראה הלוחם חומק צרגשות עד השלב, לדעתי, של אבדן הצורה האנושית, קרי השתחררות מהטפיל השולט במחשבתו, ומעורר בו הזדהות ואמוציות.
      ואחר כך? אלוהים גדול.
      זהו הדבר האחרון, השלב האחרון של קסטנדה המתואר בספרים. וככל שאני זוכר, אולי אני טועה, הוא רק מתאר את ההשלה של הצורה הזו מעליו. לא מה קורה אחר כך.

      מחק