יום חמישי, 10 בפברואר 2022

הנשר - פאזל שממנו יש לנו ארבעה חלקים בלבד

 

הקטע הבא לקוח מ"מתנת הנשר":
כשהרואה מביט בשחור המהווה את הנשר, ארבעה הבזקים של אור חושפים את מראה הנשר [what the Eagle is like - כמו מה הוא הנשר].
ההבזק הראשון, שהוא כמו צליפת ברק, עוזר לרואה לפענח [make out - גם להעמיד פנים] את קווי המתאר של גופו של הנשר.
ישנם כתמי לובן שנראים כמו נוצות וטפרים של נשר. הבזק שני של ברק חושף את השחור המתנופף, יוצר הרוח [wind-creating], שנראה כמו כנפי נשר. עם ההבזק השלישי של ברק הרואה חוזה בעין נוקבת ובלתי אנושית. וההבזק הרביעי והאחרון חושף מה עושה הנשר.
הנשר טורף את המודעות של כל היצורים, שרגע לפני כן היו בחיים על פני האדמה ועכשיו הם מתים, צפים ועולים אל מקורו של הנשר, כמו נחיל בלתי פוסק של גחליליות, כדי לפגוש את הבעלים שלהן [their owner], [הוא] הסיבה לכך שהיו להם [בכלל] חיים.
("מתנת הנשר" עמוד 144 באמצע)
.
הערת אגב, אני חושב שהשחור המהווה את הנשר הוא הים האפל של המודעות.
.
איפשהו בספרים אומר דון חואן (משום מה רשום בזכרוני שאמר זאת ויסנטה) שהוא מעדיף לחשוב על מה שקרוי הנשר כמגנט שהמודעויות של היצורים נעות אליו כמו רסיסי ברזל אל מגנט. כלומר, לראות בדבר הזה המופיע בארבעת ההבזקים האלה נשר היה בחירה פרשנית של הרואים הקדומים.
אם כן, יש בידינו, בזכות הרואים, 4 תמונות שמהן יש לבנות תמונה שלמה, או בניסוח אחר: להעניק להן משמעות [גשטלט, תבנית].
זהו הרי המצב המהותי של כל תפיסה באשר היא: כלומר, על פי קסטנדה, התפיסה היא תמיד קליטה חושית חלקית (מזערית) שעליה אנו מלבישים משמעות, ובניסוח של קסטנדה: מתכוונים [את משמעותה], ובכך משלימים את החללים הריקים של התפיסה המזערית.
.
אם כן, מה אתם בוחרים לראות בארבע התמונות האלה? 🙂
יש לנו הזדמנות להשתחרר מהדימוי של נשר טורף.
.
ולקינוח חידה:
את הראייה מלווה תמיד קול המסביר את הנראה, הוא קול הראייה. אם כן, מדוע שאלת הזהות של הנשר בכלל עולה?
קול הראייה הרי אמור לומר לרואים מה הם רואים.
.
יש להגיש את תשובותיכם לפני הטפיחה הבלתי נמנעת על כתף שמאל 🙂

0

מוסיקה

ביצוע ג'אזי של שיר ישן בעל שם מעניין

You Can't Be in Love with a Fool



==============================
11.2.22

מסקנה מזעזעת - הצעה פרשנית לקטע סתום
===================================
הקטע הבא לקוח מכתב העת "קוראי האינסוף":
.
"המסקנה המנפצת [shattering conclusion, מזעזעת] שלהם [של הרואים הקדומים], מנפצת עבורם, כמובן, ואולי [גם] לחלק מאיתנו שיש להם את האנרגיה להיות קשובים [attentive], הייתה שנקודת המאסף איננה רק המקום שבו נאספת התפיסה על ידי הפיכת השטף-פנימה של האנרגיה הטהורה לנתונים חושיים, אלא המקום שבו מתרחשת הפרשנות [אינטרפרטציה] של הנתונים החושיים."
.
מה היא בעצם התגלית?
הפוסט מציע שמדובר כאן בתגלית הבאה:
מכיוון שזה לא נכון שיש לנו נקודת מאסף, אלא אנחנו נקודת מאסף (ראו ב"מפגשים עם הנגואל"), ומכיוון שמתן פרשנות = הענקת משמעות => נעשה באמצעות אקט של התכוונות, הרי שהתגלית אומרת שיש לנו, נקודות המאסף ["שלהבות נרעדות" 🙂  ], את היכולת להניע את נקודת המאסף "מבפנים", בכוחנו שלנו, ללא תלות בגורם זר.
כלומר, אנו יכולים לבחור את העולם שבו נימצא. יכולת זו היא חלק ממהותנו.
אני לא יודע אם זו מסקנה מזעזעת, אבל אני חושב שהיא משמחת. 🙂
.
מדוע זוהי מסקנתם ולא ראייתם?
ככל שאני זוכר, הכוונה, שהיא כוח קוסמי, איננה נתפסת בראייה. הרואים רואים את הנשר, את האצלותיו, את המודעות כזוהר שעל גבי ההאצלות, את הרצון, אבל אין אף תיאור של הכוונה במסגרת של ראייה אנרגטית, ובנוסף, כדי להעצים את הרמז, תמיד נמצאת הטענה שמדובר במסקנה, כלומר בידע עקיף אודותיה, כלומר, למידה אודותיה מתוך פועלה.
אשמח אם מישהו יצביע על טעותי.
.
שבת שלום.
==============================
11.2.22

מחר, יום שבת, ה-12.2.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.
המגיע במחזוריות של 18 יום.
==============================
12.2.22

המחר של אתמול הגיע.
היום, יום שבת, ה-12.2.22, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המגיע אלינו במחזוריות של 18 יום. אנרגיה קוסמית שוטפת את [כדור] הארץ ומזינה אותו.
.
בתמונה, ים המלח, הלא הוא עמק השדים. (בראשית יד)


 ככל הנראה (הריאיון שבו הדברים נאמרו הוא תרגום גס מספרדית) האנרגיה מהקוסמוס חודרת לארץ דרך מקומות עוצמה, ודרך הארץ כולם מרגישים באנרגיה הזו.
=============================
13.2.22

החשיבות של היות בחיים
====================
זכור לי שישנה אמירה האומרת שיש הישג שחייבים להשיג כשאנו בחיים. אחרת, כנראה לא ניתן להשיגו.
ככל שאני זוכר ב"יקוש עם הכפיל" נאמר שצריך להגיע לגוף האנרגיה כל עוד אנו בחיים.
סילביו מנואל אומר משהו דומה ב"מתנת הנשר":
"אם אני [קסטנדה] ארוקן את עצמי [מבחינה אנרגטית] יתר על המידה לפני שאפטר מהצורה האנושית שלי, אני גמור."
.
הקטע הבא מ"סיפורי עוצמה" די קרוב לטענה הזו:
.
"לוחם חייב לטפח את התחושה שיש לו את כל הדרוש למסע הבזבזני [extravagant] שהוא חייו. מה שחשוב עבור לוחם זה להיות בחיים [being alive]. החיים [Life] כשלעצמם מספיקים, מובנים מאליהם [self-explanatory] ושלמים.
לכן, אפשר לומר בלי להתיימר שחווית החוויות היא להיות בחיים."
(בפרק "החולם והנחלם")
.
הבזבזנות היא המקבילה לריקון האנרגטי בציטוט של סילביו מנואל.
מדוע יש מגבלת זמן? מדוע אי אפשר להשלים את המשימה לאחר המוות?
תשובתי, המוות הוא התפרקות פקעת הסיבים. כשהפקעת מתפרקת, נקודת המאסף אינה מבצעת הישרה (התאמה) בין ההאצלות שבתוך הפקעת לאלה שמחוצה לה (כי אין פקעת], כלומר אין תפיסה, כלומר אין חווית מציאות, וכנראה שאין בכלל חווית קיום. כשאין הישרה, אין גם כוונה ואין רצון, כי שני אלה הם פנים של ההישרה (האחד מסיט את ההישרה (את הנקודה) והשני מקבע אותה). וכשאין כוונה [יכולת להתכוון], אז אין אפשרות להניע את נקודת המאסף בכלל, ולהניעה אל הרצועה הענברית בפרט, שעוברת במרכז הפקעת, אם אינני טועה. הגעה והתקבעות ברצועה זו היא החירות. כלומר, אי אפשר להגיע לחירות.
"הכוונה [הרוח] היא ההישרה [ההתאמה] של כל ההאצלות הענבריות של המודעות, אז נכון לומר שחירות שלמה פירושה מודעות שלמה."
(סוף "האש מבפנים")
============================
14.2.22

שינוי אמיתי? רק באמצעות כוונה
=========================
הקטע הבא לקוח מ"האש מבפנים":
"לאחר מחשבה של רגע הוא לחש לי באוזן לא לדאוג לגבי הליכים [procedures, פרוצדורות], כי רוב הדברים הממש בלתי-רגילים [really unusual] שקורים לרואים, או לאדם הממוצע לצורך העניין, קורים מעצמם, תוך התערבות [intervention] של הכוונה בלבד."
(בפרק "הממרים את המוות")
דון חואן טוען פעמים לא מעטות, שהרואים הקדומים השתמשו בטקסים מורכבים, אבל הרואים החדשים ויתרו עליהם. טקסים הם דוגמה להליכים. בצע את הטקס "כהילכתו" והתוצאה הידועה מובטחת (בהסתברות העולה על 50% 🙂  )
הדגשתי את הממש בלתי-רגילים כי, להבנתי, כשאנו אוחזים בהאצלות מסויימות, המהוות את עולמנו, הן יסיעו אותנו לאורך הזמן, כי ההאצלות בנויות מהזמן, לשינויים (זמן ושינוי הם צמד בלתי נפרד), אבל השינויים הללו אינם בלתי רגילים, גם אם הם מפתיעים אותנו. החיים יכולים לזמן לנו הפתעות, מבלי שנקודת המאסף שלנו תזוז כלל. רק הכוונה יכולה להסיט את נקודת המאסף למיקום אחר.
מסקנת הקטע, לדעתי, היא שאם חשקה נפשך בשינויים גדולים, כל ההכנות והעשיות שלך עשויות לעזור באופן שולי בלבד, במובן שהן עשויות לכל היותר לשרת את ההתכוונות שלך, לרכז את תשומת הלב שלך. מעבר לכך, הפעולות שלך עשויות להביא אותך לכל היותר למחוזות הספר של עולמך, אבל רק הכוונה תעביר אותך את הגבול.
בלי התערבות הכוונה, את/ה תישאר במחוזות הספר האלה עד שמישהו יטפח על כתפך השמאלית 🙂
============================
14.2.22
המשך:
מבלי לסגת מטענת ההכרחיות של הכוונה להשגת שינוי בלתי רגיל, אני רוצה לדייק ולהגדיל עוד קצת את משקל המעשים: לדעתי, ההתכוונות זקוקה למעשים ולעצמים שיקבלו את המשמעות של התבנית החדשה. כלומר היא חייבת אחיזה במציאות כדי להשלים אותה לתבנית הרצויה.
=============================
15.2.22

"מודעות למוות היא אמנות גדולה"
============================
האמירה מופיעה בפרק חשוב "המודעות למוות" שב"מפגשים עם הנגואל". הכוונה היא למודעות למותה של האישיות שלך.
הנה קטע מאותו הפרק. הדובר הוא כמובן קרלוס קסטנדה:
"אם את רוצה להכניס לחייך את הבלתי ידוע, עלייך להיות מודעת להכחדתך האישית. קבלי את גורלך כעובדה הבלתי נמנעת שהיא, זקקי את ההרגשה הזאת, היי אחראית לאירוע המדהים של היותך בחיים. אל תתחנני בנוכחות המוות, כי הוא לא ימחל לאלה הנכנעים. זמני אותו, דעי כי באת לעולם כדי לפגוש אותו.אתגרי אותו, למרות הידיעה שכל מה שנעשה אין לנו את הסיכוי הקטן ביותר לגבור עליו. הוא עדין עם הלוחמים כפי שהוא חסר רחמים עם האדם הרגיל."
(עמוד 53)
.
השימוש בלשון נקבה הוא לא מפני שנעשיתי נאור לפתע 🙂 , אלא משום שקסטנדה ענה את הדברים לבחורה ששאלה אותו.
.
המודעות למותך הפרסונלי הזכירה לי את השיר שבסוף, "מסע לאיכטלאן":
... ואני אלך, אבל הציפרים תישארנה, שרות:
וגני ישאר, עם העץ הירוק שלו,
ועם באר המים שלו.
(עמוד 255)
יש בשיר תיאור של עוד כמה דברים שימשיכו להיות לאחר לכתו.
כמה שורות בהמשך לשיר, חנארו נאנח וחוזר על השורה הראשונה, הפעם בגוף ראשון ובלשון עבר:
"הלכתי והציפרים נשארו, שרות".
נראה כאילו בתור מכשף הוא יכול להעיד על אמיתות השיר.
אנחנו נצא מתישהו מהתמונה והעולם ימשיך. ואני אומר, הכי הנורא הוא שהציפרים ימשיכו לשיר כאילו אינן מודעות לאבידה העצומה של היעדרי 🙂
ככל הנראה, הלוחם מקדים את מהלך חייו וקופץ אל סוף אישיותו. הוא מוציא את עצמו מהתמונה לפני שהמוות יוציא אותו.
הלוחם אומר את מה שנאמר בשיר אחר:
"ולנטינה, ולנטינה.
אני משליך את עצמי על דרכך,
אם אני אמור למות מחר,
מדוע לא, אחת ולתמיד, היום."
("האש מבפנים" שיר שהם שרו טרם מיתקפת המכשפים הקדומים ובעלי בריתם על קסטנדה)
.
למי שרוצה לדעת איך שרים את זה. הנה בשפת המקור.


אני חושב שהמודעות לסופך היא שלב ראשון. השלב הבא הוא להיות מודע למוות כיישות חיה, כגורם פעיל.
=============================
15.2.22

הקטע הבא מ"כוח השקט" אומר לדעתי את אותו הדבר:
"הבאתי אותך למודעות לצורך להפשיט [to abstract]. תמיד האמנת שהתכוונתי בכך לחשיבה מופשטת. לא. להפשיט פירושו להיעשות לזמין לרוח על ידי מודעות אליה."
הרוח כזכור קרויה גם "המופשט".
לדעתי, הקטע אומר שעלינו להפשיט את עצמנו מהאישיות. אז נהיה נגישים לרוח.
=============================

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה