כל ההערות בסוגריים הן שלי, המתרגם.
.
סנטה אנה
היה חם במדבר סונורה; מעל 100* מעלות בצל. במכונית ללא מזגן זה היה כמו להיות בתנור המכוון על נמוך. למדתי להכין בשר בקר [beef jerky] בצורה כזו, להשאיר את רצועות הבשר הדקות על גבי מדף תנור להתייבש בלילה. החלונות של השברולט הורדו כלפי מטה והאוויר החם על פניי היה כמו מייבש שיער (fan). הרגשתי כמו חתיכת בשר בקר, יבשה וחסרת חיים.
"האם אתה יכול להיות יותר ספציפי לגבי מה שאנחנו הולכים לעשות במסע העוצמה הזה?" שאלתי את קרלוס, מורידה את המצחייה כדי להגן על עיניי מפני בוהק הדרך.
קרלוס העיף אלי פרצי מבטים תוך כדי נסיעה. "קשה להסביר," הוא אמר כשהוא מאט בעיקול הדרך. "אנחנו פשוט נתקדם בלי שום תוכנית ספציפית ונאפשר לרוח להנחות אותנו. זה מה שאני עושה בכל פעם שאני מגיע למקסיקו כדי לראות את דון חואן. אני מפקיר את עצמי לנסיבות כשהן מציגות את עצמן."
"זה נשמע לי מצוין," אמרתי. "אבל האם אנחנו פשוט נוסעים ללא מטרה או שיש מקום מסוים שהוא היעד?"
"אנו הולכים לעיירות של היאקים ויקארה [Vicara] ופוטם [Potam] בתקווה למצוא מסיכות טקסיות עבור המוזיאון האתנוגרפי. זה יהיה המהלך [maneuver, התמרון] הגלוי שלנו; אבל בעצם אנחנו מחפשים עוצמה."
"איך נדע שמצאנו אותה?" שאלתי כשאני מנגבת את הזיעה ממצחי במגבת נייר.
קרלוס צחק מהבעת הסבל שלי. "אנחנו נדע כי משהו בתוכנו ישתנה, או שהתפיסה [perception] שלנו את העולם תשתנה. כך או כך, המסע שלנו מתחיל שם, בעיירות היאקים."
"למה שם?"
"מכיוון ששם דון חואן ועמיתיו מתכנסים כדי לחדש את עצמם. לשם מגיעים מכשפי הקבוצה שלו כדי לשחזר [restore, לשקם] את עוצמתם.
פני השטח מנוגאלס להרמוסילו [Hermosillo] היו שוממים; לאורך קילומטרים לא היה שום דבר לראות מלבד קקטוסי סאגוארו [saguaro] ענקיים ואוקוטילו [ocotillo] קוצניים וארוכים, ופה ושם, ביניהם, היו פזורים עצי טויון [toyon] ושיחים קטנים. מדי פעם חלפנו על פני מקבצים צפופים של אגס דוקרני עם ציפורים קטנות המנקרות בפרי האדום שלו. לצורך הסחת הדעת, ניסיתי לזהות כמה שיותר סוגים של צמחים, ככל שיכולתי. אם לא זיהיתי צמח, שאלתי את קרלוס לשמו. הוא נראה בקיא מאוד בנוגע לצמחיית האזור.
"בתקופה מסוימת רציתי ללמוד על התכונות הרפואיות של צמחים", הוא אמר, "ודון חואן לקח אותי לעיתים קרובות להליכות ארוכות במדבר."
"האם אפשר לשרוד במדבר?" שאלתי.
"האינדיאנים משתמשים בקקטוס החבית כמקור מים וכמובן שפרי הטונה [סוג של קקטוס, Opuntia] אכיל," הוא השיב, "כמו גם רבים מהשיחים והשורשים האחרים. אבל לשם כך את צריכה לדעת על צמחים."
הכביש המהיר הפאן אמריקאי חתך את תוואי השטח השטוח כמו פס סרט שחור. התבוננתי בקו הלבן שנמתח לפנינו עד שנעלם בסמוך לאופק בחיזיון תעתועים [mirage] מנצנץ של אדי מים. כדי להקל על מצוקתי, נפנפתי על עצמי במטפחת עם ריח בושם. קרלוס העיף מבט חטוף על הבד הלבן המתנופף כמו דגל של הפסקת אש, וקימט את אפו.
"זה מריח כמו גן ורדים" 'הוא אמר כשהוא בולם חיוך, אבל כשהוא התעטש, הבנתי שהבושם מפריע לו.
החזרתי את המטפחת לתיקי והכנסתי [מסטיק] צ'יקלט לפה. לצורך הסחת הדעת בחנתי את עצמי אודות כמה סוגי צמחייה אוכל למעשה לזהות ללא עזרתו, יכולתי לזהות את הביסנגה [bisnaga], הטונה [tuna], המגוואי [maguey], המשמשת להכנת טקילה [tequila], יוקה [yucca] [בעל הזנב?] הפורחת רק אחת לעשר שנים, וכמובן, המנזנילה [manzanilla] והטויון [toyon] העמוסים בפירות יער אדומים טעימים ביותר אך בלתי אכילים.
בסביבות הצהריים הגענו לרצועת כביש מהיר שהייתה בעיצומו של תיקון. האטנו לכדי זחילה וצפיתי בעובדי הכביש חסרי החולצות הממלאים ידנית בורות. עובד עם מטפחת אדומה סביב ראשו היה מוציא זפת מדלי, והשני, שחבש כובע קש רחב שוליים, היה מגלגל את הזפת החוצה בעזרת מכשיר שנראה כמו מגהץ [? iron] עצום. בהמשך הדרך, פועל אחר היה מבריש מים על האזור המזופת הטרי, ומטאטא אותם במטאטא רטוב, גורם בכך להיווצרות קיטור מהמים שהתאדו מהחום.
האספלט הטרי נראה כמו רצועה עבה של שוּש [licorice, צמח ממשפחת הקטניות המשמש בתעשיית הממתקים] מומס, מוכן לאכילה. אז הבנתי שאני גוועת מרעב. מלבד סודה ששתיתי בנוגאלס, קצת פרי שקנינו בדוכן לצד הדרך, וכמה קרקרים שמצאתי בתיק במושב האחורי, לא אכלתי מאז גילה בנד [Gila Bend].
בנוגאלס, קרלוס הציע להאכיל אותי, אך הכישוף שעילף אותי הותיר אותי לא רגועה מכדי לאכול. שלוש שעות לפני הרמוסילו, אמר קרלוס שהוא מכיר שם מסעדה מצוינת. קיבלתי בהכנעה, וחיפשתי בתיקי מסטיק נוסף כדי להרטיב את גרוני.
פירות המנגו הבשלים מדי תססו בשקית הפלסטיק שבמושב האחורי. ריח חריף נדף קדימה ופלש לנחיריי. הריח היה מוכר, אך עם זאת לא פוגעני. עצמתי את עיניי ונתתי לניחוח המנגו לעטוף אותי.
עם התנקות הסינוסים שלי, ראיתי אור סגול באזור שסביב מצחי. המרחב נפתח לסצנה [שהוקרנה] לנגד עיניי. תמונה חטופה של אמיליטו המכין את המרקחת המיוחדת שלו של ליקר מנגו. הוא חבש כובע שף ולבש סינר מעל הסרבל הכחול הצמוד למדי. הוא היה במטבח ביתה של קלרה, ועמד לפני תנור העצים העצום.
"מכיוון שאת שוכנת עצים", הוא אמר, "את רשאית לטעום את הליקר המצוין הזה שרקחתי."
בהיתי בו מבולבלת.
"לא ידעתי שאתה שותה משקאות חריפים, אמיליטו, שלא לדבר על לחלוט אותם בעצמך. האם זה לא רע לבריאותך?"
"זה נכון," הודה כשברק של מי שאינו מוטרד מדברים [devil-may-care]. "אבל זהו אירוע מיוחד, אז נטעם קצת, את ואני."
התחלתי לחוש את הבהלה המוכרת בכל פעם שאמיליטו הפר את אחד מחוקיו המחמירים. מעולם לא ראיתי את אמיליטו כה רגוע לפני כן. הוא תמיד הקפיד כל כך על מה שהוא אכל או שתה, בגלל מבנהו העדין. תריסר שאלות, ובאותו מספר פחדים, הציפו אותי.
"מהו האירוע המיוחד?" שאלתי.
"זהו יום ההולדת שלי," הוא אמר בצווחה ילדותית.
"אבל חשבתי שלא חוגגים ימי הולדת בעולם המכשפים. מה עם עבודת הסיכום, מה לגבי מחיקת ההיסטוריה האישית [תולדות החיים] שלך, מה עם ההתייצבות נוכח הזמן המתקרב*?"
’’ מה איתם? ”שאל, ממצמץ כמו ציפור.
הוא הוציא מהארון שתי כוסות מגולפות מהודרות לשתיה חריפה. מעולם לא ראיתי אותן שם קודם לכן, למרות שהשגחתי בעין חדה על מיקום החפצים בבית וסביבו. שום דבר לא חמק מבדיקתי, מכיוון שהייתי אובססיבית לקבוע מי גר בבית ומה הם זוממים.
"חשבתי שההשתחררות מתולדות החיים פירושה שלא מתמקדים ביום ההולדת, שלא לדבר על לחגוג אותו," אמרתי והתפעלתי מהכוסות. הן היו קריסטלים בעלי רגל עדינה ותבנית גיאומטרית קלושה ביותר החרוטה על שפתיהן.
הוא הניח בזהירות את הכוסות על השולחן. "מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?" הוא שאל. "היום שבו נולדת הוא החשוב ביותר."
"זהו יום שאני רוצה לשכוח," אמרתי.
הוא מצמץ בשפתיו, "אז, אם לך זה לא חשוב, לי זה חשוב."
"אני לא מבינה."
"הוא חשוב כי זהו היום שבו התחלתי לפרוע את חובי", הוא הסביר.
"אני עדיין לא מבינה את זה. האם אתה יכול לומר לי למה אתה מתכוון?"
"היום שבו התעוררת ברתמה והורדת את עצמך מטה מהעץ, והרגע הראשון שהנחת עליי את עינייך ממש בדלת המטבח הזו, זה היה היום שבו התחלתי לפרוע את חובי. מבחינתי זה היה יום ההולדת שלך, ובמובן מסוים גם שלי. ולמקרה שלא ידעת את זה, ואת לא, מכיוון שיש לך מיינד עצל ואטי, אותו יום זה היה בדיוק לפני שנה מהיום. אז טאישה, בואי נשתה ונחגוג את החירות שלנו."
הוא הושיט לי את כוס השרי המלאה בנוזל סמיך בצבע כתום-צהוב שהוא מזג מקנקן המזקקה השקוף, מהסוג עם התחתית המנופחת שרואים במעבדה של כימאים. הוא הרים את כוסו וחיכה שאעשה כמוהו.
היתה לי את ראיית הנולד לדעת שברגע שהכוסות שלנו יגעו זו בזו משהו מונומנטלי יקרה. היססתי. לא רציתי להשיק כוסות, ועם זאת נאלצתי לפעול בהתאם למחוותו של אמיליטו. בחוסר רצון, הרמתי את הכוס ואמרתי 'פרוסט' כמו שאמיליטו אמר, ואפילו ניסיתי לחייך קצת. ואז הוא התעקש שנקיש כוסות.
הוא לגם את הליקר שלו בעדינות, והתענג על כל טיפה. לגמתי בזהירות מכוסי. כמעט נחנקתי. טעמו היה כמו טרפנטין מתוק. סמיך, ודביק וחם. אמיליטו, ששמח על שאני שותה את המרקחת שלו, הביט בי בציפייה כה מלאת תקוות שלקחתי לגימה נוספת.
"האם זה לא באמת משהו מיוחד?" הוא אמר והמתין לתשובתי.
"כן," אמרתי וניסיתי לא להעוות פנים.
זה היה כל שיכולתי לומר; הליקר שרף לי את הגרון ותהיתי אם אי פעם אשוב לדבר. הוא גרם לי לשתות כל טיפה ואז התעלפתי.
זכרתי שחלמתי את החלום הכי חי. היו שם קלרה ומנפרד [הכלב] ונלידה הנהדרת. חשבתי שאנחנו נמצאים במתחם פיקניק, עד שהבנתי שזה החלק האחורי של בית של מישהו. הייתה אש פתוחה בתוף שמן מלא בעץ מסקיט ומעליו רשת. הרחתי ריח של חזיר צלוי על עץ מסקיט. הייתה התכנסות גדולה; ביניהם היו כמה צעירים, אך אחרים היו מבוגרים יותר, וצעיר אחד במיוחד נעץ בי את מבטו. כולם נראו כה שמחים ומבעבעים בהתלהבות ובהנאה חסרת דאגות, ששכחתי את החרדה שלי, וגם אני הייתי מאושרת.
מיקדתי את מבטי על הגבר הצעיר. נראה שהוא היה מרכז קבוצת האנשים שהקשיבה לדיבורו. רציתי ללכת לשם, אבל נלידה עצרה אותי. היא הניחה את ידה על כתפי ואמרה, "הישארי כאן, זה עדיין לא הזמן. את תפגשי את הנגואל החדש בקרוב, בצד השני. ואז המשימה שלך תהיה למזג את שני הצדדים. רק החיבה העמוקה ביותר תאפשר לך לעשות את זה."
התעוררתי. משהו לחץ על הצלעות שלי. הבנתי שזו ידית הדלת של המכונית. כנראה שעברנו עקומה חדה כי הייתי שרועה על הדלת.
"כלבים ארורים," אמר קרלוס. "הם תמיד חוצים את הרחוב כשמכונית מגיעה."
"האם פגענו בו?" שאלתי מודאגת.
קרלוס הושיט זרוע כדי לעזור לי להזדקף. "לא," הוא אמר והחזיר את ידו להגה. "אני חושב שהיה לנו מזל."
הרמתי את מבטי בדיוק בזמן כדי לראות כלב מטונף מתגנב בצד הדרך אל תוך בקע.
"האם יש אנשים שגרים בסביבה?" שאלתי, מופתעת לראות חיה מבויתת. פרט לצוות הבנייה, שהנחתי שהיו שם רק כדי לתקן את הכביש, כמה עורבים ועכברי שדה שחצו בריצה מהירה את הכביש, לא ראיתי סימן חיים אחד במשך קילומטרים רבים.
"באופן טבעי [כמובן], יש אנשים שגרים כאן," ענה קרלוס. "ליד הגבעות יש הרבה ראנצ'ריות [כנראה חוות]. את לא יכולה לראות אותן מהכביש המהיר, אבל הן שם. מסוכן להסתובב כאן בלילה. אנשים כאן קודם יורים ואחר כך שואלים שאלות."
"מי ירצה לחיות כאן באמצע מדבר סונורה?" אמרתי, מקווה שהשברולט הטמפרמנטית [ההפכפכה] לא תבחר להתמוטט במקום הזה.
"זו לא שאלה של לרצות," תיקן אותי קרלוס. "כל האזור הזה היה מיושב בעבר על ידי האינדיאנים היאקים, לפני שהם הועברו למרכז מקסיקו. מאוחר יותר הם הוחזרו במכוניות צפופות לעבודה במכרות. אנחנו מתקרבים לעיירה בשם סנטה אנה, על שם הגנרל המפורסם שלחם באלמו [Alamo] ושמאוחר יותר נעשה נשיא מקסיקו. יש אפילו שיר על העיירה."
"מעולם לא שמעתי עליו, על השיר, אני מתכוונת. שמעתי על הגנרל. האם הוא לא היה נשיא מקסיקו שלוש פעמים?"
"הוא נורה ברגלו ורגלו נעקרה כתוצאה מכך. עשו לה טקס קבורה של גיבורים בגלל זה," אמר קרלוס. "וכשהוא איבד מהפופולריות שלו, הם חפרו והוציאו את הרגל והשליכו אותה לנהר."
הוצאתי מפה של מקסיקו מתא הכפפות, פרשתי אותה בזהירות, ואחר כך קיפלתי אותה מחדש כך שתראה רק את האזור שהעסיק אותנו. רציתי לראות עד כמה אנחנו רחוקים מהרמוסילו ומהמסעדה המצוינת שקרלוס אמר שיש שם.
כשהכביש התעקל, תחנת דלק פמקס [Pemex, חברת דלק מקסיקנית] ואשכול מבנים הופיעו. הבתים היו לבנים עם דלתות בצבע טורקיז מבריק, הצבע הנפוץ באיזור. רוב הבתים בסונורה היו בעלי דלתות הצבועות בצבע טורקיז או כחול. תמיד חשבתי שזה מייצג את הגלימה הכחולה של הבתולה מגוואדלופה [Guadalupe], אבל קרלוס אמר שזה בגלל שזהו צבע שקל לנהגים לראות, כדי שהם לא יסעו לתוך הבתים ביציאה מעיקולי הכבישים הצרים.
זה היה הגיוני. למראה סמטאות העפר חסרות המדרכות, יהיה קל למשאית או למכונית לפנות בעיקול מהר מדי ולנגוח בבית.
"זוהי סנטה אנה," אמר קרלוס כשהוא מאט. "אם את רעבה נוכל לעצור ולהשיג כאן משהו לאכול."
התחלתי לרייר בציפייה. אבל כשראיתי כלב מת בצדי הכביש, שנפגע לאחרונה על ידי מכונית, חשתי שוב בחילה בבטני. קרלוס נכנס לתחנת הדלק ואמר לי להמתין לו בבניין הסמוך, שהיה מסעדה, בזמן שהוא מילא את המכונית בנזין.
כשנכנסתי גיליתי שהחדר המאוורר הגדול היה נטוש. היתה בו רצפת לינוליאום בשחור לבן, שולחנות מתכת בעלות משטחי פורמייקה מנוקדות בצבע ירוק, תמונות ממוסגרות של האלפים השוויצרים על הקירות הלבנים הרחוצים, וילונות מקומטים דהויים על החלונות בעלות צירים, שמסגרותיהם היו צבועות בכחול המסורתי. הייתה אפילו בפינה תיבת מוסיקה [jukebox] מקולקלת. המקום נראה כמו לקוח מתוך סרט של שנות החמישים. בכל רגע ציפיתי שחבורת אופנועים תעבור דרך הדלת ובמנועים רועשים תנוע מסביב לשולחנות.
התיישבתי ליד אחד השולחנות, מתחת למאוורר תקרה שהיה חסר לו אחד ה-armatures [הכנפיים, כנראה]. אישה רזה בגיל העמידה וילדה כבת עשר יצאו מאחורי וילון כחול שהוביל לחדר אחר. האישה נראתה תשושה מהחום, או אולי הם היו בסיאסטה בחדר הסמוך והתעוררו כשנכנסתי. חייכתי לאישה, וקרצתי לילדה, שרצה מיד והסתתרה מאחורי הווילון.
בביטחון עצמי הזמנתי בספרדית שני מים מינרליים של Pienafiel ללא Ras
[sin Ras] , האישה חייכה והנהנה וחזרה תוך רגע עם בקבוק אחד של מים מינרליים עם בועות וכוס עם קרח, אותם היא הניחה על השולחן בחבטה. החלטתי שזה בטוח יותר לשתות ישירות מהבקבוק ולעקוף את הכוס והקרח. ניסיתי לפענח את התפריט הכתוב ביד, כשקרלוס נכנס והתיישב מולי.
"תשכחי את מה שבתפריט," אמר והוציא אותו מהיד שלי. "במקסיקו הכפרית, עדיף להזמין את מנת היום."
"ומה זה עשוי להיות?" שאלתי ונתתי לו מפית שהוצאתי [pried] מתוך מחזיק המפיות העשוי פלדת אל-חלד.
"אני אגלה," הוא אמר וסימן לאישה שתבוא.
היו חילופי דברים ידידותיים. קרלוס ניסה לכלול אותי בשיחה, אבל הזרימה הייתה מהירה מדי, אז פשוט הנהנתי בטמטום בכל פעם שחשבתי שזה מתאים. ואז קרלוס פנה אליי ואמר באנגלית, "היא אומרת שהתבשיל טרי. הבשר נהרג היום, הרגע".
"על איזה סוג בשר אנחנו מדברים?" שאלתי, ניזכרת בכלב המת על הכביש המהיר.
"קשה לומר," ענה במשיכת כתפיים. "בואי נגלה, או קיי? אני אזמין שתי מנות של התמחות הבית."
מכיוון שהסכמתי שאנחנו בנסיעה של עוצמה ושאציע התנגדות קטנה ככל האפשר, קיבלתי את ההמלצות שלו בהנהון.
"תבשיל יהיה מצוין," אמרתי, מנקה את הכף שלי במפית.
קרלוס הזמין עבורי, והאישה, בחצאית כחולה דהויה וחולצה לבנה נתנה בי מבט זועם כאילו נעלבה שניקיתי את כלי הכסף.
מיד חזרה האישה עם שתי קערות על מגש, יחד עם ערימת טורטיות מהבילות וקערת פלפלי צ'ילי ירוקים.
היא הניחה אותם על השולחן, ואני הייתי כל כך רעבה שלפני שהיא אפילו הורידה את הטורטיות מהמגש, כבר טבלתי בתבשיל. כמעט נחנקתי. זה היה התבשיל הכי חריף שאי פעם טעמתי. הייתי צריכה ממש לכבות את האש בפה עם מים מינרלים.
המלצרית צחקקה והעמידה פנים שהיא לא שמה לב לאי הנוחות שלי, אבל חשדתי שהיא מחזירה לי בגלל שרמזתי שכלי הכסף שלה לא נקיים, והיא תיבלה את מנת התבשיל שלי באבקת צ'ילי נוספת.
"אני לא יכולה לזהות איזה סוג בשר זה," אמרתי לאחר שהורדתי הרבה מים. "אבקת הצ'ילי דומיננטית מדי."
התבשיל, כולל הבשר, נראה אדום-חום באופן אחיד, אם כי חשבתי שגיליתי כמה גרגירי שעועית, או אולי היו אלה עצמות; לא הייתי בטוחה.
"האם אתה חושב שזה בשר כלב?" שאלתי, מציצה אל התבשיל.
קרלוס נגס. "לא, סביר להניח שזה בקר," הוא אמר ולקח בביטחון עוד ביס. "הממ. במחשבה שנייה, אולי זה בשר חמור."
לא משנה מה זה היה, he made short shrift of his stew. כנראה שגם פלפלי צ'ילי לא היו זרים לו, כי הוא אכל כמה מהירוקים ישר מהקערה. אני, לעומת זאת, רק קיטרתי על האוכל שלי ופיטמתי את עצמי בטורטיות.
"אני מאד מקווה שאני לא אוכלת את חיית המחמד של מישהו," אמרתי כבדרך של פרשנות.
כלבים אינם חיות מחמד באיזור הזה, ”יידע אותי קרלוס. '' אין מספיק אוכל להאכיל אנשים, שלא לדבר על כלבים. חיי כלב בסונורה באמת לא שווים כלום. הם צריכים לשנורר כל היום אוכל במקום שאין."
זבוב נחת על הטורטיות ומהרתי לסלק אותו בהצלפת יד.
"איך זה שמקסיקו כל כך ענייה?" שאלתי, תולשת חתיכה מהטורטייה ונפרדת מהחלק שעליו נחת הזבוב. "נראה לי שעם כל הסיוע מממשלת ארצות הברית, הם יכלו לגדל מספיק מזון כדי להאכיל את האוכלוסייה שלהם."
קרלוס הניד בראשו. "יש יותר מדי שוחד ושחיתות במקומות הגבוהים יותר," אמר. "מעט מאוד מהכסף זולג אי פעם למקום בו הוא באמת נחוץ."
"שוחד ושחיתות," אמרתי, "שתיים מהמילים המרושעות ביותר בשפה האנגלית."
הסתכלתי על קרלוס, עיניו הנוצצות עטו אווירה קודרת, חושפות צד רציני יותר בטבעו [אולי באופיו].
"המהפכה לא שחררה את העם המקסיקני," הוא המשיך. "היא רק שעבדה אותם יותר. עכשיו הכל נתון בידי הממשלה או התאגידים החקלאיים הגדולים, והעם עדיין מסתובב רעב. איזה סוג של מהפכה היא זו, כאשר תשעים אחוז מהאדמה עדיין בידי מיעוט של עשרה אחוזים?"
בדיוק אז הילדה הקטנה הפעילה את תיבת המוסיקה, והחדר נמלא במוזיקה תוססת. זו הייתה ranchera [מוסיקת קאונטרי עממית מקסיקנית], המוזיקה האופיינית לסונורה. כלי הנגינה כללו את האקורדיון הקטן, מפוחית וצליל של כלי הקשה כלשהו, כולם התמזגו יחד למקצב תוסס.
זה הזכיר לי פולקה [polka] גרמנית. תהיתי מהן המילים וביקשתי מקרלוס לתרגם.
"חשבתי שאמרת שאת מדברת ספרדית," העיר קרלוס.
"אני אכן מדברת, בסוג של דרך אלמנטרית."
"כמה אלמנטרית את מתכוונת?"
הבנתי שיהיה זה בלתי אפשרי להמשיך להעמיד פנים. במדינה שבה מדברים רק ספרדית, הפגמים שלך ללא ספק יתבררו. עדיף שאצור את הבסיס הנקי ביותר לדברים.
"רמה של שנה א' בקולג'", הודיתי. "לא אצפה שתתרגם הכל. חוץ מזה, אני מבינה הרבה."
קרלוס הנהן. נראה שהוא לא מאמין להתפארותי.
השיר הסתיים בפתאומיות, כפי שהתחיל. האישה ניגשה ועמדה ליד השולחן ושוחחה עם קרלוס בצורה פלרטטנית. הסתכלתי, מנסה לעקוב אחר תמצית שיחתם. יכולתי להבין שהיא בהחלט נמשכת אל קרלוס ושבשלב מסוים היא אמרה דברים איומים על בעלה השיכור. אבל כשלא הצלחתי לעקוב אחר התלוצצות הבדיחות והצחוק שלהם, ויתרתי על ההקשבה והתחלתי לאמוד את מראה האישה.
הופתעתי לראות שהאישה איננה כה מבוגרת כפי שהיא נראתה לראשונה. למעשה, מתחת למראה הלא מסודר שלה היא הייתה יפה; עם עיני שקד גדולות, עצמות לחיים גבוהות ועור בצבע ברונזה מושלם ללא פגם. עגילי התליון המורכבים [elaborate] שלה ושיערה השחור כהה [jet black], שנאסף לצמה אחת, העניקו לה מראה אקזוטי. באופן שאינו תואם, היא ענדה טבעת אמטיסט גדולה על האצבע המורה של יד ימין. היה בה משהו שנראה מוכר, ובכל זאת לא יכולתי להצביע בדיוק על מה זה היה. תהיתי מי היא, ומה גרם לה לבלות את עבודת חייה בעיירה מדברית בסונורה.
הגעתי להכרה שאני מתחילה להרגיש שוב רגש עליונות. חייה בשלמותם של האישה הוחלטו עבורה. לא הייתה לה שום אלטרנטיבה, אלא ללכת אחר תוכניות גורלה. ואז התחלתי לרחם עליה על כך שהיא תקועה בעיירה קטנה, נאלצת להמתין ללקוחות בכל השעות, ולטפל בבעל ששותה יתר על המידה, ובבתה החולה שלבטח לוקה בתת תזונה. ההתרגשות היחידה בחייה העגומים היא כנראה ללכת למיסה ביום ראשון ולרכל עם שכנותיה על הלידה או החתונה האחרונות. הודיתי לכוכבים שלי שאני לא בנעליה.
מחשבותי נקטעו כאשר האישה הסתובבה אליי לפתע ונתנה בי מבט עז [פראי] כאילו קלטה את סחף רגשותיי. אי שקט מוזר ירד עלי כשנזכרתי בפעם אחרת שהגעתי למקסיקו. הייתי עם קלרה. גם אז ישבנו במסעדה, אלא שהיא הייתה מלאה בלקוחות. נזכרתי איך זר פלש והתיישב ליד שולחננו ללא הזמנה וכיצד קלרה שילחה אותו בעצימות [intensity] דומה, שלא השאירה לו שום אלטרנטיבה, אלא לעזוב, לא רק את השולחן שלנו, אלא את המסעדה עצמה. עכשיו התחשק לי לעשות את אותו הדבר [לעזוב את המסעדה, כנראה], כי המבט של אותה אישה חתך ועבר דרכי. בנוסף לכך, היא כיוונה אלי את האצבע הענודה אמטיסט ומיד חטפתי כאב ראש.
האישה שלחה חיוך אל קרלוס, ואליי עוד מבט מלא בוז, ועזבה את שולחננו, לא מותירה ספק במוחי שלא הערכתי נכון את כוחה [strength].
"אישה זו היא מרפאה מפורסמת," אמר קרלוס בלחש. "יש לה פאציינטים שמגיעים אליה מכל רחבי סונורה."
מה? אתה מתכוון שהיא לא גרה כאן בחדר האחורי?" אמרתי המומה. "מה היא עושה כמלצרית הממתינה ליד שולחנות? חשבתי שזה המקום שלה."
"ארמילינה [Ermilina] ממלאת את מקום אחותה שמבקרת קרובי משפחה בהרמוסילו," הסביר קרלוס.
הרגשתי נמוך יותר מנחש בחול, על כך שנתפסתי בשיפוט קטנוני.
"והילדה ההיא? אני משערת שהיא לא הבת שלה."
"לא. היא הילדה של אחותה, קראליטה [Carraelita]. היא נראית בדיוק כמוה, לא?"
הנהנתי. "הייתי נשבעת שהיא בתה. אני מניחה שגם אין לה בעל שיכור?"
"לא, מה גורם לך לומר את זה? היא לא נשואה."
משכתי בכתפיי. ובכן, כל אחד יכול לטעות, אמרתי לעצמי, רציתי לעזוב לפני שהאישה תחזור. לא רציתי לעמוד מולה שוב פנים אל פנים. לא הייתי רוצה בשום אופן להיות האוייבת שלה, כי ידעתי מספיק על מנת לומר שלאותה אישה יש עוצמה [power]. אם היא מרפאה אז היא גם יכולה להטיל קללות. וידעתי על הפחד שיש לאנשים מ"עין הרע", או מ"mal ojo"* של מכשפות.
העפתי מבט אל הדלת.
"האם את מצפה למישהו?" שאל קרלוס.
"למי הייתי יכולה לצפות?" אמרתי. במקביל הבנתי שאני נמצאת שוב במה שתמיד ראיתי כ'ארץ כישוף' *, ולכן חשתי התרגשות מוזרה, כאילו ציפיתי שקלרה תיכנס, תתיישב לשולחן שלנו ותתחיל לשוחח בדרכה הנינוחה כאילו שום דבר לא קרה בחודשים הרבים שחלפו.
מהרגע שפגשתי את קרלוס באוניברסיטה רציתי לספר לו על קלרה ואמיליטו ובית המכשפים ליד נבוחואה [Navojoa], אבל מחסום עמוק תמיד מנע ממני לדבר עליהם. בנקודה מסוימת בנסיעה שלנו, רציתי לספר לו על החלום שחלמתי עם אמיליטו, אבל תמיד הרגשתי שלספר למישהו את חלומותיך זה להזמין ניתוח [analysis] או תגובה על ההוויה הפנימית ביותר שלך, לכן שוב שמרתי על שתיקה.
"האם אתה חושב שדון חואן יהיה בביתו כשנגיע לשם?" שאלתי,
התחלתי לנער בחוזקה את ראשי מצד לצד כדי לנקות אותו. זה היה הרגל שקלטתי מהזמן שבו שהיתי עם קלרה. בכל פעם שנתקעתי נפשית, או הייתי מבולבלת רגשית, הרשיתי לעצמי רגע של רגיעה באמצעות נענוע ראשי. תנועה זו גורמת לזרם חשמלי או לרטט של אנרגיה לזרום במהירות במעלה עמוד השדרה שלי אל החלק האחורי של ראשי, וגורמת לרעד לא רצוני, שעזר להשליך כל מתח.
"אולי," אמר קרלוס והביט בי בסקרנות. "אבל כמו שאמרתי, לפעמים הוא קשה לאיתור."
"האם הוא מסתתר ממך?"
"לא בדיוק, הוא פשוט לא נמצא בביתו, ואף אחד לא יודע לאן הוא הלך ומתי הוא יחזור."
"זה יכול להקשות על ביצוע מחקר שדה," אמרתי, נוגסת באחד מפלפלי הצ'ילי. "מה אם הוא לא יהיה שם עכשיו? אז עשינו את כל הדרך הזו לחינם."
היה חריף מאוד, אבל העמדתי פנים שהפלפל לא מפריע לי. חשבתי שיש משהו מרשים מאוד באכילת פלפלים היישר מהקערה. אני זוכרת את האחים שלי אוכלים צ'ילי מצנצנת בלי להירתע, במעין מבחן ילדות לאומץ. מכיוון שחיקיתי את כל מה שהם עשו, הלכתי בעקבותיהם גם באתגר הזה. קיבלתי שלפוחיות בפה מהכוויות, כדי להוכיח שאני מאצ'ו בדיוק כמוהם. הבנתי שעבודת הסיכום לא ריפאה אותי מהתחרותיות שלי המושרשת עמוק, כי אני עושה את אותו הדבר עכשיו, ואני כבר לא ילדה.
"למה את מתכוונת בלבוא לחינם?" אמר קרלוס מרים גבה על העווית שלי. "מה עם ההתענגות בחברת זה עם זה?"
זה נשמע כל כך כמו משהו שקלרה הייתה אומרת שהייתי חייבת לצחוק.
"הטיול לא יהיה לשווא," הבטיח לי קרלוס. "זכרי את התוכנית שלנו לאסוף מסכות למוזיאון האתנולוגי?"
"איזה סוג של מסכות אתה מחפש?" שאלתי.
"מסכות של פסקולה [Pascola]. מסכות מגולפות המשמשות לריקודים שהאינדיאנים היאקים מבצעים במהלך חגיגותיהם. הן מייצגות בעלי חיים או רוחות. האינדיאנים היאקים מאמינים שעל ידי חבישת המסכות בזמן שהם רוקדים, הם יכולים להיכנס לעולם הרוח [the spirit world]."
"האם אתה מאמין שזה אפשרי?" שאלתי,
קרלוס לקח לגימת מים מינרליים, "כמובן, את לא?" הוא שאל וסובב את השאלה [אליי].
רציתי לומר, "אני בהחלט מאמינה”, אבל שמעתי פעמון אזהרה פנימי מוכר. עכשיו הוא לא הזמן ולא המקום לדבר על ההתנסויות שלי.
"במובן מסוים," אמרתי כלאחר יד. "אומרים שמכשפים עושים את זה כל הזמן, אם כי אני לא באמת יודעת מה זה כישוף. אולי אתה יכול לומר לי".
"כישוף הוא היכולת לתפוס [perceive] יותר מאשר החברה שלנו והסביבה החברתית [milieu] שלנו מאפשרת לנו לתפוס", הוא אמר. "מכשפים אומרים שיש בנמצא יותר ממה שנראה לעין [meets the eye], אבל כדי לתפוס בפועל רמות אחרות של המציאות, כמו עולם הרוח, צריך לאגור עוצמה אישית."
הוא נעשה רציני ואמר כי שחקירת פרקטיקות הכישוף ותוצאותיהן היא הסיבה לכך שהוא מגיע למקסיקו באופן קבוע.
"אם יש בזה משהו, אני הולך לגלות זאת," הוא אמר בחיוך.
הזבוב עף שוב סביב השולחן. סילקתי אותו משם.
"מה עם זן בודהיזם?" שאלתי.
הוא הביט בי מופתע. "מה לגביו?"
"האם ידעת שבימים קדומים בסין, כאשר נזירים בודהיסטים רצו לבנות דרך, הם נאלצו להוציא את כל התולעים מהעפר ולהעבירם למקום מבטחים לפני שיוכלו להמשיך בעבודות הבנייה שלהם?”
"ואני חשבתי שעבודות הדרכים כאן במקסיקו הן איטיות," אמר קרלוס בצחוק. "זה נשמע מייגע לחלוטין. למה שיעשו את זה?"
"הבודהיסטים מאמינים שלהרוג אפילו את צורת החיים הכי לא משמעותית זה לא נכון. קח למשל את הזבוב הזה. זן בודהיסט שהיה יושב כאן לא היה חובט בו."
קרלוס נתן בי מבט סקרן כאילו החריפות של הצ'ילי השתלטה עליי. סיפרתי לו שפעם המורה שלי לקראטה, בזמן שהרצה בפני תלמידיו על חשיבות הזן באומנויות הלחימה, היה מוחץ את כל הזבובים שנחתו על שולחנו.
"ועם מגזין לאומנויות לחימה מגולגל to boot" אמרתי. "המורה שלי לא ראה את האירוניה שבכך, אבל עבורי זו הייתה התגלות גדולה. אחרי זה כבר לא יכולתי לכבד אותו".
"איבדת כבוד למורה שלך בגלל שהוא הרג זבוב?" קרלוס שאל, "מה הקשר בין הרג זבובים לכבוד".
"האם אתה לא מבין? לא בגלל שהוא הרג זבוב, אלא בגלל מה שהזבוב ייצג. היה ברור שהמורה שלי מנסה לגרום לנו התלמידים להאמין שהוא מאסטר זן. אבל הזבובים היו בגידה גמורה [או תגלית, dead giveaway]. "
קרלוס הביט עליי כאילו הייתי זבוב שהוא רוצה לחבוט בו.
"אתה לא רואה?" קוננתי. "האם אתה לא קולט?"
"אני מזדהה איתך," אמר לבסוף. "גם אני איבדתי את הכבוד למורה שלי, דון חואן. הוא כל הזמן כינה אותי אידיוט טיפש, ומכיוון שידעתי שאני לא כזה, לא יכולתי לכבד אותו יותר. חשבתי שהוא מעליב אותי ביודעין, ושהוא היה הטיפש, כי הוא לא העריך את ערכי. למזלי, לא הפסקתי להיפגש אתו, ועכשיו אני מכבד אותו עוד יותר מכיוון שאני יודע שהוא צדק. אני אידיוט, וכך גם את".
לא אהבתי כלל שהוא כלל אותי בהבנה [realization] שלו. עדיין לא היינו ביחסי היכרות כאלה שהוא יכול להעליב אותי ולצאת פטור מעונש. למעשה, כשחשבתי על זה, הבנתי שחשוב לי שקרלוס יכבד אותי. ניסיתי ביודעין לעשות עליו רושם טוב, עד כדי אכילת פלפלי צ'ילי ירוקים. לאכזבתי, ההנחות הבסיסיות ששלטו בהתנהגותי לא השתנו למרות עבודת הסיכום.
קלרה הזהירה אותי שזה לא מספיק רק לסכם את חייך [בעבודת הסיכום]; יש לפעול על בסיס ההבנה שבחינה יסודית של חייך מביאה. זה לא שפתאום נעשים שונים. אלא שעל ידי היותנו מודעים להרגלינו, יש לנו מרווח זמן של רגע כדי לפעול אחרת, אם אנו בוחרים בכך. מה שעושה עבודת הסיכום הוא, שבכך שהיא מביאה את המודעות לחזית, היא נותנת הזדמנות להיות שונים. האם האדם מבצע את הבחירה או לא, זה תלוי באנרגיה של האדם באותו רגע מסוים. פעמים רבות ראיתי שלמרות הבנתי את הדינמיקה ההתנהגותית שלי, התגובה הראשונית שלי עדיין נותרה אותו הדבר, כרגיל.
כדי להרשים את בן לוויתי, אמרתי, "האם אתה מכיר שיר שנקרא 'Ich Liebe Caborca?'" [בגרמנית: אני אוהבת את קבורקה, עיר בסונורה]
מבלי לחכות לתשובתו, התחלתי לשיר כמה bars מתוך שיר שקלרה לימדה אותי על עיירה בגראן דזירטו [Gran Desierto] שהמתיישבים בה היו גרמנים. קרלוס לא התרשם. למעשה, נראה שהשירה שלי מביכה אותו יותר מנסיוני לדבר ספרדית. הוא אמר לי להשתתק. במקום לציית, התחלתי בעקשנות לשיר חזק יותר. לא ידעתי מה נכנס לתוכי, כי מעולם לא שרתי לפני אף אחד. נראה שנוכחותו של קרלוס עושה לי דברים מוזרים.
כשסיימתי את כל השיר התחלתי לצחוק בעצבנות. ידעתי שחריפות פלפלי הצ'ילי החלה לחרוך [singe] את מוחי, כי כשסובבתי את ראשי חשבתי שראיתי את פני הציפור של אמיליטו מציצות מאחורי הווילון הכחול שהוביל לחדר השני. לרגע הוא טלטל באצבעו לעברי, מזהיר אותי שלא להתמכר [indulge]. זה קרה כל כך מהר שידעתי שזו אשליה, תוצר של משאלת לב, כמו תעתועי מים בדרך מדברית. המוח הרציונלי שלי תירץ זאת בכך שזו בטח האישה המרפאה, או הילדה הקטנה, שתחבה את ראשה מאחורי הווילון.
עם זאת, לקחתי את אזהרת הרפאים של אמיליטו ללב. השתמשתי בכל מאמציי על מנת להשיג שליטה על עצמי.
'' על מה את מסתכלת? "שאל קרלוס.
"רק חשבתי שראיתי מישהו."
"אבל אין אף אחד בחדר," הוא אמר בדאגה.
"אני מתכוונת למישהו שהכרתי בעבר."
הבטתי בו ישירות. בועה התפוצצה ואני ידעתי ללא ספק שקרלוס הוא האדם שאמיליטו אמר שהרוח תציב אותי בקשר אתו. אלא שלא הייתה שום דרך שאוכל לומר לו זאת מבלי שהוא יחשוב שאני משוגעת, וזה הדבר האחרון שרציתי שמישהו יחשוב עליי, במיוחד קרלוס. הוא נראה מפוכח מדי, והרגשתי שרק אדם יציב ותבוני יוכל לעמוד במבחן שלו.
"האם אתה מכיר הרבה אנשים במקסיקו?" שאלתי, מנסה להישמע כשואלת בדרך אגב.
הוא הזכיר את שמותיהם של כמה אנשים, אך קלרה ואמיליטו לא היו ביניהם.
האישה חזרה וקרלוס מסר לה כמה שטרות כתשלום לארוחה. הם פטפטו בזמן שצפיתי בזבובים הנלחמים על הפירורים שעל השולחן. ואז עיניה של האישה אחזו את עיניי לרגע, ובאותו רגע ידעתי שנפגשנו בעבר. היא הייתה אחת הנשים בחיזיון שהיה לי בביתו של אמיליטו. בהיתי בה מבוהלת. אבל היא לא חייכה כדי להרגיע אותי, כפי שהייתי רוצה. במקום זאת, למורת רוחי המוחלטת, היא התייחסה אליי בבוז מוחלט.
כשקמנו לעזוב היא הלכה אחרינו ולחשה לי באוזן בחומרה [harshly], "תפסיקי להתמכר, גברת צעירה," אמרה באנגלית, "או שתהיי בצרות גדולות [deep trouble]."
הגבתי בכעס ולא רציתי להאמין לה, אבל איזשהו חלק ממני ידע שהיא צודקת.
******************** סוף **************************
מוסיקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה