לקראת הסוף יש שאלה שעוצמתי הייתה דלה בשביל להבינה, אז הבאתי אותה כלשונה.
קריאה נעימה ומחכימה.
********************************
להיפרד [saying goodbye]
.
המשכנו לצעוד בשביל שהתפתל [wound] רוב הזמן במורד ההר. הסלע הרופף באופן מסוכן [gravely] היקשה על ההליכה והייתי חייבת להיזהר מאוד שלא להחליק. לא פעם איבדתי את אחיזת הרגל על פצל [shale, סלע משקע רך, מרובד, עשוי שכבות, שנוצר מבוץ או חימר’ וניתן לפיצול בקלות ללוחות שבירים] שהפך למפולת קטנה ונחתתי על החלק האחורי שלי. במקום לעזור לי, נלידה גערה בי שאני מגושמת. הגענו לבקתה מוסתרת בסבך. הבטתי, תמיהה על כך שמישהו יחיה במדבר, כל כך רחוק מהעיר הקרובה ביותר.
"עכשיו את כבר צריכה לדעת שבתי מכשפים נמצאים במקום שהכי פחות מצפים למצוא אותם," היא אמרה.
"את מתכוונת שמכשפים חיים כאן?" אמרתי ועצרתי.
"כן. אנו נבלה את הלילה כאן ונצא להליכה חזרה מחר בבוקר. מחר תסתיים ההפוגה [interlude, הפסקה] בת שלושת הימים שלנו."
התחלתי לשפשף את עיניי ואמרתי לה שאני מוקירה את זמני איתה ושאינני רוצה שזה יסתיים.
"אל תתמכרי לרגשנות [sentimentality]. את יודעת שזה בטבע הדברים להגיע לסיומם. למרבה המזל כבר אמרנו ביי [said goodbye, נפרדנו]."
הבטחתי לה שמעולם לא אמרתי דבר כזה.
"להיאחז [cling] זה התמכרות [indulging, פינוק]," היא אמרה בתקיפות וצעדה לדלת הצריף. "את רוכבת על העוצמה של המכשפים כעת. אבל כשתחזרי ללוס אנג'לס, תצטרכי לסמוך על העוצמה שלך. לכן עלייך להתנהג [behave] ללא רבב [impeccably], אחרת ציפור החירות תעוף ותסתלק ותישארי מרחמת על עצמך מתחת לעץ."
דבריה של נלידה העניקו לי טלטלה מפכחת [sobering]. המחשבה שהרוח תעוף ותסתלק ואני לעולם לא אראה אותה שוב הייתה מפחידה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין.
נכנסנו לבקתת לבני הטיט; היה קריר בפנים. החדר היחיד היה מרוהט בדלילות. רק מזרן עם שמיכה מקופלת, וגזעי עצים מגולפים יצרו את הקירות. במרכז החדר היו שולחן ושני ארגזים כתומים שהוצבו על צדיהם. נלידה ישבה על המזרן והביאה את ברכיה לחזה, ושילבה את זרועותיהן סביבן - תנוחה שהיא לימדה אותי עבור כל פעם שארצה להירגע. הרגליים הכפופות מכסות את מרכזי האנרגיה שלאורך קדמת הגוף ומונעים את התפזרות האנרגיה באמצעות זעזוע [agitation, ריגוש, גם הפרעה במים].
"אנחנו נמצאות בידי העוצמה [in the hands of power] ועלינו לקבל בענווה את מה שהיא [it] מציעה לנו," המשיכה בנימה עדינה יותר. "אנחנו לא שולטים בכלום, ואסור לנו להיאחז [cling, להיצמד], כי במסלול התנועה המעגלי של הדברים הסוף הוא תמיד אחד עם ההתחלה."
"אבל איך נדע מתי יגיע הסוף, או אם תהיה התחלה נוספת?' שאלתי.
נלידה יישרה את רגליה הארוכות והביטה בי ישירות.
"את מתכוננת לסוף על ידי שאת תמיד נפרדת [saying good bye] [כבר] בהתחלה. את אמורה לעשות זאת באופן טבעי, עם הרבה כשרון [?] [flair] וחיבה כאילו הגעת [saying hello, כאילו את אומרת היי]."
משהו התגבש במחשבותיי. ראיתי מה הולך ומגיע, ועם זאת אין כוח עלי אדמות שימנע זאת. אם אמשיך לדבר אולי יהיה משהו שאוכל להיאחז בו אחרי שהיא תעזוב, ולו רק מילותיה. אמרתי לה שאני לא מבינה איך אפשר תמיד להיפרד, כשלא יודעים מתי עוזבים.
"אבל את לא רואה, טאישה? את עוזבת כל הזמן. בכל רגע את עוזבת משהו אחד כדי לחבוק [embrace] משהו אחר. עצם ההליכה למשהו חדש פירושו שאת נפרדת [saying farewell] מזה שהשארת מאחור. אם את אף פעם לא אומרת את ה"היו שלום", ולא מביעה בקול את התודה שלך, אם את נאחזת ללא הרף במה שעבר, איך אי פעם תהיה לך האנרגיה לקבל את ההווה המופלא?"
"למה בדיוק אתה מתכוונת בהיאחזות [clinging]?" תבעתי לדעת, הולכת אחריה אל השולחן.
נלידה הסבירה שהיאחזות היא גם גישה נפשית וגם תחושה פיזית. מבחינה נפשית [Mentally], אנו נמשכים אחורנית [drawn back] שוב ושוב למשהו שכבר לא נמצא בסביבה המיידית שלנו. מבחינה פיזית, אנו נעשים מצומצמים [constricted, נעשים מוגבלים], כשאנו אוחזים ברעיונות או בזיכרונות אשלייתיים [illusory]. ההצטמצמויות הנפשיות והפיזיות מחזקות זו את זו, כך שלא ניתן להיפתח בחפץ לב [willingly] ולקבל באופן מלא את האתגרים החדשים הצצים [present themselves] ללא הרף.
"אם את נאחזת, את נעשית נגועה [plagued] בתחושת אובדן וגעגוע," העירה נלידה, כשהיא מתיישבת על אחד הארגזים הכתומים. "אז את תמיד מרגישה שאינך מגשימה את עצמך [unfulfilled]. זה יהיה הרבה יותר חכם לא להיאחז, אלא פשוט לשחרר [let go]. אז לא תרגישי שאיבדת דבר, כי כבר עשית שימוש מלא בזה שהיה ועזב. העצה שלי היא לעולם לא להיאחז במשהו מעבר לזמנו או לזמנך."
נלידה הסבירה כי אמירת ביי [goodbye] בעת ובעונה אחת עם אמירת היי [hello], היא אומנותו של היוקש להכיר בארעיות [impermanence, חוסר הקביעות] של החיים וקבלתם ככאלה.
"שום דבר לעולם לא נשאר אותו הדבר, אך שינוי מתמיד לא אמור להשפיע על יוקש מנוסה, מכיוון שכשיגיע השינוי הוא או היא יהיו מוכנים."
"איך אנחנו יכולים להיות מוכנים לשינוי כשאנחנו לא יודעים מה עומד לקרות או איפה זה יקרה?"
נלידה תפסה את ידי ששיפשפה את עיניי, סטרה לה כמו שסוטרים לילד, ואמרה שאסור לי לשפשף בזמן הגירוי [?] [agitation] שלי, אלא לאפשר לאנרגיה בעיניי לזרום החוצה בחופשיות.
"כיוקשים אנו מוכנים לשינוי," המשיכה נלידה בנימה עניינית, "מכיוון שאנו מקבלים את גורלנו, שהוא להתפתח. אנו מסוגלים לשנות [shift, להסיט] את המודעות שלנו בקלות ובאופן חלק כדי להתאים לאירועים המשתנים באופן בלתי צפוי [shifting] סביבנו. על ידי היות-אחד עם הרגע, יוקש אינו מבחין [notice, שם לב] בשינוי, ולעולם אינו מרגיש אובדן. לכן, חיינו תמיד מלאים, ועם זאת [הם] נותרים תמיד סימן שאלה פתוח."
"הייתי מרגישה בטוחה יותר אם חיינו היו מוכלים בסוגריים [closed brackets]," מלמלתי.
"זה בגלל שהתרגלת לסורגי הכלא שלך. אבל כשחייך הם סימן שאלה מתמיד, אין לדעת מה את מסוגלת לעשות. אולי אפילו לברוח מסימן הקריאה האולטימטיבי - המוות שלנו!"
'' מה אם את אוהבת מישהו או רוצה משהו שאינך יכולה להשיג?" טענתי. "אז את חייבת להרגיש מאוכזבת או מרומה".
נלידה הנידה בראשה.
"את לעולם לא רוצה דבר שאת לא יכולה להשיג," היא ענתה. "בדיוק כפי שאת אף פעם לא רוצה שום דבר שאת יכולה להשיג. על ידי סיכום [בעבודת הסיכום] של חייך ותרגול אי-עשייה, את משנה את הגישה שלך, ובכך אני אומרת שהשכל [מיינד] שלך הופך להיות נזיל [fluid] ולכן את לא נאחזת [cling] בדבר. אז, כל מה שנקרה על דרכך [comes your way] הוא די והותר [more than enough], ואת גם לא מצפה שמשהו יתמיד [last, יימשך]. ואז, כל מה שפורש [withdraws, מסתלק] ממך, נשאר זמן ארוך יותר מזמנו, אבל האנרגיה הפנימית שלך לעולם לא נשארת או עוזבת."
"אבל אמרת שנצטרך לעזוב מחר," מחיתי. "אולי לעולם לא אראה אותך שוב."
נלידה קמה ועצרה ליד החלון הקטן שהוכנס [?] לתוך אבני הטיט. "אולי את תעזבי, אבל אני לעולם לא אצטרך לעזוב את המדבר הזה."
"איך זה ייתכן?"
"פשוט, כי מעולם לא הייתי כאן."
רעדתי. נלידה אמרה זאת בכזו וודאות שגם אם הייתי רוצה לפקפק בה, לא יכולתי. באימפולסיביות חיבקתי אותה. היא הייתה מוצקה [solid] ועם זאת ריקה למגע, באופן שאינו ניתן לתיאור. כשעצמתי את עיניי, כבר לא יכולתי להרגיש אותה. הבנתי אז שנוכחותה בחדר תלויה ברמזים [clues] חזותיים ושמיעתיים שהיו, במידה רבה, מבוססים על זיכרוני אודותיה, יותר מאשר על קיומה האקטואלי [בפועל]. מחשבה זו גרמה לי לטלטלה של בהלה אמיתית. באופן אינסטינקטיבי זזתי אחורנית כמה צעדים.
"להיות כאן ולא כאן בו זמנית זה מה שהמכשפים מתכוונים ביקוש עם הכפיל," אמרה נלידה. "זה אומר שהוויה היא לא ממשית [real, אמיתית] יותר מאשר אי-הוויה."
"הנה את שוב מדברת בחידות," אמרתי, פוחדת שהיא תיעלם בכל רגע.
היא הביטה בי כאילו הייתה חסרת סבלנות לחוסר יכולתי להבין.
" זה אומר," היא המשיכה כשראתה בפניי בלבול אמיתי , "שאי-היות כאן זה ממשי בדיוק כמו להיות כאן. העובדה שהמדבר הזה או הבקתה הזו הוא משהו שמקיף [surrounds] אותי, משהו שאני אוהבת באופן עמוק [profoundly], לא ניתנת להכחשה. אבל אם סצנה אחרת תקיף אותי, אוהב אותה באותו אופן עמוק, כי תחושת החיבה היא בתוכי, וגם בסצנה, אבל רק כל עוד אבחר למקם אותה כאן."
היא הביטה בי ברצינות. "זה נכון, אני לוקחת את המודעות ואת האנרגיה שלי איתי לאן שאני הולכת", היא אמרה. "אני לא משאירה שום דבר מאחור. את, לעומת זאת, משאירה הכל מאחוריך כמו שביט. כל אחד יכול לעקוב אחרי השובל [trail] שלך. אני קוראת לזה יקוש גרוע [lousy]."
"איך את יכולה שלא-להיות [כלומר באי הוויה] ובכל זאת להרגיש חיבה?" שאלתי.
"זוהי חידת הלב שלוקחת ליוקשים חיים שלמים לפענח," אמרה. "מתישהו את תביני [understand] זאת."
היא לקחה שני ספלי חרסינה מהמדף והניחה אותם על השולחן, יחד עם קומקום. הופתעתי לראות שהם עשויים מחרסינה משובחת להפליא. כל כך לא במקומם, בבקתת לבני טיט. נוכחותם הבלתי צפויה גרמה לי לטלטלה אמיתית ודמיינתי לרגע שנלידה שלפה [plucked] אותם מהאוויר, כי לא הבחנתי בהם על המדף, כשנכנסתי לחדר.
על תנור נפט נייד היא הרתיחה מים. בזמן שהיא הכינה תה, הרמתי את אחת הכוסות כדי לבחון אותה. החרסינה בצבעים כחול ולבן עוצבה בעדינות עם דגם של ערבה בוכייה. תהיתי אם ערכת התה היא עתיקה, משושלת מינג, ובמקרה זה היא לא תסולא בפז. הא לך מכשפים שלא מתעניינים ברכוש אישי, חשבתי [מילים לחוד ומעשים לחוד]. נלידה ענתה לשאלתי השקטה ואמרה שהיא רכשה את ערכת התה במהלך נסיעותיה במזרח. היא הוסיפה שזה ממש לא משנה מהו ערכה או כמה עתיקה היא, כי מבחינתה היא [הערכה? או המצב?] תמיד כאן ותמיד עכשיו.
נלידה מילאה את הכוס שלי בתה שהדיף פריחה ארומטית.
"הספל הזה שהיה ריק כמה רגעים לפני כן, מלא עכשיו בתה," אמרה כשהניחה את הקומקום, "או שתוכלי למלא אותו בכל חומר שתבחרי. אבל הספל זהה, לא משנה מה הוא מכיל. האם את לא מסכימה?"
הנהנתי והמתנתי שהיא תבהיר את דבריה.
נלידה הסבירה שברגע שמבצעים את עבודת הסיכום ורוכשים אי היצמדות לדברים [detachment, ריחוק רגשי], גוף האנרגיה שלנו כבר לא רועד [shivers] בכל פעם שהעולם נע סביבו. מכיוון שאנו ריקים ומאפשרים לכוונה להזיז אותנו, יש לנו מרכז שהוא קבוע וככל הנראה אינו זז כלל.
"האם אף אחד לא לימד אותך על תחזוקת [maintaining] המרכז?" שאלה מופתעת.
אמרתי לה שקלרה ואמיליטו לימדו אותי דברים רבים, כולל איך לשמור על שיווי המשקל בזמן טיפוס על עצים כדי להימנע מסחרחורת או בחילה במצב של תלייה הפוכה. על ידי מיקוד המבט בנקודה מסוימת, נראה כאילו העולם נע בזמן שהגוף נשאר נייח.
נלידה הנהנה כשסיימתי לתאר בפניה כמה מהוראותיו של אמיליטו לגבי טיפוס עצים. היא הרימה את הכוס שלה ולגמה. "מכיוון שלספל אין סדקים, הוא יכול להכיל כל דבר. את יכולה לרוקן אותו, או למלא אותו, וזה עדיין אותו ספל. אבל אם היה בו סדק, היית שמה לב שהתה דולף מעט מעט, עד שהוא נעלם. ואז הספל, אם הוא יכול היה להרגיש, היה מרגיש שהוא איבד משהו."
הסכמתי שאם זה היה בטבע של הספל להרגיש, אז בגלל הסדק והתה הדולף החוצה, הספל היה חווה תחושת אובדן ואף עלול להרגיש אומלל, שאינו מגשים את עצמו, או נוסטלגי לגבי העבר.
"זה בגלל שהספל סדוק," היא אמרה והביטה אלי.
"אבל אם תאטמי את הסדק, אז כאשר הספל יתמלא ויתרוקן, הוא לא יחוש אובדן, מכיוון שטבעו של ספל להיות ריק או מלא, בזמן שזה לא בטבעו של ספל-מתפקד להיות סדוק או שבור. ספל שיש לו חור או שאין לו תחתית אינו יכול עוד לתפקד כדבר שהוא נועד להיות [intended], כלומר להיות מיכל."
"אני עדיין לא מבינה איך זה קשור למשהו?"
נלידה הסבירה שאם בגוף האנרגיה יש חורים או שהוא פצוע, האדם מרגיש את הניקוז של כוח החיים ומנסה לבלום את האובדן הבלתי נמנע על ידי אגירה [hoarding] והיאחזות [clinging]. מה שאדם אינו מבין [realize] הוא שלא הפחד מהאובדן הוא שגורם לו להיאחז, אלא שחולשת הישות האנרגטית שלו היא הגורם למהומה שלו [turmoil].
נלידה הסבירה שכולנו דומים לספלים, חלק מאיתנו בעלי סדקים, אחרים ללא תחתית, בעוד אחרים הם חזקים ושלמים.
"החזקים לעולם אינם נאחזים או חשים אובדן כאשר הדברים עוזבים אותם", אמרה נלידה, "מכיוון שלא משנה אם הם ריקים או מלאים, הטבע המהותי שלהם נותר שלם. אנשים כאלה יכולים לבוא וללכת ללא העמדות [attitudes] המכבידות של החלשים, אשר נאחזים בכל פירור שנקרה בדרכם, תמיד חוששים שמישהו עלול לקחת אותו מהם. "הם כמו קבצנים שמתרוצצים [scramble] אחר פירורים, כי הם מרגישים שהם לעולם לא יאכלו יותר."
"מה את יכולה לעשות אם את ספל עם סדק?" שאלתי. "האם יש תקווה לקבצנים נזקקים?"
"לסכם [בעבודת הסיכום]! לעשות את מעברי הכישוף. לרוקן ולשחזר [empty and restore] את האנרגיה שלך. [ת]שכחי מהתה והמים, וממיץ הפירות שאת לא יכולה להחזיק. אל תנסי להתמלא שוב ושוב; זה רק יחלחל החוצה ויחריף את תחושת האובדן שלך. הקדישי את כל האנרגיה שלך להחייאה מחדש [revitalization], ואז, כשאת חזקה שוב, לא ישנה אם את מחזיקה מיץ אשכוליות או מים. את יכולה להיות ריקה או מלאה, אבל את אף פעם לא רכושנית לגבי שום דבר, או חוששת לשחרר [let go]."
"למה את כבר לא רכושנית?" שאלתי, מרגישה שיכורה [intoxicated] מהתה הארומטי.
"כי את יודעת שזה לא מה שממלא אותך הוא שחשוב, אלא הקישור [link, חולית החיבור] שלך עם הכוונה. תרגלי אי-עשייה, רוקני את הספל שלך כדי לאטום אותו. ברגע שהוא אטום אנרגטית, אז תדעי ששום דבר אינו חסר."
נלידה הסבירה שלהיות נזקק או חמדן [needy or greedy] פירושו האמיתי הוא שאדם תלוי אנרגטית באחרים למזונו [sustenance, למחיתו]. אז, אדם תמיד נתון לחסדיו של מישהו אחר או מתחנן לנדבות אנרגטיים.
"אבל אם את טובלת את הספל שלך באינסוף [vastness], אז שום דבר לא יכול להפריע [disturb] אותך או לאכזב אותך. כי אז את שרויה [soaked, ספוגה] במקור של כל הדברים. אז האדם לעולם לא מפחד להיפרד, כי הוא או היא יודעים שבסופו של דבר אין מה לעזוב, ושום מקום ללכת אליו."
"מה עם הצלוחיות?" שאלתי.
נלידה צחקה מכל הלב, כאילו אמרתי משהו מצחיק ביותר.
"תזרקי אותם," היא חייכה, "אין לנו שום שימוש בצלוחיות. עדיף להישען [rest, לנוח] על האינסוף [vastness] עצמו."
נלידה הניחה את הספל שלה על השולחן והסבירה כי להישען [rest, לנוח] על האינסוף פירושו לשכוח את עצמך באופן כה מוחלט [completely] שאין שום הבדל בין עצמך לבין סביבתך. ואז העולם תואם [conforms] לכוונה [intent] שלנו. כשאנחנו לא שמים לב לעצמנו [take no notice of ourselves], אז התזמון שלנו מושלם; אז אנחנו כבר לא יודעים אם אנחנו נעים או מונעים. אז הבלתי ניתן להבנה [the unfathomable, התהומי, שאין לרדת לחקרו] מדריך [guides, מנחה] ושומר [guards] על הווייתנו.
"אך ראשית עלינו להסתמך [rely] על חוסר הרבב [impeccability] שלנו," אמרה נלידה.
"רוקני את הספל שלך באמצעות עבודת הסיכום כדי שלא תהיה לך תחושה של ניקוז ואובדן. ואז, בזמן שאת ריקה, את מתקנת את הנזקים לגוף האנרגיה שלך באמצעות מעברי הכישוף. לבסוף, אחרי שאת חסינה [sound] אנרגטית, ואת בהירת מחשבה [clear, צלולה] ובשלווה [ease, בנוח] עם עצמך ועם אחרים, אז את יכולה להתחיל להפיץ את השלווה [ease] והבהירות [clarity, צלילות] לכל היוזמות [enterprises, משימות] והמפגשים שלך. לא משנה מה צץ, יוקש יוכל להתמודד עם זה בשלווה ובעונג שנובעים מעומק האי-הוויה".
"מה אם האנשים שאני איתם עצבניים ולא שמחים?" שאלתי כשהנחתי בזהירות את הספל שלי על השולחן. נלידה מילאה אותו בעוד מהתה הטעים. "האם לא אזדהם ממצבי הרוח [moods] השליליים שלהם?" חשבתי על אירוע שקרה לא מזמן במחלקה לאנתרופולוגיה.
הייתי במעלית כשטים האוורד [Tim Howar], סטודנט לתואר שני, סגר עליי ובאופן תוקפני אמר, "איך זה שאת תמיד מחייכת. האם גילית את מקור האושר?"
נהייתי מבולבלת [flustered]. מיד התחלתי להסביר שלא שמתי לב שאני תמיד מחייכת, ודרשתי לדעת איך ייתכן שלהרגיש מאושר יכול להיות פוגעני [בזולת]. אבל כשהגענו לקומה השלישית כבר הייתי לגמרי מדוכאת ומרוקנת מאנרגיה.
"אם תדיפי [exude] שלווה [ease, נינוחות] ועונג ממעמקי הווייתך, את תדביקי [contaminate] אחרים," הבטיחה לי נלידה.
"מה אם הם כל כך חזקים שהם ישפיעו [sway, ינדנדו] עליי?" התעקשתי.
"אין שום דרך שמישהו יכול להשפיע על יוקש, משום שלא ניתן להשפיע [swayed, לנדנד, לטלטל] את תכלית הלוחם שלו. עכשיו, אם את סדוקה, או מחפשת שיחבבו אותך, או משקיעה [invest] ומצפה לתמורה, אז כל דבר מחלחל החוצה או פנימה ויכול להשפיע עלייך. כמו במעלית, כל האנרגיה שלך נעה למקום הנזק כדי לתקן אותו, אך ללא הועיל, כי את לא יכולה להחזיק או לשנות שום דבר, וגם אינך יכולה לאטום שום דבר כשאת כה מלאה בעצמך. אבל טבע שהוא שלם [מהות שלמה] מחזיק את עצמו בתוכו [holds itself within itself]. הוא לא צריך תוספת של שום דבר, ולא ניתן לקחת ממנו שום דבר. אפילו לא את ההרגשות של רכישה [acquiring, השגה] או אובדן."
נלידה הושיטה יד מעבר לשולחן וטפחה בחיבה על ידי.
היא הבטיחה לי שאחרי שבצעתי את עבודת הסיכום, גוף האנרגיה שלי הוא חזק מאד [fairly strong] וזו הסיבה שהיא יכולה לדבר איתי. זו היתה טעות עבורי להתמיד בהרגשה שאני חלשה רק מתוך הרגל.
"אדם המאוחד [united] עם הכוונה עצמה, נהנית מחברת אחרים, אך לעולם איננה נצמדת [clings] או נזקקת, פשוט משום שריקנותה ומלאותה מונעת [מונעות?] ממנה לדעת צורך או אחיזה חזקה [tenacity]."
נלידה הסבירה שביצור [fortify] גוף האנרגיה מחייב שינוי התנהגות, וויתור על הרגשות [feelings] של ייאוש שאינן משרתות שום תכלית.
ש "Where does one being?" שאלתי המומה [overwhelmed, מוצפת רגשית].
נלידה חייכה ואמרה שהדרך הטובה ביותר למצק [consolidate, לחזק] את גוף האנרגיה של האדם היא באמצעות עבודת הסיכום, שמביאה לניקוי [cleansing] המהומה [turmoil] הקשורה לקיום היומיומי.
"המסת הסכסוך [dissolution of conflict] והמהומה הפנימית היא שמביאה את העצמי האישי למנוחה [rest]," אמרה נלידה. "זה מביא למיזוג של העולמות שבפנים ובחוץ [inner and outer worlds], כך שמה שחושבים, ועושים, ואומרים זהים למה שקורה.
התחיל להחשיך. נלידה קמה והצביעה על המיטה. "שתהיה לך מנוחה טובה. אני הולכת להליכה קצרה. אדיוס [ביי]."
"את מתכוונת 'hasta luego' [להתראות], נכון?" אמרתי.
נלידה עמדה לרגע וחייכה. ואז יצאה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, דון חואן עמד בפתח והביט בי. הוא אמר לקום כי הגיע הזמן לעזוב. טיפסנו במורד הקניון בשביל אחר והלכנו בחזרה לביתו. תוך כדי הליכה הייתי מלאה באנרגיה רוטטת [vibrant, מלאת חיים והתלהבות]. הרגשתי פתוחה, נקבובית וקלילה.
רציתי לשאול אותו לאן נעלמה נלידה ולספר לו על כל הדברים שאמרה ומה קרה בהריסות, כשהוא עצר אותי בהצלפה קלה [flick] של ידו. פתאום לא יכולתי לבטא את זכרוני במילים. ידעתי שחלק מהדברים לעולם לא יוכלו להיות מוחדרים לתוך מילים, ויהיו חייבים להישאר ברמת ידע שקט [silent knowledge].
קרלוס היה ממתין כשהגענו לביתו של דון חואן. לבי קפץ מהקלה כשראיתי אותו שוב. עברו רק שלושה ימים, אבל נראה שזה היה נצח. הוא לא שאל איפה הייתי. זו הייתה חידת הלב שנלידה אמרה שיקח לי חיים שלמים לפענח. הבטתי בעיניו הנוצצות בוהקות [bright shiny] של הנגואל החדש.
ידעתי אז שהיא [החידה] קשורה לשחרור [letting go] מהעצמי, וקבלת המתנות שהרוח מציעה בלי [להטיל] ספק [without question, בלי פקפוק], בלי להתערב [interfering, "לדחוף את האף”].
.
******************** סוף *********************
מוסיקה
ובגירסה ווקאלית.
שיר מ-1969
הערות ותוספות
15.4.21
המשל הענק על הספל עוד יזכה לבטח לתשומת לב רבה שלנו, אני משער. בינתיים אני רוצה להזכיר אמירה אחת בהקשר לספל שהיא חידתית ביותר:
"על ידי מיקוד המבט בנקודה מסוימת, נראה כאילו העולם נע בזמן שהגוף נשאר נייח."
לא מפתיע אותי שהיא משאירה זאת כחידה, אבל להערכתי היא משאירה לנו מספיק קצות חוטים אל התשובה.
===========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה