הפיכת הרגשות לכוונה

 

הרעיון מופיע לראשונה (ואולי באופן בלעדי) בסיפור על היגואר הרודף אחרי קסטנדה ודון חואן במדבר ("כח השקט"). דון חואן אומר לקסטנדה להרגיש כמו ענק בגובה שלושה מטרים, ענק כבד הבועט בקרקע ומעלה ענני אבק. קסטנדה מציית, וראה זה פלא, הוא מרגיש כענק: נקודת המבט שלו היא מגבוה, לא (רק) זו הרגילה.

המעבר מדימיון ענק לענק קורה משום שנקודת המאסף שלו נעה.

מי הניע אותה למיקום חדש?

זו הסתירה שדיברנו עליה לאחרונה: המכשף יכול להפוך הרגשות לכוונה, והרוח היא היחידה שיכולה להניע את נקודת המאסף למיקום אחר.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב אל ידו הנעלמה של הקוסם הממזרי "התמים" העומד בצד, בשולי האירוע: לדון חואן 

הכל מתחיל בהוראתו (הצעתו *) לקסטנדה לחוש את עצמו כענק. דון חואן הוא צינור של הרוח. הרוח (הנגואל) פועל דרכו. אם כן, המהלך מתחיל בהוראתה של הרוח לקסטנדה. קסטנדה מציית, לכאורה משום שהנסיבות הן של סכנה מיידית (שאלת חיים ומוות, נסיבות שאינן מצויות במסדרונות האוניברסיטה ולכן הוא מעולם לא הצליח לבצע זאת שם).

מי יצר את הנסיבות המסוכנות האלה?

הרוח. היגואר הוא התגלות של הרוח. כלומר, הרוח יצרה את הנסיבות וגם נתנה את ההוראה (ההנחיה) כיצד לפעול.

הפוסט טוען שהכל מתחיל מהרוח. ולכן מכשף בדרגת דון חואן ולוחמיו לא עושים דבר עד שהרוח לא אומרת את דברה. לכן נאמר שדון חואן וסילביו מנואל רוב הזמן לא עשו דבר, כי אין להם רצון משלהם.

אם כן, מעתה אמור...   (סתם, בדיחה שעדיין לא מיציתי)

********* סוף *********

* - קסטנדה מתרשם שההנחיה של דון חואן פועלת עליו כמו סוגסטיה (הצעה) היפנוטית.

.

================== 

קטע הומוריסטי מצוין של קומיקאי הלועג לכל הטירלול הגלובליסטי השטני. הוא גם פעיל ממש, לא רק במערכוניו.

שבת שלום.

************************ 

מוסיקה נעימה

24 שעות !

=================== 

7.5.22

חשיבותו של הסיפור מילדותו של קסטנדה
================================

אני מתכוון לאירוע מילדותו, שבו הוא היה כבן 10, ושוטר צעיר רדף אחריו אחרי שהוא שבר חלון ראווה, ותפס אותו למרות שקסטנדה היה מהיר מאד. ("כח השקט" עמוד 175 ואילך)

הסיפור מסופר על ידי קסטנדה לבקשתו של דון חואן כשיגואר רעב רודף אחריהם במדבר. הם מהלכים בנחת ומקשיבים לסיפור מילדותו של קסטנדה. זוהי, לפי דון חואן, אי-עשייה מושלמת.

כשהשוטר הצעיר תפס את קסטנדה הילד, הוא גרר אותו אל החנות שאת השימשה שלה הוא שבר, תוך שהוא בועט בו ומכנה כל בעיטה בשמה (בעיטות מעולם הכדורגל).

אופן הריצה המהיר של דון חואן, שהתגלה כמהיר מקסטנדה הצעיר ממנו בהרבה, עורר את הערצתו של קסטנדה והזכיר לו את המקרה ההוא מעברו, שבו השוטר היה מהיר ממנו, וגם לו חש קסטנדה הערצה.

דון חואן אומר שסיפורו של קסטנדה חשוב, והרוח היא שהעלתה אותו לזיכרונו בנסיבות הרות סכנה אלה.
דון חואן צודק באמירתו: הרוח היא שעוררה בקסטנדה את הזיכרון ההוא, כי היא עשתה זאת באמצעות ריצתו של דון חואן, ודון חואן הוא, כידוע, התגלמות הרוח בעולם.

הסיבה שהרוח עוררה את זיכרון הסיפור ההוא היא, לפי דון חואן, חשיבותו העצמית של קסטנדה. שנים אחרי אותו אירוע המשיך העלבון לצרוב בקסטנדה הילד, והיו לו חלומות (פיצוי) שבהם הוא רץ מהר מהשוטר, והשוטר לא מצליח לתפוס אותו. העובדה שריצתו המהירה של דון חואן עוררה בו את הזיכרון הזה פירושה, על פי דון חואן, שהדימוי העצמי שלו כבלתי מובס בריצה, חשיבותו העצמית בנושא זה, עדיין עומדת על תילה. וחשיבות עצמית היא האוייב הכי גדול בדרך הטולטקית.

אני סבור שהרוח לא בנתה הצגה שלמה, הכוללת יגואר רודף, וגרמה לדון חואן לרוץ במהירות שתעורר את הערצתו של קסטנדה ואחר כך תעורר את זיכרונו אודות האירוע בילדותו, רק כדי שדון חואן יספר לו שחשיבותו העצמית של קסטנדה בנקודה זו עדיין לא נפגעה.

אני מציע את הפרשנות שההנחייה של הרוח (דרך פיו של דון חואן) להיות ענק הבועט בקרקע, קשורה לכך שבמהלך כזה קסטנדה מציב את עצמו בדמות השוטר מהסיפור הנ"ל. אפשר לשער שהשוטר היה ענק עבור קסטנדה בגיל 10, והבעיטות של קסטנדה בקרקע הן המייצגות את הבעיטות של השוטר בו. כלומר, הנחייה זו היא סוג של הגשמת חלום עבורו.

נראה לי שהרוח, המנהלת את השיעור הזה, משתמשת בשאיפתו המודחקת של קסטנדה להיות ענק, כמו השוטר, כדי להביא אותו אל עמדת הכפיל, או העמדה של המודעות המוגבהת.

ככלל, הרוח עושה שימוש בדחפים הקיימים בחניך (בשירות הפרסונה) כדי להניעו באמצעותם ליעדים שלה. כלומר, משתמשת בדחפים ומסיטה את כיוונם ליעדים אחרים. דוגמה נוספת על הדוגמה הנ"ל: גיוס הדחף של קסטנדה לאספנות של חפצים לאיסוף, יצירת אוסף, של אירועי אלבום הלוחם.

=================== 

8.5.22

ויקראו שמו כפיל [double], כי הוא כפול ממידת גופך
=======================================

האם זו טענה נכונה? 

אכן כן. היא נאמרת פעמיים ב"הטבעת השניה של העוצמה", פעם על ידי לה-גורדה ופעם על ידי נסטור.

עם זאת, הכפיל גם נראה כמוך. (גם נאמר שם)

אני מביא נקודה זו כטענת חיזוק (מאוחרת) לטענה שלי שהתבוננותו של קסטנדה על סביבתו מנקודת מבט של ענק (בסיפור מרדף היגואר) היא נקודת המבט של הכפיל.

=================== 

10.5.22

מה הן המילים אם לא שתיקה
======================

"תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה."
מתוך שיר של שלמה ארצי (מילים: משה בן שאול, לחן: שלמה ארצי)

פיסקת הסיום של ההקדמה החדשה שכתב קסטנדה לרגל 30 שנה ליציאתו לאור של ספרו הראשון "משנתו של דון חואן" היא לא קלה להבנה. והיא הזכירה לי את השיר הנ"ל.

בכלל, השיר הנ"ל מאד טולטקי בעיניי. אביא את כולו בסוף.

הנה הפיסקה:

אלה הן המסקנות הכלליות שהוסקו מהשקיעה שלי לתוך ההכרה של השמאנים של מקסיקו העתיקה. כעבור שנים מפרסום "משנתו של דון חואן: דרכו של יאקי אל הידע" הבנתי כי מה שדון חואן מאטוס הציע לי היתה מהפכה הכרתית שלמה. ניסיתי, בספרים שלאחריו [אחרי הספר הראשון], לתת מושג אודות ההליכים לביצוע מהפכה קוגניטיבית זו. לאור העובדה שדון חואן ערך לי היכרות עם עולם חי [a live world], תהליכי השינוי בעולם חי שכזה אינם פוסקים לעולם. מסקנות [conclusions – כאן אולי (גם) במובן של סיכומים, או דברי סיום] הן, על כן, רק אמצעי עזר להיזכרות, או מבנים אופרציונליים [שמשמעויותיהם הן פעולות ביצוע *], המשמשים בתפקיד קרש קפיצה לאופקים חדשים של הכרה.

*********

* - ישנו זרם בפילוסופיה הנקרא אופרציונליזם, וברור (לי) שקסטנדה מתכוון אליו. הפילוסופיה הזו אומרת שמושגים מופשטים של המדע (והידיעה בכלל) הם בסופו של דבר בעלי משמעות אופרטיבית, לדוגמה: לא מעניין אותי מהו הזמן. מבחינתי זה מה שהמכשיר הקרוי שעון מודד.

אם כן, נראה שפיסקת הסיום אומרת משהו שנאמר לאורך כל הספרות: בדרך הטולטקית מעשים (פעולות) הם חשובים יותר ממחשבות, אבל לכאורה היא מוסיפה ואומרת שהאמירות המטפיסיות, המבטאות מחשבות על העולם, גם הן בעלות משמעות אופרטיבית (של מעשים), הן כמו הגשרים בשיר של ארצי שיכולים לקחת אותך לנקודות ציון במסע הטולטקי.
בלי דוגמה, לא אצא ידי חובתי 
דוגמה: האמירה של דון חואן: הנצח הוא שם, שם... תוך הצבעה לכיוונים שונים ("סיפורי עוצמה"). בסוף האמירה הוא אומר: אם הייתה לך מספיק עוצמה, המילים לבדן היו גורמות לך לאסוף את עצמך ולהעמיס את כוליותך על הרגע הזה ולצאת מהעולם (ניסוח מהזיכרון).

=================

אם תרצה הרוח, היום אפרסם גירסה חדשה לתרגום הישן שלי להקדמה החדשה הנ"ל. (ואם לא היום, אז היא בטח תרצה שמחר   )

הנה כל מילות השיר:

מה הן המילים אם לא שתיקה

תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.

מגדל נופל, הגשר הוא חבר.

לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?

עכשיו ועוד עכשיו

הוא זמן, הולך ושב

על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?

מעט מחר, מעט היום, וילדותך.

אני מביט, עפר ויהלום,

זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור

אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,

תמיד הולכת לפניך שתיקתך.

*********** 

ואנחנו יכולים להוסיף: מהי השתיקה אם לא הרוח?!

===================