השליטה ברצון - היא שהופכת לוחם למכשף

אני ממשיך את הנושא של הפוסטים האחרונים שלי: ציות שלך לרוח [באמצעות התנהגות ללא רבב] מביא לציות של הרוח לך.

בפוסט זה אתמקד בציות של הרוח לך. הטריגר לפוסט היא הפיסקה האחרונה בקטע שהבאתי מ"שישה פסוקי הסבר" אודות שלוש הדרכים שבהן הכוונה באה אלינו:

הדרך השלישית למצוא את הכוונה היא הנדירה ביותר והמורכבת ביותר מבין השלושה. זה מתרחש כאשר הכַּוונה מאפשרת לנו להימצא בהרמוניה איתה. דון חואן תיאר מצב זה כרגע ממשי של עוצמה; שיאו של מאמץ הנמשך לאורך כל החיים להשגת חוסר רבב. רק לוחמים עליונים משיגים זאת, וכל עוד הם נמצאים במצב זה, הכַּוונה מאפשרת לעצמה להיות נשלטת על ידיהם כרצונם. זה כאילו שהכוונה התמזגה עם לוחמים אלה, ובעשותה כך היא הופכת אותם לכוח טהור חסר דעות קדומות. הרואים מכנים מצב זה "הכּוונה של הטבעת השנייה של העוצמה", או "רצון".

(עמוד 21 ואילך)

פיסקה זו מבהירה לדעתי את התיאור של הופעת הרצון, המופיע ב"מציאות נפרדת":

יום אחד הוא [הלוחם] מצליח לבצע משהו שברגיל הוא כמעט בלתי אפשרי לביצוע. ייתכן שהוא אפילו לא יבחין במעשהו יוצא הדופן. אבל ככל שהוא ממשיך לבצע מעשים בלתי אפשריים, או משום שדברים בלתי אפשריים ממשיכים לקרות לו, הוא נעשה מודע לכך שהולך ומופיע סוג של עוצמה. עוצמה שיוצאת מגופו כמו חרוט [conies out] ככל שהוא מתקדם בנתיב הידע.
[...]
כשהוא מסוגל לחטוף [grab, לתפוס במהירות] עם זה [עם העוצמה הבוקעת מבטנו], אפשר לומר בצדק שהלוחם הוא מכשף, ושהוא השיג [לעצמו] רצון.
(עמוד 139)

אם כן, במילים אחרות, ובעזרת הקטע מ"שישה פסוקי הסבר":
סימן ההיכר להופעת הרצון הוא שהעולם נשמע לרצונותיך.

שימו לב לנוסח המעורפל והמתחמק שבקטע הנ"ל: מעשים בלתי אפשריים, מעשה יוצא דופן...

הערת אגב: קודם לכן ישנו שם תיאור מפורט יחסית של אופן הפעולה של הלוחם המביא אותו להישג זה: אסטרטגיה משולשת (בעלת 3 מרכיבים). אנו יודעים מאמירות במקום אחר שרק התנהגות ללא רבב מאפשרת צבירת אנרגיה (עוצמה) שלבסוף מביאה להשגת הרצון [ציות הרוח], ולכן האסטרטגיה המשולשת ההיא היא, לדעתי, פירוט של התנהגות ללא רבב.

.

לדעתי, המצב הזה, של ציות הרוח לך, הוא מה שמתואר במקום אחר בספרות כמצב שבו הרצון שלך הופך לרצון של הנשר.
לדעתי, המילה "רצון" מציינת באותה אמירה את המובן הרגיל של לרצות, to want, to will.
במינוח טולטקי מדויק יותר , הניסוח לדעתי אמור להיות: הכוונה שלך הופכת לרצון של הכפיל שלך. שנאמר: הכוונה היא האספקט הפרסונלי של ההישרה, והרצון הוא האספקט הלא פרסונלי שלה. או בניסוח נוסף: הכפיל שלך רוצה את מה שאתה מתכוון אליו.

.

כרגיל, מה שאיננו ציטוט הוא בגדר הצעה פרשנית.
אני לא רוצה שמישהו יגיע לקיבתו של הנשר ואז יאשים אותי 

************************** 

מוסיקה

================

22.3.23

איך ממתינים לרצון?
=================

הופעת הרצון היא כשהרוח מצייתת לך, כפי שטענתי והוכחתי בפוסטים האחרונים שלי.

הקטע הבא לקוח מתוך קטע חשוב מאין כמותו ב"מציאות נפרדת". הקטע הקצר שלהלן, שתלשתי מתוך הקטע המורחב, מדבר על האסטרטגיה שמנחה את פעולותיו היומיומיות של הלוחם. אני קורא לה אסטרטגיה משולשת, כי אני יודע לספור עד שלוש. 

"וכך עם מודעות למוות שלו, ביחד עם הריחוק הרגשי [detachment] שלו, וביחד עם עוצמת החלטותיו, מנהל הלוחם את חייו בצורה אסטרטגית. הידע של המוות שלו מנחה אותו והופך אותו מרוחק רגשית [detached] ותאב [מלשון תאווה, השתוקקות] בשקט [silently lusty]; העוצמה של החלטותיו הסופיות [שאין לסגת מהן] מאפשרת לו לבחור ללא חרטות, ומה שהוא בוחר זה תמיד הטוב ביותר מבחינה אסטרטגית, וכך הוא מבצע את כל מה שעליו לבצע בהתלהבות וביעילות מלאת תאווה [lusty efficiency].
(עמוד 138)

שימו לב שלהבדיל מהתרגום בספר, הדגשתי את הידע של המוות שלו ולא ידיעת מותו. הנוסח שלי, שהוא לדעתי מדויק יותר, ראשית, מדגיש שהמוות הוא יישות, ושנית, הוא חשוב לטענה החוזרת שם לאורך כל הדיון שהמוות מייעץ ללוחם. כלומר, המוות יכול לייעץ כי למוות יש ידע, ולא מדובר בידיעה של הלוחם אודות מותו.

דון חואן קורא לאסטרטגיה הזו סבלנות [patience], מיד בהמשך לקטע הנ"ל:

"כשאדם מתנהג בדרך כזו, אפשר לומר בצדק שהוא לוחם ושהוא רכש [לעצמו] סבלנות." (עמוד 138)

.

מדוע הוא מכנה זאת סבלנות?

התשובה נמצאת כמה שורות משם בהמשך:

"כאשר לוחם רכש סבלנות, הוא נמצא על הדרך שלו אל הרצון. הוא יודע איך לחכות." (עמוד 139).

כפי שכבר טענתי לאחרונה, האסטרטגיה הזו שלפיה מנהל הלוחם את חייו היא הקרויה התנהגות ללא רבב, ובאמצעותה צובר הלוחם עוצמה, הנדרשת כדי לשלוט ברוח, או להביא אותה לציית לך, מצב הקרוי "רצון".

לסיכום
איך ממתינים לרצון?
חיים את חיי היומיום על פי האסטרטגיה המשולשת.

******************* 

מוסיקה

                                    יהוה

================ 

23.3.23

בזמן שהלוחם ממתין הוא אינו רוצה דבר
===============================

בזמן שהלוחם ממתין לרצון שלו, על ידי שהוא מאמץ את האסטרטגיה המשולשת לניהול חייו: ריחוק רגשי [detachment], המוות כיועץ, והחלטות נחושות [כוונות בלתי כפיפות], האם יש משהו נוסף שעליו לעשותו בזמן זה?

הקטע הבא, הלקוח גם הוא מ"מציאות נפרדת", מופיע 8 עמודים לפני תיאור האסטרטגיה המשולשת, אומר שבזמן ההמתנה אין לרצות דבר.

"לוחם יודע שהוא ממתין ומהו הדבר שלו הוא ממתין; ובזמן שהוא ממתין הוא לא רוצה שום דבר, ולכן כל דבר קטן שהוא מקבל הוא יותר ממה שהוא יכול לקבל[*]. אם הוא צריך לאכול, הוא מוצא דרך, כי הוא אינו רעב; אם משהו מכאיב לגופו, הוא מוצא דרך להפסיק זאת, כי הוא לא כואב. להיות רעב או לכאוב פירושו שהאדם נטש את עצמו והוא כבר איננו לוחם; וכוחות הרעב והכאב שלו ישמידו אותו".
(עמוד 130)

ש * whatever little thing he gets is more than he can take

האם זוהי תוספת לאסטרטגיה המשולשת?

לדעתי, לא. לדעתי לא לרצות שום דבר כלול בדרישה לריחוק רגשי.
אבל יש כאן פירוט של אותו מצב של ריחוק רגשי, משמעויות שהמיינד הזר אינו יכול להגיע אליהן סתם מניתוח המושג ריחוק רגשי [detachment], וברור שהוא אינו רוצה להגיע אליהן, כי מדובר בניטרול של עצמו.

אוסיף את הקטע הבא, הנמצא בעמוד הקודם, ועוסק באותו עניין. מדובר בהבטחה שנתן קסטנדה כילד לחברו, הבטחה שחוסמת את התפתחותו לאורך כל חייו.

"עליך להמתין בסבלנות, בידיעה שאתה ממתין, ובידיעה מהו הדבר שלו אתה ממתין. זו דרכו של הלוחם"
[...]
[איך על אותו חבר ילדות לעשות זאת]
"על ידי שהוא לומד לצמצם את הרצונות שלו לכלום. כל עוד הוא חושב שהוא היה קורבן, חייו יהיו גיהנום. וכל עוד אתה חושב כך, ההבטחה שלך תהיה בעלת תוקף [valid]. מה שעושה אותנו אומללים זה לרצות. אבל אם נלמד לצמצם את הרציות שלנו [our wants] לאפס, הדבר הקטן ביותר שנקבל יהיה מתנה אמיתית. תהיה רגוע, נתת מתנה טובה ליואכים. להיות עני או משתוקק זו רק מחשבה; וכך גם לשנוא, או להיות רעב, או לסבול."
(עמוד 129 למטה)

.

נראה שהטקסט אומר שלא לרצות דבר הוא מקרה פרטי של לא לחשוב על מצבך כמצוי במצב של חוסר, ובאופן כללי יותר: עליך לא להמשיג את התחושות [זהו ניטרול המיינד שציינתי למעלה]: לא לחשוב שאתה רעב כשתחושה של צורך באוכל עולה בך, או שכואב לך כשתחושה גופנית לא נעימה מציפה אותך. כלומר, לפרשנותי, עליך להוציא את עצמך מהאירוע, אינך נמצא שם, אינך מזדהה עם התחושות. הן אינן שלך. ואז גם התחושות מאבדות את הכינויים שהמיינד העניק להן.
את/ה כבר לא ילד, אתה מכיר את העולם ויודע בד"כ מה לעשות כדי לסלקן כדי להמשיך לשרוד. תשאיר את עצמך מחוץ לתמונה. העצמי האמיתי שלך נמצא מעבר לעולם, מעבר לתחביר.

ולסיום, השערה פראית, דילוג פראי אל מה שמעבר לטקסט:
לא לרצות דבר ייאפשר את שחרור הרצון של הכפיל שלך. הרצון של הכפיל שלך הוא שמקרקע אותך בדמות הזו ובמסלול חייה.

במילים אחרות: אם הכפיל שלך יפסיק להיות מאוהב בעצמך, הוא יהיה משוחרר לבחור לעצמו חיים אחרים.

ובאופן קונקרטי: קסטנדה יהיה משוחרר מהבטחת הילדות שלו כשהוא יגיע לרצון שלו [השייך לכפיל שלו], ובניסוח אחר, שניסיתי לעשות לו נפשות לאחרונה: כשהרוח תציית לו ותסיט את נקודת המאסף שלו.

================ 

24.3.23

הזיכרון הרגיל נשען על מחשבות העבר שלנו
====================================

הקטע הבא לקוח מהספר הפלאי "יקוש עם הכפיל", והגיע הזמן לרענן את הזיכרון במתנותיו של הספר הזה:

"רק כאשר האנרגיה והפעילויות שלך נמצאות בתואַם מלא, את לא שמה לב לעצמך ולא למה שאת עושה," היא [נלידה] אמרה.

ביקשתי ממנה להסביר את אמירתה.

"מכיוון שאנשים רוצים שישימו לב אליהם", היא פתחה, "הם כל הזמן מעוררים תשומת לב אל עצמם ואל מעשיהם. להיות מרוכזים בעשיית משהו תוך כדי אדישות לתוצאה, פירושו הענקת מלוא תשומת הלב שלך למשימה. המצב היעיל ביותר עבור יוקשים," המשיכה נלידה, "הוא להיות שקוע לחלוטין בַּרגע [הזה], כך שלא מבזבזים אנרגיה על חשיבה אודות העבר או אודות העתיד."

שאלתי אותה אם זה בלתי מתקבל על הדעת לדאוג שמא את מגזימה בעשיית משהו, או לא. נלידה השיבה שלעולם אין לדאוג אודות שום דבר, כי לדאוג פירושו להיות בלתי מאוזנים.

"במילים אחרות", היא הציעה, "אם את חושבת בזמן שאת פועלת, יהיו אלה המחשבות, ולא הפעולה, שיישארו בזיכרונך. מצד שני, אם את שקטה בזמן שאת פועלת, כשתנסי לזכור את הפעולות, יהיה מעט לזכור. לכן המכשפים אומרים שהעצמי הוא רעיון [idea]. כשאת מבינה זאת ומפסיקה את המונולוג הפנימי הזורם שלך, מודעות אחרת תעלה אל קידמת הבמה."

(עמוד 298)

לדעתי, יש כאן אמירה מהפכנית: אנו זוכרים את המחשבות שלנו הקשורות באירועי העבר. או בניסוח אחר: אנו זוכרים אירועים בגלל [או בזכות] המחשבות שהיו כרוכות בהם, והמחשבות הן, בדימוי שלי, פלנטות החגות סביב רעיון העצמי. כלומר, למעשה, אנו זוכרים רק את ההיסטוריה של העצמי.

יש שני סוגי היזכרות: היזכרות רגילה, שלדעתי היא תנועת המודעות על גבי ההאצלות אחורנית בזמן, וזו פעולה מחשבתית, ולכן יכולה לאתר ["להיזכר"] רק אירועים שבהם היו מחשבות שליוו את האירועים או [לכאורה] יזמו את המעשים.

ויש היזכרות מסוג אחר, המצריכה את הנעת נקודת המאסף, כלומר לא תנועה לאורך ההאצלות אחורנית, אלא דילוג אל זרם האצלות אחרות.

.

לסיום הערה לשונית

הרעיון של ניפוץ המראה המשקפת לנו את העצמי, כשמשימתו של הנגואל-המורה מסתכמת בעזרה לחניך בניפוצה, בעיקר על ידי חשיפתו לנגואל, קרי אירועים פלאיים שאינם משתלבים עם תמונת העולם שלו (לכן הם קרויים פלאיים), ראוי לזכור ש self-reflection מציין לא רק השתקפות של העצמי, אלא גם הרהור, מחשבה, על העצמי, או של העצמי, כלומר, כבר במונח הזה נרמז הרעיון שהעצמי הוא מחשבה.

******************* 

שבת שלום.

================

25.3.23

לא לרצות דבר - הפעם השיעור של טאישה
================================

או השיעור לטאישה.

בפוסט הלפני אחרון שלי "בזמן שהלוחם ממתין, הוא אינו רוצה דבר" טענתי, בין היתר, שלמעשה ה"לא לרצות דבר" כבר כלול באסטרטגיה המשולשת [שלדעתי היא המהות של התנהגות ללא רבב], וליתר דיוק, במרכיב הריחוק הרגשי.

גם ב"יקוש עם הכפיל" נמצאת הדרישה ל"לא לרצות דבר".
.את הקטע הבא אני מכנה ה"מורה נבוכים" לטאישה.

.

"מה אם אתה פשוט לא יודע מה לעשות, או מתי לעשות את זה?" אמרתי בנימה מתלוננת.
"את חייבת לעצור ולחכות, עד שתתפסי את תנועת הדברים," ענה דון חואן, "ולהקשיב לאותות; לצְפּוֹת בסימנים הנפלטים מהעולם סביבך. הם פועלים ישירות על גופך האנרגטי. כמובן שבשביל זה את צריכה להיות נזילה לחלוטין ולצמצם את התשוקות שלך לאפס. את חייבת לא להרגיש שום חיפזון, ולהיות חסרת כל צורך לשלוט או לתמרן דברים. אז את יכולה להקשיב ללחישות העולם. לפעמים אותות אומרים לך איך לעשות משהו. כמו לדוגמה, איזה צמח לקטוף לחולי מסוים. או שהם מנבאים את התוצאה של דרך פעולה. באופן טבעי, גם כוחות אחרים יכולים לספר לך את הדברים האלה."

(עמוד 229)

================