העולם על פי הטולטקים: עצירת הדיבור הפנימי כרוכה בתחושת ריחוף

הקטע הבא לקוח מ"סיפורי עוצמה". השתמשתי בו לאחרונה, אבל יש בו מיץ שעדיין לא נסחט

"ציינתי בפני דון חואן שבאותה ההזדמנות [כשאחרי שנים של הליכה כזו הוא הצליח לעצור את הדיאלוג הפנימי] גם נעשיתי מודע [became cognizant] לכך שעצירת הדיאלוג הפנימי כרוכה ביותר מאשר רק בצמצום [curtailing] המילים שאמרתי לעצמי. כל תהליכי החשיבה שלי נעצרו [My entire thought processes had stopped] והרגשתי שאני למעשה מרחף [suspended], צף [floating]."

(עמוד 20)

השתמשתי בקטע זה במסגרת טענתי שעצירת הדיאלוג הפנימי פירושה עצירת החשיבה. הפעם אני רוצה להתמקד בטענת הציפה, ההתרוממות.

המשכו של הקטע:

"תחושה של פאניקה הופיעה בעקבות מודעות זו [להיותו מרחף] ונאלצתי לחדש את הדיאלוג הפנימי שלי כתרופה-נגד [antidote].

"אמרתי לך שהדיאלוג הפנימי הוא מה שמקרקע [grounds] אותנו," אמר דון חואן. "העולם הוא כזה וכזה או כך וכך, רק בגלל שאנחנו מדברים לעצמנו על כך שהוא כזה וכזה או כך וכך."

(שם)

אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שקסטנדה מדבר על תחושה פיסית של ריחוף, ציפה, התרוממות, ודון חואן מתייחס לתיאורים אלה כמטפורה. הוא אומר שהקרקוע שלנו, שהוא מצבנו הרגיל כתוצאה מהדיאלוג הפנימי, פירושו המשמעות שאנו מעניקים לתפיסה שלו את העולם.

לדעתי זהו ניסיון להרחיק את הקוראים מהמשמעות הפשוטה של ריחוף פיזי. זהו תרגיל הסחה שחוזר אינסוף פעמים בספרות שלנו.

לאיזה גובה קסטנדה התרומם?

אני חושב שבקטע על הענק במדבר הנרדף על ידי יגואר ("כח השקט") יש לנו את התשובה: 10 רגל (פיט), כלומר קצת מעל 3 מטר.

***************************

מוסיקה

שיר שיצא לאוויר ב-1914, לפני יותר מ-100 שנה.

הם לא האמינו לי

גירסה ג'אזית, פסנתר

גירסה ווקאלית מאוחרת מאד

הם לא יאמינו לי שמכל העולם הגדול הזה בחרת בי.

====================

1.5.22

הזזת נקודת המאסף, משימה קשה או קלה?
=================================

גם וגם.

ב"כח השקט" עמוד 187, באמצע העמוד, ישנו המשפט הבא:

קסטנדה: "אבל אתה עצמך אמרת לי שהזזת [moving] נקודת המאסף היא כל כך קשה [difficult] ש[הזזיה כזו]היא הישג אמיתי," מחיתי."

מקריאת השורות הקודמות לא ברור עם איזו אמירה הוא מתווכח. האמירה נראית תלושה מהקשרה, וזה נכון, כי הפיסקה הקודמת חסרה בתרגום העברי: הנה היא לעיונאק:

"כאן הטיפשות של האדם הממוצע היא המסוכנת ביותר", הוא המשיך. "הוא מפחד מכישוף. הוא רועד [מפחד, trembles] מהאפשרות [או במקום של האפשרות] של החירות [חירות התפיסה]. והחירות נמצאת בקצות אצבעותיו. היא נקראת הנקודה השלישית. וניתן להגיע אליה [reach, מילולית: הגעה עם הידיים] באותה הקלות שאפשר לגרום לנקודת המאסף לזוז ממקומה".

(עמוד 187)

אל תשכחו להוסיף את הפיסקה בספר. או לפחות הערה שחסרה שם פיסקה.

תשובתו של דון חואן ל"אבל אתה אמרת שהזזת הנקודה היא קשה מאד":

"זה נכון," הוא הבטיח לי. "זו עוד אחת מהסתירות של המכשפים: היא [ההזזה] מאוד קשה [difficult] ועם זאת היא הדבר הכי פשוט [the simplest] בעולם."

לדעתי, הסתירה אודות הקושי והקלות הבו זמניים בהזזת נקודת המאסף היא זווית אחרת של הסתירה הנמצאת שני דפים קדימה (עמוד 190); הסתירה שבין הטענה שרק הרוח יכולה להזיז את נקודת המאסף, והאמירה שרגשות ההופכים לכוונה (הישג של מכשפים) הם שמזיזים את נקודת המאסף. כלומר: רק הרוח מזיזה את הנקודה, ועם זאת המכשף יכול לכאורה להזיזה.
לסתירה בנוסחה השני הוא מציע שם פיתרון, לכאורה.

====================

3.5.22

הרחבת גבולות האני
================

הכפיל (גוף האנרגיה) הוא האני האמיתי. הוא החולם, ואילו האני המוכר, הרגיל, הוא הנחלם ("סיפורי עוצמה").

אני רוצה להזכיר כמה מקרים של הרחבת גבולות האני המוכר (ייתכן שיש מקרים נוספים).

- דון חואן אומר לקסטנדה שעליו לדאוג לרווחתה של לה-גורדה כאילו הייתה העצמי שלו [as if she were my own self]. לטענתו, מהלך כזה ירתום את האנוכיות למטרה מועילה. ("מתנת הנשר"). כלומר, הוא בעצם מציע שקסטנדה ירחיב את גבולות האני שלו, כך שהם יכללו את לה-גורדה.

- לאחרונה הבאתי קטע מריאיון עם קסטנדה שבו הוא מתאר את הרחבת עצמו, כך שמכוניתו היא המשך של גופו, ובאופן כזה המכונית מנעה בעיות כמו היתקעות בדרכים נידחות ללא דלק. היא הייתה נכנסת ביוזמתה לתחנת הדלק)

- התמוססות והתמזגות לתוך האפילה (ב"יקוש עם הכפיל")

- האמירה של דון חואן: "איך אני יכול לדעת מי אני כשאני כל זה" (כשהוא מניע את ידו בתנועה גורפת על כל הסביבה) - נדמה לי ב"מסע לאיכטלאן". אמירה זו עשויה להסביר את האמירה של דון חואן לטאישה ב"יקוש עם הכפיל" שהכפיל הוא שיידע אותה לגבי סכנות האורבות לה בסביבה. כלומר, אם הכפיל הוא [או כולל את] כל מה שיש בסביבה, אז הוא יודע מה נמצא שם.

*********

הצעתי בעבר את ההשערה שהצורה האנושית היא העור שלנו. הרחבת גבולות האני משתלבת היטב עם השערה זו.
אם כן, "לצאת מעורך", עבור הטולטקים, איננו רק דימוי נחמד.

===================

4.5.22

פעולה על החומר ממצב לא חומרי - האם זה אפשרי?
========================================

הקטע הבא נמצא גם ב"מעברים קסומים" וגם ב"קוראי האינסוף", והוא אומר במפורש שזה בלתי אפשרי, אבל בהמשך אצביע על דרך אפשרית, לא ישירה.

אני לא מתקמצן בהבאת הקשר הדברים:

"דון חואן אמר כי אותם מכשפים שחיו במקסיקו בימי קדם ידעו כי בני האדם, כצבירים של שדות אנרגיה, מוחזקים יחדיו לא על ידי עטיפות אנרגטיות או רצועות אנרגטיות, אלא על ידי איזשהו סוג של רטט שהופך את הכל בבת אחת לְחַי ולמצוי במקומו הנכון; איזושהי אנרגיה, איזשהו כוח רוטט, איזושהי עוצמה המדביקה את שדות האנרגיה האלה ליחידה אנרגטית אחת.

דון חואן הסביר שאותם מכשפים, באמצעות שיטותיהם המעשיות ובאמצעות המשמעת שלהם, נעשו מסוגלים לטפל באותו כוח רוטט, ברגע שהם היו מודעים לו לחלוטין. המומחיות שלהם בהתעסקות אתו נעשתה כל כך יוצאת דופן, עד כי מעשיהם הפכו לאגדות, אירועים מיתולוגיים שקיימים רק כְּמְשַלים. לדוגמה, אחד הסיפורים שסיפר דון חואן על המכשפים הקדומים היה שהם היו מסוגלים להעלים את המסה הפיזית שלהם רק על ידי הצבת מלוא תודעתם ו[מלוא]כוונתם על הכוח הזה.

דון חואן אמר שלמרות שהם היו מסוגלים למעשה לעבור דרך חור סיכה, אם הם היו חושבים זאת להכרחי, הם מעולם לא היו מרוצים לגמרי מהתוצאה של התימרון הזה של העלמת הגוף החומרי שלהם. הסיבה לאי שביעות הרצון שלהם הייתה שברגע שהגוף החומרי שלהם התפוגג, כך [התפוגגה] גם יכולתם לפעול. נותרה להם האפשרות לחזות בלבד באירועים, והם לא היו יכולים להשתתף בהם. התסכול שלהם, כתוצאה מאי יכולתם לפעול, הפך, לדברי דון חואן, לפגם הארור שלהם: האובססיה שלהם לחשוף את טבעו של אותו כוח רוטט, אובססיה המוּנַעַת על ידי הקונקרטיות שלהם, שגרמה להם לרצות להחזיק בכוח זה ולשלוט בו. התשוקה הלוהטת שלהם היתה לתקוף [to strike] ממצב דמוי רוח-רפאים זה של חוסר חומריות, דבר שדון חואן אמר שלעולם אי אפשר להשיגו.

("קוראי האינסוף" עמוד 76 והלאה)

אני חושב שבקטע הבא מ"יקוש עם הכפיל" ישנו רמז לדרך פעולה אפשרית מאותו מצב חסר חומריות:

דון חואן לטאישה: "את צריכה ללמוד ליַקֵש את הפרופסורים שלך," המליץ דון חואן, "אחרת הם יבלעו אותך לארוחת הבוקר. הפרופסורים האלה חוגגים על סטודנטיות צעירות."

"איך אני יוקשת אותם?" שאלתי.

"התייחסי לאוניברסיטה כמו אל שדה ציד. אם את הולכת

לשם כדי שיגלו אותך, או שיחבבו אותך, או כדי לטעון טענה, את תיפלי על הפנים שלך. אם הם יקלטו שאת מאתגרת אותם, הרודנים הקטנים יכריזו מלחמה, והם כמעט תמיד מנצחים."

"איך אוכל להתגבר עליהם?" שאלתי. "הם גברים, הם קטנוניים והם מחזיקים בעוצמה."

"את מסתובבת סביבם על רגלי חתול, ולעולם אינך מאפשרת להם לדעת את דעותייך או מה את חושבת. ליוקש מושלם אין דעות. הוא, או היא, מסתגלים לכל מצב במהירות ובאופן חלק כמו רוח. אם הם חושבים שהם דחקו אותך לפינה, את כבר נמצאת במקום אחר. תהיי חמקמקה, כזו שלא ניתן לסגור עליה, אבל עוצמתית במידה רבה ביותר."

"זה נשמע לי כמו סתירה," אמרתי.

בדיוק אז, משב רוח נוסף פרע את העלים שעל הקרקע. חופן גדול עף ישר אל חיקי. דון חואן צחק ואמר שאני הולכת להיות יוקשת מעולה, בתנאי שאתייחס לכל דבר בּהַבְלוּת מבוּקֶרֶת, ואהפוך את עצמי לאפס, כדי שאף אחד לא יוכל להשיג בי אחיזה.

"חוץ מזה, רק מישהו קל כמו הרוח יכול לעבור דרך הסדקים שבין העולמות," המשיך דון חואן.

(עמוד 184 והלאה)

אי היכולת לאחוז בה ומצד שני להיות עוצמתית נראה לטאישה בצדק כסתירה. וההצגה של הרוח הייתה הדגמה לכך שמה שנראה כסתירה לשכל הוא בר קיימא.

כלומר, הרוח [wind] היא מצד אחד חמקמקה, אי אפשר לכלוא אותה או לאחוז בה, ומצד שני יש לה יכולת פעולה על החומר. יכולת פעולה עוצמתית ביותר: סערות, טורנדו וכד.

משב רוח חזק הוא גילוי של הרוח [הנגואל, העוצמה, המופשט...], נאמר בספרות במפורש, ובקטע הנ"ל זו דוגמה לכך שהרוח [the spirit] פועלת דרך הרוח [wind].

אם כן, הפוסט טוען שאפשר לפעול על העולם הקרוי "חומרי" ממצב לא-חומרי (חסר מסה חומרית, בלתי נראה...) בתיווכה של הרוח [wind].

*****************

הערת אגב:

בתי חבורת המכשפים נקראים על שמות ארבעת רוחות השמים (צפון, דרום, מזרח, מערב), ולנשים בכל בית יש שליטה על הרוח המגיעה מכיוונן, כלומר לנשים בבית המזרחי יש שליטה על הרוח המזרחית וכו. הרעיון של שליטת הנשים ברוח [wind] נמצאת בספרות כולה, אבל ב"להתעורר אל החלום" היא זוכה להרחבה.

=====================================

5.5.22

סקירת ספר
"מר ורטיגו" של פול אוסטר
===================
רוב הספר מספר על חניכה של ילד יתום ומוזנח, לא ילד רחוב, אבל בפועל כן, בסנט לואיס בארה"ב, ב-1924 (אם אינני טועה). החניכה נעשית על ידי מישהו הנקרא בספר מאסטר יהודי, שמלמד אותו לעוף באוויר, לרחף ולנוע בכוח רצונו בלבד.
הספר עושה רושם חזק של ביוגרפיה ממשית, אבל לא ידוע לי אם זה אכן כך. ביקורות הספרים שראיתי התייחסו לזה כ-fiction, אבל זה לא אומר הרבה. גם את ספרי קסטנדה שמו בחנויות ספרים במדף ה-fiction (נזכר ב"מפגשים עם הנגואל")
יש היגיון מסוים בתרגילים ובחניכה, כלומר יש שם הדהוד של רעיונות המוכרים לנו מספרות הטולטקים.
לקראת סוף הספר המספר מחליט בזיקנתו לכתוב את סיפור חייו: "לא היה לי שום ספק שאני עושה משהו שצריך להיעשות, והאמנתי בזה אמונה שלמה כל כך, שכעת ברור לי שהספר נגלה לי בחלום, אבל החלום הזה היה מאותם חלומות שאינך יכול לזכור, שנעלמים ברגע שאתה מתעורר ופוקח את עיניך אל העולם".
(עמוד 294)
הנה קטע הסיום של הספר. אין בו ספוילר.
"ועם זאת, כשאני נזכר בימי החניכה האיומים שלי בסיבולה, איני יכול שלא לתהות אם השיטות של מאסטר יהודי לא היו אכזריות מדי. כשהצלחתי להתנתק ולהתרומם מהאדמה בפעם הראשונה, זה לא קרה בגלל משהו שהוא לימד אותי. עשיתי את זה בכוחות עצמי על רצפת המטבח הקרה, וזה בא לי אחרי מצור ממושך של דמעות וייאוש, כשהנפש שלי התחילה לפרוץ מתוך גופי, ולא ידעתי עוד מי אני. אולי היה הייאוש הדבר היחיד שהיה חשוב באמת. ואם כך הרי כל העינויים הגופניים שכפה עליי לא היו אלא אחיזת עיניים, הסחת דעת שנועדה לעורר בי את האשליה שאני מגיע למשהו - בעוד שלאמיתו של דבר לא הגעתי לכלום, עד שלא מצאתי את עצמי שוכב במטבח עם הפנים לרצפה. ואולי אין שום שלבים בתהליך? ואולי הכל קורה בעצם ברגע אחד - בקפיצה אחת - בהרף עין אחד של טרנספורמציה? מאסטר יהודי התחנך באסכולה הישנה, הוא היה אשף בלשכנע אותי להאמין בהוקוס פוקוס ובמילים הגבוהות שלו, אבל אולי הדרך שלו אינה הדרך היחידה? אולי יש שיטה פשוטה וישירה יותר, גישה שמתחילה מבפנים ועוקפת לגמרי את הגוף? מה אז?
בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כישרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר. הוא נמצא בכולנו - בכל איש אישה וילד - וכל אדם, אם רק יתאמץ ויתרכז מספיק, מסוגל לחזור על ההישגים שהשגתי אני כוולט [as walt] נער הפלא. עליך ללמוד לחדול להיות מי שאתה. בזה זה מתחיל, ומזה נובע כל השאר. אתה צריך לתת לעצמך להתפוגג. תן לשרירים שלך להתרפות, נשום עד שתחוש את הנפש זורמת ויוצאת מתוכך, ואז עצום את עיניך. זאת הדרך. הריק שבתוך הגוף נעשה קל יותר מהאוויר סביבך. לאט לאט אתה שוקל פחות מלא כלום. אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג. ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם.
ככה.
**************
בספרות שלנו יש תעופה, אבל היא קורית במצבים שאינם הקשב הראשון, אלא בחלימה - מצב ביניים שבין הקשב הראשון לקשב השני - גם אם ההחלקה לתוך מצבים אלה אינה מורגשת, או אינה זוכה לציון.
לה-גורדה והאחיות הקטנות מבצעות תעופה על ידי אחיזה בקווי העולם, וקווי העולם הם שמושכים אותן ("הטבעת השניה של העוצמה").
לסיכום
"מר ורטיגו" הוא לטעמי ספר טוב. חלקו האחרון קצת מאכזב, ויש קטע קצת מייגע של פרטים מעולם הבייסבול.
בסך הכל, אני נהניתי.
************
בציור: Daniel Dunglas Home , מדיום סקוטי שחי במאה ה-19, ויוחסה לו יכולת ריחוף באוויר.