קריאה בכתבי קרלוס קסטנדה, פלורינדה דונר, טאישה אבלאר ונוספים
יום חמישי, 10 בספטמבר 2020
אנטנות של הקשב השני - הפירמידות מזווית טולטקית
"הן נמצאות בעולם הזה, אבל הן לא מכאן".
.
הקטע הבא לקוח מתוך פרק מרתק ב"מפגשים עם הנגואל.
.
העבודה על המהדורה השניה של הספר, שתהיה דיגיטלית וחינמית, מתקדמת היטב, וקשה לי לראות איך היא לא תצוץ בעולמכם לקראת ראש השנה, עתוי שיתרום את כוחו הסמבולי :)
הקטע הבא הוא המשך לקטע הקודם, הלקוח מ"מפגשים עם הנגואל", וממנו אפשר להקיש על
הסכנה שבפירמידות.
כדאי לשים לב לניסוח: תייר ש"הותקף" על ידי.... היופי.
אני מציע את הפירוש שהיופי, כמקרה פרטי של השתאות, פליאה, (בקטע הנ"ל מופיעה "התלהבות בלתי מרוסנת") הוא מצב שבו המיינד משותק, ולכן הקשב השני נעשה פעיל.
לגבי הפירמידות, אני מציע שחווית ה"בלתי יאומן למראה עיניים" נוכחן משתקת את המיינד והופכת אותנו לפגיעים, נוחים לתמרון, לטרף קל, אלא אם כן, כפי שאומר קסטנדה מיד בהמשך, נהיה חסרי רבב.
האם שבעת פלאי עולם היו מלכודות לקשב השני?
שבת שלום.
===================
13.9.20
בשבח פיזור הדעת (absent mindedness) ======================== הטולטקים שואפים להיפטר מהמיינד, שהוא התקן זר, כלומר אינו חלק ממהותנו, אלא של ישות זרה. לאבד את הדעת (losing your mind , לצאת מדעתך, להשתגע) הוא דבר חיובי ("אם תאבד את דעתך, לא איבדת הרבה", להיפך, הרווחת, אבל בתנאי שלא תאבד את ה- underpinnings שלך. כלומר, צריך לצאת מהדעת מבלי להשתגע. איך עושים זאת? על ידי חיבור לרוח ובעזרת הייקוש: הלוחם הנמצא בחברה מעמיד פנים שאכפת לו מהדברים, שהוא אינו אדיש לדרמות האנושיות). . היינו מהמרים שמצב של פיזור הדעת (absent mindedness, מילולית: היעדר הדעת), יהיה גם הוא חיובי עבור הטולטקים. הקטע הבא מאשר את הדבר: ההקשר: דון חואן מביט לתוך עיני קסטנדה (ומניע בכך את נקודת המאסף שלו) : "ולפתע, הייתי מביט פנימה. זו הייתה תחושה דומה מאד לחלום בהקיץ מפוזר דעת, אבל עם תחושה נלווית מוזרה של מודעות עזה לעצמי והיעדר מחשבות. כשאני במודעות עילאית, הייתי מביט פנימה, אל תוך האין". ("עוצמת השקט" עמוד 115)
אם כן, המבט פנימה כולל תחושה של חלום בהקיץ ופיזור הדעת. מדוע אני מתעכב על המבט פנימה ומאפייניו? כי אני לוקח מילולית (גם) את האמירה הבאה: "העיניים מקושרות במישרין לכוונה. למרות שזה ישמע כסתירה, האמת היא שהעיניים מקושרות רק באופן שטחי אל עולם החיים היומיומיים. הקשר העמוק-יותר שלהם הוא אל המופשט." (עמוד 114) יש לשים לב שתחילת המשפט היא אודות הקשר הישיר לכוונה, וסוף המשפט הוא אודות הקשר העמוק למופשט, כש.... הכוונה והמופשט הם כינויים לאותו הדבר, הרוח. כל הדיון שם מלא ברמזים לכך שהכוונה/הרוח/המופשט נמצא בצדם הפנימי של העיניים. זה תומך ברעיון שהנקודות השביעית והשמינית בדיאגרמת שמונה הנקודות המהוות את האדם (ראו ב"סיפורי עוצמה"), כלומר נקודות הממשק אל הטונל והנגואל, הן העיניים. כזכור, אין תשובה מפורשת בספרים לשאלת מיקומן של שתי נקודות אלה ביחס לגוף הפיזי.
.
* - מה שתרגמתי כ"חלום בהקיץ מפוזר דעת" (absentminded reverie) תורגם כ"הרהור שחציו הזיה". תרגום שלא מיטיב עם הקורא (ולא עם המחבר :) . התרגום שלי לא מיטיב עם מבקשי העונג הספרותי-לשוני, אבל זה מעניין את הסבתא, שוויתרה על הגעה לקשב השלישי :) ). הקשר
בין פיזור דעת וחלימה בהקיץ למבט פנימה די ברור. בכולם יש הסטת המבט
מהחוץ; סילוק תשומת הלב מהסביבה החיצונית; אובדן עירות למה שקורה סביבך,
ומכאן התחושה פנימה (אני מעדיף לומר: אחורה).
.
אם כן, על מנת לארוז את הפוסט: השבח הוא לפיזור-דעת (חלימה בהקיץ) (= הסטת המבט מהעולם שבחוץ) המלווה במודעות רבה. נשמע כמו סתירה? ההבהרה בסוגריים נטלה ממנו במידה רבה את הסתירה. בכל אופן, הידע הטולטקי מתנסח בסתירות-לכאורה.
.
הפוסט הוא כרגיל, הצעה פרשנית בלבד. ===================
13.9.20
מוסיקה, השייכת למודליות הזמן של ספרי קסטנדה:
===================
14.9.20
המצבים השונים של הדברים כעצימויות שונות
==========================
שני הקטעים היפיפיים שבתחילת "צדו הפעיל של האינסוף": "התחביר" ו"התחביר האחר", שמבחינה צורנית אפשר לכנותם שירים (בגלל השורות הקצרות), לא זכו עדיין להתיחסות ראויה. בפוסט קצרצר זה רק אציע תובנה מסוימת:
התחביר הרגיל מדבר על העולם כמורכב מעצמים חומריים העוברים שינויים, קרי מצבים שונים, החל ממצב הלידה וגמור במצב המוות. זהו תחביר המחייב התחלות וסיומים לכל דבר.
מאידך, יש תחביר אחר שאין בו התחלות וסופים, אלא כל מצב הוא עצימות שונה: לידה, בגרות, מוות הם מצבי עצימות שונים (verieties of intensity). על פי תחביר זה, העולם הוא מרכבה שניתן לעלות עליה ולסייר בין עצימויות שונות של הדברים.
.
ראשית אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שמדובר בעצימות (intensity) ולא בעוצמה (power), כפי שתורגם, אם כי משמעויותיהם אינן זרות לגמרי.
שנית, אני מציע שהתחביר השני מתאר את: 1. הקשב השני, 2. העולם כאוסף מצבים המשוחררים מהסדר הזמני הקווי (לינארי). לכן אין בו התחלות וסופים, ואפשר לחזור אל מצבים, שעל פי התחביר הרווח כבר "אינם בנמצא". כידוע, בעבודת הסיכום, לאחר האירוע המוליך, מגיעים אל האירועים עצמם, לא אל זיכרונותיהם: נקודת המאסף מגיעה לאותם מיקומים בדיוק, בהם היא הייתה בעבר. על פי התיאור בספרים, חזרה כזו לאירועי העבר נחווית כממשית יותר מאותה חוויה בשעתה, ב"real time".
.
נ.ב. "מרכבה", "יורדי מרכבה" - מצלצל מוכר, לא? :)
אסיים בחומר למחשבה: אם האצלות הנשר: קווי העולם, הסיבים האנרגטיים, מהם מורכב כל דבר שבעולם ובתפישה, עשויים מהזמן (פלורינדה המבוגרת ב"מתנת הנשר"), מה מאפשר את היציאה מ"זרם הזמן"? מהו האי, או גדת הנהר, המשוחררת מהזרם, המאפשרת לקפוץ ממנה למקומות שונים בזרם, כרצוננו? בשיר הוא הופיע בכינוי "מרכבה".
===================
14.9.20
Barry White - Never Gonna Give You Up
שיר הכוונה-הבלתי-כפיפה unbending intent
===================
15.9.20
"הם יהרגוך נפש, ובלבד שיוכלו להיות לך למנהיגים" =============================
האמירה נמצאת ב"עוצמת השקט" עמוד 209, במסגרת הדיון בשלושת הטיפוסים שאליהם כל בני האדם משתייכים.
האמירה בכותרת היא משעשעת, אבל במקור היא חסרה את המרכיב ההומוריסטי. הייתי מצטער על כך שאני הורס בדיחות, אבל הלוחם אינו מצטער
שלושת הטיפוסים האפשריים לנו, בני האדם, מציגים אותנו באור נלעג. הדיון בנושא זה מתחיל בעמוד 208.
נקודת
האור בכל העליבות הזו היא שמתברר ששלושת הטיפוסים האלה הם בעצם סוגים של
חשיבות עצמית, סוגים של המיינד, כלומר הם קטגוריות של הלבוש הזר שלנו.
היוקשים מכנים את שלושת הסוגים הללו, כלומר אותנו, בשמות של הפרשות הגוף.
מדוע יוקשים?
לדעתי, משום שההתמודדות עם הטפילים היא שדה הפעולה והמומחיות של היוקשים. זוהי מסקנה מהטענות הבאות:
ההתמודדות
עם בני האדם, כלומר בתחומי הקשב הראשון, היא תחום הפעולה והמומחיות של
היוקשים, ומכיוון שבני האדם בקשב הראשון (העולם הרגיל) מנוהלים על ידי
המיינד הזר, יוצא שעם אלה מתמודדים היוקשים.
.
הספר "מפגשים עם הנגואל" מוסיף (גם) לנושא זה תובנות יקרות מפז. בין היתר, קסטנדה, שבספר זה הוא נגואל ברשות עצמו ובמלוא אונו,
אומר שהחשיבות העצמית (הטפיל) ניזונה מאותו סוג אנרגיה הנדרשת לצורך
חלימה. בספרות שלנו נתקלנו בטענה שהאנרגיה המינית שלנו היא אותה אנרגיה
הנדרשת לחלימה.
.
כותרת
הפוסט מדברת על הפגם שיש לסוג השני של החשיבות העצמית, אבל האמירה המדויקת
אומרת רק שאנשים השייכים לסוג זה מוכנים להרוג כדי להיות מנהיגים.
האם למישהו יש רעיון לאיזה סוג נאלח שייכים הפוליטיקאים הנאבקים עד לטיפת דמם האחרונה (ודמנו) כדי להיות לנו למשרתים, "משרתי ציבור"?
.
אנשים השייכים לסוג הזה מכונים "נאדות" (farts). עלינו לזהות את הסוג שאליו אנו שייכים ללא טיוח. לדעתי, משום שזה יציב אותנו בעמדת ריחוק (detachment) מזהותנו השקרית.
אחרי
שאישיותנו התגבשה, אינך יכול עוד לשנות את הסוג שלך. דון חואן אומר שהוא
שייך לסוג זה, וכך גם קסטנדה, שנפגע מאמירתו, כלומר נמצא בהכחשה.
"אני תמיד אהיה נאד" הוא המשיך, וכל גופו רועד מצחוק. "וגם אתה. אבל עכשיו אני נאד שאינו לוקח את עצמו ברצינות*, כשאתה עדיין עושה זאת". (עמוד 210)
.
* לא לקחת את עצמך ברצינות = ריחוק, detachment.
.
אסיים בחידה:
מיד אחרי שדון חואן אומר את המשפט הזה, תגובת קסטנדה:
"נמלאתי התמרמרות. רציתי לפתוח בוויכוח, אבל לא יכולתי למצוא את האנרגיה הנחוצה.
בכיכר הריקה, צחוקו יצר הדים מפחידים שלא מהעולם הזה (eerie)." (עמוד 210)
מהו ההסבר להדים האלה בכיכר הריקה מאנשים?
.
חידת רשות שניה: האמירה שבכותרת נאמרת במקום אחר בספרות, והפעם כפי שהיא, ושם זה דווקא לא מצחיק. .
אציע את תשובותיי בהמשך.
===================
17.9.20
מילה על ביטוח החיים של פרופסור לוקו
ש.======================
שמו הוא פרופסור לורקה, אבל אני תוהה אם הדמיון ללוקו הוא מקרי. הפרופסור המכובד הזה הוא בעיני הטולטקים בהחלט לוקו, בין היתר משום שהוא עושה משהו שנראה הכי הגיוני בעולם לאדם בן תקופתנו:
לפרופסור יש אמצעים כספיים והוא (כנראה) רכש לעצמו חלקת קבר, ועשה ביטוח חיים שמן למשפחתו למקרה שימות, וכך, אחרי שעשה את שני אלה, הוא אינו צריך לחשוב עוד על מותו, הרי ממילא אין לו מה לעשות בנוגע לכך.
.
האם יש משהו יותר הגיוני מצורת מחשבה זו?
.
הלוחם, להבדיל, נאחז במחשבה על מותו הבלתי נמנע (ובכל רגע) כבקרש הצלה (דימוי שלי :) ). הלוחם משקיע מאמצים עצומים כדי להפיק ולטפח את הידיעה (הטריויאלית) שאנו ישויות הנמצאות על הדרך למותן, לטפחה לרמה של וודאות מוחלטת, וזהו גם יתרונו על פני האדם הממוצע. ("צדו הפעיל של האינסוף" עמוד 124).
.
מבלי להיכנס לשאלת הרציונל שבגישתו של הלוחם להנכיח את הידיעה על מותו (כל התורה הטולטקית מקופלת בתשובה לכך), אסתפק בשאלה:
.
האם טפשי בעיני הטולטקים לרכוש ביטוח חיים שיבטיח את עתיד משפחתך במקרה שתזומן מעלה?
.
לדעתי, רק !!! אם ביטוח חיים כזה יפגע ביכולת שלך להנכיח ולטפח את הידיעה אודות מותך הבלתי נמנע והבלתי צפוי...
.
"אנחנו" הטולטקים אמנם לוחמים, אבל איננו נלחמים מלחמות מיותרות.
אם ביטוח חיים משיג שקט "תעשייתי" בסביבתך (לא שקט נפשי מהסוג הרגיל שביטוח כזה מספק), ואינו פוגע בדרך הטולטקית, יהי כך.
===================
18/9/20
מחר כנראה אעלה לאינטרנט את המהדורה השניה הדיגיטלית של "מפגשים עם הנגואל - מפגשים עם קרלוס קסטנדה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה