Zachary Breaux Cafe Reggio
*****
הפוסט הקודם עסק בחיזיון השלישי והאחרון עם מסקליטו.
לא נוכל להתעלם משני החזיונות הקודמים.
המפגש הראשון עם מסקליטו היה כשמסקליטו בדמות כלב. אירוע משעשע ונתייחס אליו בפוסט הבא, אולי.
קשה להשתחרר מהמחשבה שהכלב איננו אלא הכלב מַנפרֶד, המוכר לנו בעיקר מספריהן של טאישה אבלאר ופלורינדה דונר, אבל מופיע גם בספרי קסטנדה.
החיזיון השני.
הרקע:
קסטנדה ודון חואן יוצאים להליכה במדבר על מנת לאסוף פטריות פיאוטה, כלומר מסקליטו.
אחרי אכילה של 14 ניצני פיאוטה, בשעת בין הערביים, פלג מים קטן הופך לפתע לאגם שחור עצום מימדים שמימיו קרים וחיים.
האדמה מזדעזעת וקסטנדה מוצא את עצמו נסחף על פני האגם על גבי פיסת אדמה, כמו על גבי קורה. מסלול הנסיעה היה בכיוון דרום, עד שלבסוף "הקורה" ביצעה תפנית קצרה שמאלה והשייט הסתיים. המים נסוגו לאחור ונעלמו.
הוא הפנה ממני את עיניו פעם נוספת וקיפץ כצרצר אולי חמישים. קיפץ
שוב ושוב עד שנעלם.
("משנתו של דון חואן" עמוד 83,84)
מסקליטו נקרא "המגן" (הוא זמין לכל אדם), ולדעתי הוא הסיע את קסטנדה על פני הים האפל של המודעות אל מקום מוגן; מאחורי שורות של סלעים גדולים.
מהם שלושת הניצוצות הזוהרים שפגעו בקסטנדה הזקן והשפוף?
רמז, כמה תאים יש לקסטנדה? 😊
כתבתי בזמנו שכפי הנראה שלושת התאים של קסטנדה מתחלקים באופן הבא: שניים בימין ואחד בשמאל. ואילו אצל האישה-נגואל שלו, שניים בשמאל ואחד בימין.
anyway, ניצוץ אחד פגע בצדו השמאלי. הראש יכול לייצג בלי בעיה את צד ימין.
החיזיון אומר, לדעתי, שבסופו יתאחדו אתו שלושת הלוחמים. אז הוא ישיג את שלמותו, ויזדקף.
התחברות ראשונית של הלוחמים אתו נרמזת בפרקים האחרונים של "סיפורי עוצמה", המתארים את הזמן הסמוך מאד לקפיצה לתהום.
בעמוד 83, בשיחה שלאחר האירוע, אומר דון חואן שמסקליטו נתן לו, לקסטנדה, שיעור, אבל מכיוון שקסטנדה היה שרוי במהלך האירוע בפחד רב, הוא לא יוכל להיזכר בשאלה ששאל את מסקליטו, שהחיזיון הוא התשובה לה.
בקיצור, הוא מתחמק מנושא שלאורך כל הספרים הס מלדבר בו.
כפי הנראה, קסטנדה שאל אותו אודות עתידו או סופו, ומסקליטו השיב לו לגבי עתידו ברמה האנרגטית.
אם אזכר או אחשוב על שטות נוספת, אכתוב אותה בהמשך.
שבת שלום.
**************
www.toltec.co.il
*
הערות ותוספות
3.6.17
אני תוהה האם פטריות הפיאוטה אינן גדלות במקומות עוצמה.
כלומר, במקומות שבהם המעטפת הטפילית לא מכסה את פני האדמה.
לכאורה יש בספר הנוכחי אישוש לדבר מבחינת צבעים: המקום הטוב לשבת בו התברר כבעל גוון כחול ירקרק, ומפטריות הפיאוטה בקע אור כחלחל.
אני רק מהרהר כאן בקול רם. צריך לבדוק איזכורים אחרים של מקומות עוצמה בהקשר לצבעים.
אינטואיטבית, נראה לי מתקבל על הדעת (הלא טפילית, יש לקוות :)) שהפטריות גדלות במקומות כאלה. זה עשוי להסביר, בין היתר, גם את נדירותן.
קראתי לפני כמה שנים טובות מישהו שטען שיש פיאוטה גם בישראל.
איך קוטפים פיאוטה?
למחרת האירוע עם מסקליטו - החיזיון השני, הנ"ל - דון חואן וקסטנדה חוזרים הביתה תוך כדי איסוף פיאוטה.
דון חואן מבצע את הקטיף על ידי חיתוך בסכין במקביל לפני האדמה ופיזור אבקת גופרית על "הפצע".
כלומר, לא משמידים את הצמח, וכפי הנראה מסייעים לו להתפתח מחדש.
אבל לפני כן, הגישה הכללית חשובה ביותר.
הגישה היא: יותר מאשר מחפשים מסקליטו, יוצאים למפגש עם מסקליטו. כלומר, קוטפים את מה שנמצא על דרכנו: "נקטוף אותו רק כשיבוא הוא לקראתנו." (עמוד 76)
כלומר, קוטפים רק את מה שמסקליטו מַקרֶה על דרכך.
זה מזכיר את אכילת בשר עוצמה: בשר של חיה שבדיוק הגיעה זמנה למות. גם אז העוצמה מַקרַה חיה כזו על דרכו של הלוחם.
הקדשתי לנושא פוסט בעבר. ציינתי אז שזו דוגמה קיצונית לאי התערבותו של הלוחם במתרחש בעולם, תנועתו בעולם כצל חולף.
==============
3.6.17
סרטון מעניין. פוטין מנפנף ליונה והיא, כפי הנראה, מנפנפת בחזרה.
==============
4.6.17
נתקלתי בציטוט הבא והחלטתי להביא אותו כי הוא מחזק את הפרשנות שלי אודות המעבר ההדרגתי מתחום האגו אל הרוח.
"לוחמים מכינים את עצמם להיות מודעים, ומודעות מלאה באה אליהם רק כאשר לא נותרת בהם כל חשיבות עצמית. רק כאשר הם כלום, הם נעשים להכל." ("האש שבפנים")
כזכור, הצעתי שהליבות המופשטות של הכישוף הן נתחים של אחיזה ברוח, הבאים על חשבון אחיזה בטפיל.
שני הציטוטים הבאים מדברים על אותו מעבר הדרגתי מהאגו אל הרוח אבל באספקטים אחרים: חירות ועוצמה.
פלורינדה אמרה לי כי החירות היא היעדר מוחלט של התמקדות
בעצמך, חוסר התמקדות אותו משיגים כאשר עיקר האנרגיה הכלואה
בתוך עצמנו נחלצת. היא אמרה כי אנרגיה זו משתחררת רק כאשר אנחנו
יכולים לכלוא את התפיסה המנופחת שיש לנו אודות עצמנו; אודות
החשיבוּת שלנו; חשיבות שאנו מרגישים שאסור שתוּפָר או תהיה מושא
ללעג. ("להתעורר אל החלום" עמוד 311)
הוא [קסטנדה] המשיך לדבר על הכוח הזה, שלדבריו לא היה אלוהים ולא שום דבר הקשור לדת או למוסר, אלא כוח לא אנושי, כוח שהוא לשימושנו, אם רק נלמד לצמצם את עצמנו לאפס. ("להתעורר אל החלום" עמוד 87)
==============
4.6.17
הדוגמאות הללו כמובן לא ממצות את כל האמירות המצביעות על המעבר ההדרגתי מהאגו אל הרוח, אבל כדאי להזכיר את אחת האמירות שכבר הבאתי בעבר:
"כוונה היא הישרה של כל ההאצלות הענבריות של המודעות, על כן נכון לומר שחירות מלאה פירושה מודעות מלאה." ("האש שבפנים")
==============
3.6.17
אני תוהה האם פטריות הפיאוטה אינן גדלות במקומות עוצמה.
כלומר, במקומות שבהם המעטפת הטפילית לא מכסה את פני האדמה.
לכאורה יש בספר הנוכחי אישוש לדבר מבחינת צבעים: המקום הטוב לשבת בו התברר כבעל גוון כחול ירקרק, ומפטריות הפיאוטה בקע אור כחלחל.
אני רק מהרהר כאן בקול רם. צריך לבדוק איזכורים אחרים של מקומות עוצמה בהקשר לצבעים.
אינטואיטבית, נראה לי מתקבל על הדעת (הלא טפילית, יש לקוות :)) שהפטריות גדלות במקומות כאלה. זה עשוי להסביר, בין היתר, גם את נדירותן.
קראתי לפני כמה שנים טובות מישהו שטען שיש פיאוטה גם בישראל.
איך קוטפים פיאוטה?
למחרת האירוע עם מסקליטו - החיזיון השני, הנ"ל - דון חואן וקסטנדה חוזרים הביתה תוך כדי איסוף פיאוטה.
דון חואן מבצע את הקטיף על ידי חיתוך בסכין במקביל לפני האדמה ופיזור אבקת גופרית על "הפצע".
כלומר, לא משמידים את הצמח, וכפי הנראה מסייעים לו להתפתח מחדש.
אבל לפני כן, הגישה הכללית חשובה ביותר.
הגישה היא: יותר מאשר מחפשים מסקליטו, יוצאים למפגש עם מסקליטו. כלומר, קוטפים את מה שנמצא על דרכנו: "נקטוף אותו רק כשיבוא הוא לקראתנו." (עמוד 76)
כלומר, קוטפים רק את מה שמסקליטו מַקרֶה על דרכך.
זה מזכיר את אכילת בשר עוצמה: בשר של חיה שבדיוק הגיעה זמנה למות. גם אז העוצמה מַקרַה חיה כזו על דרכו של הלוחם.
הקדשתי לנושא פוסט בעבר. ציינתי אז שזו דוגמה קיצונית לאי התערבותו של הלוחם במתרחש בעולם, תנועתו בעולם כצל חולף.
==============
3.6.17
סרטון מעניין. פוטין מנפנף ליונה והיא, כפי הנראה, מנפנפת בחזרה.
4.6.17
נתקלתי בציטוט הבא והחלטתי להביא אותו כי הוא מחזק את הפרשנות שלי אודות המעבר ההדרגתי מתחום האגו אל הרוח.
"לוחמים מכינים את עצמם להיות מודעים, ומודעות מלאה באה אליהם רק כאשר לא נותרת בהם כל חשיבות עצמית. רק כאשר הם כלום, הם נעשים להכל." ("האש שבפנים")
כזכור, הצעתי שהליבות המופשטות של הכישוף הן נתחים של אחיזה ברוח, הבאים על חשבון אחיזה בטפיל.
שני הציטוטים הבאים מדברים על אותו מעבר הדרגתי מהאגו אל הרוח אבל באספקטים אחרים: חירות ועוצמה.
פלורינדה אמרה לי כי החירות היא היעדר מוחלט של התמקדות
בעצמך, חוסר התמקדות אותו משיגים כאשר עיקר האנרגיה הכלואה
בתוך עצמנו נחלצת. היא אמרה כי אנרגיה זו משתחררת רק כאשר אנחנו
יכולים לכלוא את התפיסה המנופחת שיש לנו אודות עצמנו; אודות
החשיבוּת שלנו; חשיבות שאנו מרגישים שאסור שתוּפָר או תהיה מושא
ללעג. ("להתעורר אל החלום" עמוד 311)
הוא [קסטנדה] המשיך לדבר על הכוח הזה, שלדבריו לא היה אלוהים ולא שום דבר הקשור לדת או למוסר, אלא כוח לא אנושי, כוח שהוא לשימושנו, אם רק נלמד לצמצם את עצמנו לאפס. ("להתעורר אל החלום" עמוד 87)
==============
4.6.17
הדוגמאות הללו כמובן לא ממצות את כל האמירות המצביעות על המעבר ההדרגתי מהאגו אל הרוח, אבל כדאי להזכיר את אחת האמירות שכבר הבאתי בעבר:
"כוונה היא הישרה של כל ההאצלות הענבריות של המודעות, על כן נכון לומר שחירות מלאה פירושה מודעות מלאה." ("האש שבפנים")
==============
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה