אם לא נמצה את המתנה הזו של טאישה אבלאר, והחבורה כולה, כלומר את ספרה "החדש": "ייקוש עם הכפיל", כלומר לא נלמד אותו, נפיץ, נתרגם, נבאר... לא נתקדם הלאה, ולא נזכה למתנות האחרות הממתינות לנו, כמו "סיפורי אנרגיה", מאת קרול טיגס, שהוא ספר אבוד נוסף.
טריביאלי, לא? 
הטקסט הזה הוא ללא שום ספק טיוטה שלא לוטשה עד הסוף. רואים את זה בשגיאות הכתיב, בנוסח הלא-מלוטש, בכוכביות המיותמות הפזורות בו, ועוד. רוב הכוכביות בטיוטה הן שלי, המתרגם.
למען הסר ספק, כל מה שבסוגריים הוא שלי, המתרגם: הערות, הבהרות, תהיות...
קריאה נעימה ומחכימה.
*********************
הרמוסילו
הייתה זו כבר שעת אחר צהריים מאוחרת כשהגענו להרמוסילו. עצרנו בצומת הראשית כדי לאפשר לקבוצת ילדי בית ספר שלבשו בלייזרים כחולים ומכנסי ברך לחצות את הרחוב. הם לוו על ידי אנשי סיור שנשאו תמרור עצור בצבע צהוב ולבן, אותו הם החזיקו גבוה. כשהמבוגר הנמיך את השלט, חידשו המכוניות את תנועתן חסרת הסדר, וצפרו תוך כדי פילוס דרכן בצומת. עם החלונות מורדים יכולתי לשמוע את פעמוני האופניים, מנועי כלי הרכב ונביחות הכלבים.
חלפנו על פני בתים שצמחי גרניום בעציצים קישטו את מדרגות האריחים שלהם, שערים וגדרות מברזל מעוצבים בהידור, המגנים על הכניסות. מרבדים של בוגנווילה בורגונדי כיסו חלקים של גגות הרעפים, מתלפפים סביב צינורות הארובות, או תלויים באשכולות צפופים מסורגים או מעקות מרפסות.
קרלוס החנה את המכונית ליד הכיכר, שהיתה מורכבת מפארק עגול ובמרכזו ספסלים וגזבו*.
"בואי נמתח את רגלינו לרגע," הוא אמר. "אני רוצה לעצור במאפייה שאני מכיר ולקנות קצת לחם ופירות לפני שנמשיך לגואימס [Guaymas]."
הוקל לי להיות מסוגלת לצאת מהרכב ולהלך לפני שנמשיך במסע שלנו. הצ'ילי שאכלתי בסנטה אנה הרגיז את בטני והייתי צריכה ללכת לשירותים באופן דחוף.
"עכשיו, אל תלך אחריי עם המחברת שלך," אמרתי ברצינות.
קרלוס צחק. "זה היה החבר שלי, לארי, שעשה את המחקר. אני רק סייעתי לו בהזדמנויות אחדות".
לאורך הנסיעה שלנו, קרלוס בידר אותי עם סיפור כיצד חבר שלו באוניברסיטה התעניין בחקירת ההתנהגות בשירותים, מחקר חוצה תרבויות. לצורך זה, לארי החזיק מחברת על פעילויות אנשים בשירותים. היה לו תיעוד מדויק של מי נכנס למתקנים הציבוריים; כמה זמן הם בילו במשתנות או בתאים; האם כתבו גרפיטי על הקירות; כמה נייר טואלט נצרך במהלך כל מקרה; האם הם [לא?] היו שקטים, ואם כן כמה פעמים; וכאשר היה אפשרי, מידע אודות האם הם ניגבו את עצמם מקדימה לאחור, או מאחור לפנים וכו '.
חברו ליקט לא מעט נתונים בתוספת שרטוטים בנושא הפעילות בשירותים, והגיש את הצעתו למחקר למכון הלאומי לבריאות הנפש, לקבלת מענק מחקר. לרוע המזל, המחקר הרב תרבותי בנושא ההתנהגות בשירותים לא אושר בגלל קיצוץ במימון הממשלתי.
"לא הייתי מתנגדת לגור בעיירה הזאת," אמרתי לקרלוס אחרי שיצאתי מהשירותים והיינו בהליכה לכיוון פארק קטן. "הכל כל כך שופע ונקי."
"קודם לכן, בסנטה אנה, התרשמתי שאת לא אוהבת את מקסיקו," אמר קרלוס ועצר כדי לשרוך את נעלו.
"זה בגלל שחשבתי שאני אוכלת בשר כלבים. זה מקום יפה. איפה האנשים עובדים?"
"בשדות, או במכרות בהרים, או בבנייה," אמר קרלוס.
כשנסענו לעיר ראיתי עדויות רבות לעבודות בנייה. בכל מקום אנשים בנו או שיפצו מבנים. היה ברור שלא היה כאן מחסור בבנאים, נגרים וטייחים. ליד הפארק חפרו פועלים בור ענק, אולי כדי להניח צינורות חדשים או לתקן מערכת ביוב ישנה.
"פעם עבדתי בבנייה," אמרתי בקורטוב של גאווה.
קרלוס הביט בי מופתע.
"את לא נראית הטיפוס של צווארון כחול," הוא אמר בצחוק.
"עבדתי אצל מישהו, אמנם כשוליה, אם כי ידעתי הרבה יותר על נגרות ממה שהוא כנראה ידע. למונט [Lemont] עבד על פרויקט שיפוצים ושכר אותי להיות עוזרתו, ובלבד שלא אתלונן על הרדיו שלו, שהיה במצב של פול ווליום, מכוון על תחנת מוזיקת קאונטרי, ועל ניבולי הפה שלו, הרגל שהוא אימץ בוויאטנם."
"איזה סוג של דברים בנית?"
"הפרויקט הראשון שלנו היה משטח עץ [deck] מעץ סקויה [redwood], ללא מסמרים כלל, אלא רק ברגים ואומים. חתיכת אתגר. אתה מבין, הוא היה בודהיסט מקומונה באורגון והוא היה משוכנע שהשימוש במסמרים יחלל [desecrate] את העץ. הייתי זקוקה מאד לכסף, אז גיליתי סובלנות למוזרויות שלו: לרדיו הרועש, לשתיית הבירה המופרזת שלו, לגסויותיו ולריח הגוף שלו. בכל פעם שרציתי לפרוש, הוא היה אומר לי שאני עובדת עם נגר אמן שאין שני לו בעולם הבנייה, ושעליי לשלם לו על הדרכתו."
"נשמע כמו חתיכת טיפוס," אמר קרלוס.
"נכון. אחרי שבועות הוא עדיין לא סמך עליי בשימוש בכלים החשמליים שאותם בכל לילה הוא ניקה מאבק ושימן. הבנתי שתפקידי מתמצה בהתבוננות, סחיבת קרשים וטאטוא נסורת."
"זה לא נשמע מאד מרגש," אמר קרלוס.
"זה לא היה. למונט הבטיח לי ניסיון מעשי [hands on, מילולית: הנחת ידיים], אבל החוויה היחידה של הנחת ידיים שהייתה לי בכל הפרויקט כולו היו דחיפות הידיים והצביטות שלו בחלקים שונים של האנטומיה שלי. הייתי כל כך מיואשת שפיתחתי אלרגיה חמורה לנסורת והתחילו להיות לי התקפי התעטשות. עמדתי להישאר שם עד סוף הקיץ, אבל המצב השתנה מרע לרע ביותר."
"מה קרה?" שאל קרלוס מודאג.
"הוא המשיך להתעקש שאבוא לביתו לראות את ארונות המטבח החדשים שהוא התקין, ולחלוק יחדיו ג'וינט של מריחואנה, ולהאזין לכמה קלטות של ווילי נלסון. טוב, ידעתי מה זה אומר והבנתי שהמצב נעשה חסר תקווה. התפטרתי, ובכסף שחסכתי נכנסתי לאוניברסיטה, שם הדברים לא היו הרבה יותר טובים, ככל שמדובר בגברים, אם אתה יודע למה אני מתכוונת."
קרלוס לא השיב בשום דרך.
"בואי נתבונן בכמה מהחנויות," הציע קרלוס וזז הצידה כדי לעקוף בור באדמה. "האם את צריכה לקנות מתנות לחברים או קרובי משפחה?"
"אין לי."
"חברים או קרובי משפחה?" שאלו קרלוס.
"לא זה ולא זה."
הוא הביט בי והניד בראשו. הוא שר שורה מתוך שיר מקסיקני. "No tengo ni madre ni padre, ni un perro que ladre". אין לי אמא או אבא, אפילו לא כלב שנובח.*"
'זה בערך מסכם את מצבי,' אמרתי.
"גם לי אין הורים," אמר קרלוס, "ולמדתי שחברים זה מגביל מדי. בסופו של דבר את תמיד מנסה לרצות אותם או למלא את ציפיותיהם. הם ממסמרים אותך. יש לך מזל שאת יתומה."
לא הייתי יתומה, אבל לא טרחתי לתקן את הרושם השגוי של קרלוס. הגעתי להכרה שאני רוצה שהוא יחשוב שאין לי אף אחד בעולם. זה גרם לי להיראות עצמאית ומסתורית. חוץ מזה, מעולם לא הרגשתי שאני חלק מהמשפחה שלי. בילדותי תמיד דמיינתי שהוחלפתי בילדותי [changeling]. אחות בבית החולים בוודאי התבלבלה עם מאות התינוקות האחרים של הבייבי בום שלאחר המלחמה. לפחות זה מה שנהגתי לספר לעצמי.
נכנסנו לאחת החנויות לאורך הארקדה [שדירת עמודים המחוברת בקשתות] שסביב הרחבה. היו בה את מוצרי הקרמיקה והעור האופיניים שניתן למצוא בכל חנות במקסיקו, אבל בפינה אחת, מוסתרת למחצה על ידי מתלה גלויות, מצאתי פונצ'ו מצמר עבה עם שוליים קלועים. רציתי לקנות אותו, אבל קרלוס התעקש לשלם על זה בעצמו. הוא אמר שזה רעיון טוב לרכוש אותו כי למרות שהימים חמים, הלילות בסונורה קרירים.
לאחר רפרוף אגבי, פנינו למאפייה שקרלוס אישר שהיא הטובה ביותר בסונורה.
''אתה מתכוון שדגמת לחם מכולן?" התגריתי.
"מבחינה מעשית," הוא אמר. אבל ממבנה גופו הדק והשרירי, קשה היה להאמין שהוא פינק את עצמו ביותר מדי מאפים.
בדרכנו למאפייה נאלצנו לעקוף בור עמוק נוסף שצץ לפנינו בכזו פתאומיות, שכמעט נפלתי לתוכו, אלמלא קרלוס תפס אותי בזרוע ומשך אותי הצידה.
"כמעט איבדנו אותך, שם," הוא צחק, "זו לא לוס אנג'לס, שבה יש מדרכות, והמכוניות יעצרו להולכי רגל מסוחררים. כאן את צריכה להסתכל לאן את הולכת."
הסמקתי ממבוכה כשהבנתי שעם אומנויות הלחימה ואימוני הכישוף שלי, אני עדיין זומבי מהלך. נראה שפעלתי מתוך ההנחה שמי שאיתי יודע לאן הוא הולך, ולכן אני לא צריכה לשים לב. זה היה נכון גם לגבי נהיגה. סמכתי על בני הלוויה שלי באופן מרומז, ומעולם לא ידעתי איך הגעתי לאן שהגעתי. זה היה נכון במיוחד כאשר אותו בן לוויה היה זכר. מבלי משים, זו הייתה דרך עדינה לוותר על השליטה למין השני. ידעתי שדרך התנהלות זו היא מסוכנת. נזכרתי באזהרתה של קלרה שבעולם המכשפים הכל חשוב, ושתמיד עליי להיות קשובה לפרטים, ולקחת אחריות על מעשיי.
הקפדתי לכוון את עיניי מטה ונמנעתי מהבורות והחריצים שבדרך. שמתי לב שקרלוס היה מהיר מאד בהליכתו. היה לו איזון טבעי מעולה ומיומנות שהעניקה לו צעידה [stride] קלה. למשך זמן מה ניסיתי לחקות את סגנון ההליכה שלו. בעוד שאני נעתי מהמתניים עם מעט גמישות בברכיים ובקרסוליים, קרלוס כיפף [flexed] את ברכיו וקרסוליו והתגלגל מכדורי כפות רגליו והשיג ספרינט חתולי חלק. חיקיתי את צעידתו, כופפתי [flexed] את ברכי בכוונה והעברתי את משקלי יותר לקדמת כפות רגלי, במקום לנחות בכבדות על עקביי כמו שצעדתי בדרך כלל. לאחר זמן מה, שרירי השוקיים [calves] שלי התחילו לכאוב. הרגשתי שאני משתמשת בהם בפעם הראשונה מזה חודשים.
הפעם האחרונה שדחפתי אותם עד קצה הגבול הייתה כשהלכתי עם קלרה בגבעות ליד ביתה. אף פעם לא יכולתי לעמוד בקצב שלה, אבל ההליכה איתה פטרה אותי, לפחות באופן זמני, מ"גרירת הרגליים של הרופא", כפי שקלרה כינתה את צורת ההליכה שלי. היא התעקשה שלרופאים יש דשדוש מובהק, היוצא מהמתניים, בזמן שהם הולכים להם בעצלתיים מחדרי ההתייעצות שלהם לחדר הבדיקה, או לאורך המסדרונות בבתי החולים, שלטענת קלרה היה הכי הרבה שהם אי פעם צעדו בחייהם.
"לכולם יש ברכיים גרועות," היא הסבירה את הכללתה. זה לא היה משהו שהייתי מוכנה לערער עליו, כי נאלצתי להסכים שמעט הרופאים, איתם באתי במגע, כולל רופא המשפחה שלי, התאימו בצורת ההליכה שלהם לקטגוריית הדשדוש שלה.
הייתי מודעת לכך שלאחר שהייתי רחוקה מההשפעה של קלרה, שוב הדרדרתי להרגליי הישנים, כולל דפוס ההליכה העצל שלי, מדשדשת בהולכי כאילו רגליי האדישות [listless] התרעמו על הטורח שבהכרח לסחוב את גופי למקום שלא הן וגם לא אני רצינו ללכת אליו.
"מה קורה עם ההליכה שלך?" שאל קרלוס מודאג. "האם פגעת בקרסול שם בדרך?"
הבנתי שהניסיון לחקות את הספרינט שלו גרם לצעידתי להיראות מגושמת ולא אחידה. אחת הרגליים שלי ממש נגררה מאחורי השנייה בניסיון לעמוד בקצב של הראש והכתפיים.
"שבי כאן בזמן שאני אלך להביא את הלחם," אמר והצביע על ספסל ברזל מול הגזבו.
"אני אלך איתך," הצעתי.
"לא," הוא אמר בתקיפות. הייתה לי את התחושה הברורה שהוא לא רוצה שיראו אותו בחברתי.
בצייתנות התיישבתי על הספסל וראיתי אותו נכנס לחנות מסומנת [בשם?] panaderia מעבר לרחוב. מבעד לחלון הזכוכית יכולתי לראות אותו מדבר עם אישה יפה, אולי בסוף שנות העשרים לחייה, שהנחתי שהיא לקוחה. היא הייתה לבושה באלגנטיות: חולצה אופנתית ירוקה לימונית, וחצאית בז’; לא במדים הלבנים שאפשר היה לצפות שמוכרת במאפייה תלבש. יכולתי לראות את הלבוש שלה, כי התקרבתי לדלת ובעצם הצצתי דרך החלון.
ואז ראיתי את קרלוס מחבק אותה בחיבה רבה מאד כשהיא נתנה לו את שקית הלחם, שבשבילו הוא בא. ואז היא פנתה להביט בי, ולפני שהספקתי להסתתר, היא קרצה אליי כאילו הכירה אותי. מיהרתי בחזרה לספסל ברגע האחרון [in the nick of time], מעמידה פנים שאני קושרת את שרוכי נעליי. אבל כשהרמתי את ראשי ראיתי שהאישה ליוותה את קרלוס לדלת ונופפה לו לשלום, ואז אליי, מעבר לכביש.
כעס מוזר אחז בי. רתחתי. מה קרה כאן? איך זה שאנשים נראים כאילו הם מכירים אותי, בעוד אני לא זוכרת אותם? זה לא יכול להיות רק צירוף מקרים. המכשפה במסעדה, ועכשיו היפהפיה הזו במאפייה. הרגשתי שיש כאן מזימה בפעולה, ושאני נמצאת איכשהו במרכזה.
נזכרתי איך קלרה ומר אבלאר רימו אותי בעבר. הם עקבו אחר תנועותיי מרחוק, וכשחשבתי שאני פוגשת אותם בפעם הראשונה הם כבר הכירו אותי מקרוב [intimately]. אותו הדבר קורה עכשיו. והכל התחיל במחלקה לאנתרופולוגיה, כשחשדתי שפגשתי את קרלוס בעבר. לבטח פגשתי אותו בעבר כי אחרת מדוע שיהיה לי התקף של קנאה, כאילו שהוא שייך לי מימים ימימה?
ניסיתי להגיד לעצמי שהאישה היא ללא ספק רק מכרה מזדמנת שלו ושהיא חיבקה אותו רק בגלל שאנשים מדרום לגבול מפגינים רגשות יותר מאשר בארצות הברית. ועם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב שהאישה בכלל לא הייתה מקסיקנית, רק שזופה מאוד. תהיתי מי היתה האישה המהממת ההיא ולמה קרלוס לא רצה שאכנס איתו למאפייה, ומדוע היא נופפה לעברי.
בואי נעבור לספסל אחר," אמר קרלוס. "מוצל שם יותר, ליד העצים ההם." אבל ידעתי שהסיבה האמיתית לתזוזה היא שהוא מסתיר משהו. הייתי מוטרדת מההכרה בכך שקרלוס היה אדם עם הרבה סודות. לא שלי לא היו סודות משלי, שאותם לא הייתי חולמת לחשוף, ובכל זאת הייתה לי ציפייה בלתי הגיונית שאחרים חייבים להיות גלויים לגמרי אתי.
הלכנו לצד השני של הרחבה והתיישבנו על ספסל ברזל יצוק זהה, רק שזה פנה לכיוון ההפוך מהמאפייה, שהוסתרה לחלוטין על ידי עלוות העצים.
"למה זו המאפייה האהובה עליך?" שאלתי, מנסה להישמע אגבית.
קרלוס גיחך בשובבות, "כי הם מכינים לחם כל כך טעים", אמר והושיט לי כיכר שטוחה עגולה שעליה פוזר סוכר ורוד. "זה בטח המים או הקמח שהם משתמשים בו. נסי את זה ותגידי לי אם זה לא כך."
תקפתי את הלחם בפראות שהפתיעה אותי. אבל הייתי חייבת להודות, הוא היה טעים מאד. הלחמניות היו עולם אחר מהלחם שבארצות הברית. ציפוי הסוכר המתיק את מצב רוחי, והחלטתי שלא לשאול על המאפייה או על האישה המקסימה שלא הייתי אמורה לראות. היא הייתה אחד מאותם סודות שקיוויתי שיתגלו עם הזמן.
קרלוס הוציא בקבוק מים מינרליים מהשקית, ומכיסו סכין שוויצרית צבאית, שהיה מחובר אליה פותחן בקבוקים, יחד עם שישה או שבעה כלים חדים אחרים*. הוא pried off ממנו את הפקק והגיש לי אותו. סיימתי את הלחם, ואז הסתכלתי לתוך השקית, ומצאתי ארבע כיכרות עגולות קטנות יותר, כל אחת עם ציפוי סוכר בצבע שונה. בחרתי ירוק. טעמו היה כמו של הוורוד; הצבע לא היה בעל טעם שונה, אלא רק צבע מאכל.
"מדוע החלטת להיות אנתרופולוג?" שאלתי, לוגמת מהמים המינרלים.
"מכיוון שלימוד האדם הוא אחד המאמצים החשובים ביותר שאפשר לעסוק בהם. במיוחד חקירת מערכות האמונה של האדם, המבנים הקוגניטיביים שלו, התרבות שלו כפי שהוא חי אותה. אני מתעניין במיוחד בגישה הפנומנולוגית לחקר האדם."
"למה אתה מתכוון בגישה פנומנולוגית?"
"גישה פנומנולוגית לאנתרופולוגיה או לסוציולוגיה תהיה לקחת אדם ולהשאיר אותו כאן בהרמוסילו כדי לראות כיצד הוא יפרש תרבות זרה."
"האם אתה מתכנן להשאיר אותי כאן?" שאלתי ברגע של בהלה. "לראות איך אסתדר?"
קרלוס צחק. "לא. התייחסתי לניסוי שבישלתי יחד עם פרופסור במחלקה לסוציולוגיה. כאחד שלא דיבר את השפה ולא הכיר את המנהגים, הוא עמד להתגורר כאן בהרמוסילו לזמן מה, ואני אהיה הצופה והשומר, לוודא שלא ייגרם לו שום נזק אמיתי. ההנחה הייתה שכשהוא יבצע את משימותיו היומיומיות לנסות לסדר את העולם במונחים מוכרים, ההיבטים המובנים מאליהם של העולם, על ידי שיבושם, יחשפו את עצמם. הם ייעשו זמינים לחקירה."
"אני לא מבינה את זה," אמרתי, לוקחת עוד ביס מהלחם.
"בכל פעולה פשוטה הוא יצטרך למצוא את הסדר הטבעי של התופעה, שמבחינתו, כמי שאינו חבר בתרבות זו, תהיה כאוטית. במילים אחרות, הוא יצטרך ליצור סדר בקיום שלו יום אחר יום. תהליך זה של יצירת סדר יהיה החומר [subject matter] לחקירה שלנו. מכיוון שתחום התעניינותו של הפרופסור היה מחקר של נורמות ואיך הן מתהוות בחיי היומיום שלנו, חשבתי שזו תוכנית נהדרת, right up his alley."
"האם עשיתם את זה?"
"לא. כולנו היינו ערוכים לעזוב למקסיקו, כשהוא נסוג ברגע האחרון."
"למה?"
"הוא כל הזמן חשב על כל המקרים הבלתי צפויים. הוא פחד להידבק במחלה איומה כלשהי, או שיירו בו, או ישדדו אותו. כל מיני דיעות קדומות ושיקולים אישיים נכנסו לתמונה, ולכן הוא מעולם לא עזב את לוס אנג'לס, בה הוא הרגיש שהוא נמצא על קרקע מוכרת ולכן בטוחה."
"זה היה יכול להיות מחקר נהדר," אמרתי, ואז הייתה לי מחשבה מפחידה. "אתה בטוח שאני לא שפן הניסיונות [guinea pig, חזיר ים] הפעם?"
קרלוס רכן לעברי. "כולנו שפני ניסיונות בידיה של העוצמה," הוא לחש.
בדיוק אז התיישב עורב על הגזבו והחל לקרקר. קרלוס החווה אליו הנהון. "אישור [reaffirmation]," אמר. [המתרגם: ראו ב"מסע לאיטלאן" קבלת אישורים מהסביבה]
"אני עדיין לא רואה איך זה מתקשר לפנומנולוגיה" אמרתי, חוזרת לדיון המקורי.
"הפנומנולוגיה לוקחת את האמונה המובלעת [tacit] שיש לנו לגבי המציאות של עולמנו היומיומי, והופכת אותו לנושא המחקר העיקרי", הסביר קרלוס.
"לאיזו אמונה מובלעת בדיוק אתה מתכוון?" שאלתי.
קרלוס חשב לרגע כמחפש את המילים הנכונות.
"לדוגמה, ההנחה שלנו שהעולם משותף / שהוא אותו עולם לכל האינדיבידואלים הנורמלים. כמו כן, שיש המשכיות זמנית ומרחבית לדברים."
"האם זה לא נכון?"
"לא בהכרח. מכשפים כמו דון חואן אינם רואים את העולם כמוך או כמוני. הכשרתם וחברותם במסורת המכשפים מאפשרות להם לראות את העולם במונחים אחרים לחלוטין. הפנומנולוגיה מטילה ספק בהנחה שהעולם הוא משותף [shared] באופן אינטר-סובייקטיבי על ידי החברים [members]* [המתרגם: כלומר מטילה ספק בכך שהחברים באותה חברה שותפים לאותה תפישה של העולם]. או ליתר דיוק, עושה את השיתוף הזה לנושא חקירתה. היא גם מטילה ספק בא-פריורי [המתרגם: מחשבה שנתפסת כאמיתית בלא תלות בניסיון כלשהו] שלזו שאנו מכנים מציאות יש היסטוריה טבעית, בסיס סיבתי המאפשר לנו לצפות באופן המתקבל על הדעת [reasonably, שכלי, תבוני] שהעולם ימשיך בעתיד כפי שהוא התנהל בעבר".
"האם אתה אומר שהעולם לא ימשיך בעתיד כפי שהוא היה בעבר?"
"אנחנו לא יודעים, אבל העובדה שאנו מניחים שהוא ימשיך כך היא הנושא העיקרי של חקירה פנומנולוגית. אלה הן הנחות יסוד שלא ניתן לקבל באופן ישיר [outright], אלא צריכות להיות מוקד של חקירה."
קרלוס דיבר על התעניינותו בהוסרל ובהיידגר, ובפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.
סיפרתי לו על קורס בסוציולוגיה שלקחתי אצל פרופסור מהמחלקה לסוציולוגיה, שהגה שיטה למחקר של אינטראקציה חברתית תוך שימוש בגישה פנומנולוגית. הוא כינה את גישתו הסוטה [חריגה] לחקירה של אינטראקציה חברתית, "אתנו-מתודולוגיה" [ethnomethodology].
"זה היה הפרופסור שעמדתי לקחת למקסיקו," אמר קרלוס, "הוא לימד קורס שנקרא "מחקר על התנהגות חריגה [סוטה]."
"זה הוא," הסכמתי, "עולם קטן. עמדתי להיות תלמידתו [disciple, יותר קרוב לחסיד]. היה לו עדר של תלמידים שהמתין לכל מוצא פה שלו, כמו תלמידים של מאסטר זן המתחננים שיביא אותם להארה."
"האם נעשית מוארת בעזרת שיטתו?" שאל קרלוס בהקנטה.
הנדתי בראשי ולקחתי לחם נוסף מהשקית. "למשך זמן מה באמת התרשמתי ממה שיש לו לומר," הודיתי. "אפילו הפכתי לעוזרת מחקר שלו ללא שכר, רק כדי שאוכל ללמוד את השיטות שלו. הייתי הולכת בשבתות למשרדו כדי לעזור לו בפרויקט. הוא חקר את הזרימה הטבעית של השיחה והיתה לו תיאוריה שהציוצים של חזירי ים [guinea pig] לא היו אקראיים, אלא חלק ממערכת מורכבת של תקשורת מקודדת. היו לו סלילי טייפ ובהן הקלטות של ציוצים שהוא רצה שאפענח ואנתח לפי המערכת התיאורטית שלו."
"מה קרה?" הוא שאל. "האם גילית תבנית עקבית?"
"לא הסתובבתי בשטח מספיק זמן כדי לגלות," אמרתי. "ביום שבת אחד הגיע הפרופסור אל המשרד שבו תמללתי הקלטה של ציוצים, ונעמד מאחוריי זמן מה, גורם לי להאמין שהוא רוצה לקרוא מעבר לכתפי, לראות אם צצה ומופיעה תבנית.
ואז הרגשתי שהוא מתכופף ומתחיל לנשוף בשיערי. כשזזתי, הוא התיישב לידי והניח זרוע ארוכה סביב כתפי, משך אותי אליו וניסה לנשק אותי. לברנש הזקן היתה החוצפה להיות בטוח שאני מעוניינת לנהל אתו רומן, מכיוון שבאתי בשבתות לעבוד, כשאף אדם הגיוני אינו עובד בשבת. אבל מה שאישר את זה עבורו היה שאמרתי לו שאני לא מצפה לקבל תשלום עבור עבודתי. ובכן, באתי רק מכיוון שבאמת חשבתי שהוא זקוק לעזרה, ובגלל שחשבתי שאוכל ללמוד משהו מהשיטות שלו. אתה רואה, היה לי רומן עם הידע, אבל זה התפרש לגמרי אחרת."
"מה קרה?" שאל קרלוס בציפייה.
"דחפתי את ציוד ההקלטה הכבד מהשולחן היישר אל ירכיו [lap], הייתי בטוחה שרסקתי את חזיר הים שלו. היית צריך לשמוע את הצווחות!"
קרלוס הביט בי בסקרנות, כאילו אינו יודע מה לחשוב.
"רצתי אל מחוץ למשרד, וזה היה המפגש האחרון שלי עם הפרופסור להתנהגות סוטה, ועם השיטות הסוטות שלו בסוציולוגיה."
"ובכן, יש הרבה מה לומר על השיטה הפנומנולוגית," המשיך קרלוס, "אם נשים בצד את הפרופסורים הסוטים."**
בזמן שהוא דיבר, כרסמתי בעצבנות לחם, וניסיתי לא להפיל יותר מדי פירורים על הקרקע. כי בכל פעם שנפלו פירורים, המון של ציפורים שחורות וחמדניות עם עיניים צהובות ונוצות זנב ארוכות מיהר לזלול אותן. נראה שההבהרה של קרלוס זכתה לאימות מיידי. ככל שיכולתי לומר, התנסות בדברים באופן ישיר, ללא התערבות של אידיאליות [idealities], הייתה מה שאליו התכוונו קלרה ומר אבלאר כשאמרו שהגוף האנרגטי או הכפיל יכול לחוות מציאויות באופן ישיר, שהשכל שלנו לעולם לא יוכל להבין.
"קחי את ההמשכיות של התפיסה, כדוגמה" המשיך קרלוס, "על פי הפנומנולוגים, ישנה המשכיות לתפיסה, אבל היא לא נתון [not a given, כנראה לא נתון חושי]. התפיסה עצמה מתיחסת רק להווה. אך ההווה הזה נראה תמיד במונחים של היותו בעל עבר מאחוריו, ועתיד פתוח** לפניו."
"אני חושבת שאני צריכה כאן דוגמה קונקרטית," אמרתי בניסיון לעקוב אחר ההסבר שלו.
קרלוס הצביע על עץ הג'קארנדה [Jacaranda] הפורח מעבר לשביל, ליד הגזבו.
"קחי את העץ הזה שם," הוא אמר. "את רואה את העץ הזה רק כאן ועכשיו, אבל בכך שאת רואה אותו, את כבר מניחה שהוא היה שם אתמול באותה נקודה, ויותר מכך, שהוא ימשיך להיות שם מחר גם כשאנחנו כבר לא נשב על הספסל הזה ונתבונן בו."
הייתי חייבת להסכים. העץ הזה נראה כאילו הוא נמצא שם מזה זמן רב. למעשה, הפריחה על הקרקע הוכיחה שהוא היה שם לפני שהתיישבנו על הספסל.
"הפרחים שעל הקרקע," אמר קרלוס שהבחין במבטי, "מעידים על העובדה שהם נשרו לפני שהתיישבנו כאן על הספסל, משום שלא ראינו אף אחד מהם נושר. המיינד שלך אומר לך שלעץ הזה יש היסטוריה, למרות שאת ואני לא היינו כאן מספיק זמן כדי לתפוס אותה ישירות."
"אני יודעת שלעץ הזה יש היסטוריה," הסכמתי. "הוא לא בדיוק התגשם מול עינינו ברגע זה."
"בדיוק. אבל איך את יודעת את זה. איך את יכולה להיות כה בטוחה. זהו החומר העיקרי לחקירה פנומנולוגית [*הוודאות/הידיעה הזו, כנראה]. בנוסף, אני יודע שאת יודעת שאני תופס את אותו העץ שאת תופסת, ושיש לנו הסכמה אינטר-סובייקטיבית לגבי מה מרכיב [constitutes, מהווה] את המציאות [המתרגם: כלומר מה המציאות כוללת]. אך האם אנו באמת יכולים להיות בטוחים שאנו רואים את אותם הדברים? גישה פנומנולוגית תטיל ספק גם בהסכמה הבין-סובייקטיבית הזו, או לפחות תיקח בחשבון הנחה אפריורית כזו בכל דיון.
דעתי הסתחררה בניסיון לדמיין במה עוסקים הפנומנולוגים. בעיניי הם היו סוג של מכשפים אורבניים, קוסמים לבנים המשחקים עם השכל והתפיסה, בדיוק כפי שעשתה קלרה וקבוצת המכשפים שלה במקסיקו בזמן שחייתי ביניהם. אלא, שלפנומנולוגים זה נראה יותר כמשחק אינטלקטואלי. היה חסר להם הכוח האנרגטי הממשי [actual] לגרום לעץ הג'קארנדה להיעלם מול העיניים עם [upon, כתוצאה מ?] ההכרה בכך שנוכחותו היא פרשנות בלבד.
לעומת זאת, לנלידה, אמיליטו ומר אבלאר היתה את האנרגיה לגרום לדברים מוזרים בלתי מוסברים להתרחש על ידי תמרון [מניפולציה] של התפיסה. בזמן שגרתי בבית של קלרה, דברים היו נעלמים ואחר כך הייתי מוצאת אותם כעבור שבועות באותם המקומות שלבטח הסתכלתי בהם מאה פעמים. יותר מכך, תכונות של הבית שלה היו משתנות בהתאם לנקודת התצפית שלי. מעולם לא יכולתי להסביר את ההתרחשויות הללו, וקלרה אמרה לי אפילו לא לנסות.
זה נראה מאוד אקזיסטנציאלי לשבת על ספסל בפארק בעיירה מקסיקנית, לדון בפילוסופיה של הוסרל ולאכול לחם טעים. אבל איכשהו למיינד שלי היו פלשבקים לשאלות אחרות. לא פילוסופיות אודות האם העץ בפארק קיים בזכות עצמו או בגלל שאנחנו תופסים אותו באמצעות כוח שנקרא התכוונותיות [*intentionaiity, יש לשים לב שבספרים שלנו מעולם לא משתמשים במונח הפילסופי הזה, אלא ב-intending, intent]. דיון כזה נראה לי טעון ברוח הדברים של תומאס אקווינס, שניסה להבין כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה. היו לי מספיק שיחות כאלה עם הכמרים הישועים בבתי הספר שבהם למדתי.
רציתי לדעת יותר על דון חואן, האינפורמנט של קרלוס. מכיוון שגם הוא מכשף. אולי הוא הכיר את ג'ון מייקל אבלאר או שמע עליו. ואז עלתה בי המחשבה שאולי הוא בעצמו מר אבלאר; שהוא ודון חואן עשויים להיות אותו אדם. לא הייתי פוסלת שום אפשרות מהמכשפים. ידעתי שהם קיימים במישור תפיסתי אחר, כזה שחסום ממני בגלל חוסר אנרגיה והבנה. אולי הם כולם היו איתנו בפארק ואני לא הייתי מסוגלת לראות אותם, כי לא היו לי האמצעים לפרש את המציאות התפיסתית שלהם. אולי המכשפים, שלא כמו העץ בפארק, לא קיבלו [על עצמם?] כמובן מאליו שום עבר או עתיד. אולי היו חסרים להם הזמניות [temporality] והמרחביות [spatiality] שיש לדברים, ולכן הם לא היו קיימים עבורנו כמו ש'הדברים' בעולם קיימים.
"רק ניתוח התכוונותי [intentional analysis] של ההווה [present], של תפיסה בעצמה ומעצמה[??] של הפיכת משהו לנוכח [להווה]," המשיך קרלוס, "ייתן לנו מושג [inkling] אודות האופן שבו אנו בונים את העולם סביבנו. הוסרל כינה את מרחב הקיום הזה, 'עולם החיים', כלומר החיים כפי שהם נחיים [lived, כפי שחיים אותם] בהווה."
"אני חושבת שאני עוקבת אחריך," אמרתי, מנגבת את הפירורים מאצבעותיי. "אבל אני צריכה עוד דוגמא."
"קחי את העץ האחר שם," אמר קרלוס והצביע הפעם על מגנוליה [magnolia] יפהפיה, מנוקדת בפרחים לבנים. "העץ נותן את עצמו לנו ככזה, כנוכח במלואו. למרות שאני רואה אותו רק מלפנים [מהחזית], אני יודע שיש לו גב וצדדים, למרות שאני לא רואה אותם. אז מלבד הידיעה שהוא היה שם אתמול, כמו גם הידיעה שהוא יהיה שם מחר, אני גם יודע שיש לו צדדים וגב, וחלק פנימי, ושורשים ארוכים מתחת לאדמה, למרות שאני לא רואה אותם באופן מיידי [המתרגם: באופן בלתי אמצעי]. לזה מתכוון הוסרל באמירתו ש"המרחביות" מובנית לתוך התפיסה. אנו מניחים שהעץ נמצא שם במלואו."
"נכון," הסכמתי, "זו לא רק חזית שטוחה. אני רואה עץ שלם."
"אבל השלמות הזו היא הישג, פעילות ולא נתון [חושי, not a given]", הסביר קרלוס. "בנוכחות העץ, בעצם העובדה שאנו רואים אותו כעץ כאן ועכשיו, טמונה רציפות של מה שאנחנו עדיין מודעים לו, של מה שזרם וחלף, ומה שכבר לחלוטין אינו נתפס עוד באינטואיציה. לעץ יש המשכיות של עבר ועתיד, שהיא תוצאה מזיכרון העץ שראינו אתמול, ומהציפיות שיש לנו שהוא יהיה שם מחר. המשכיות העץ מוכנסת [לתפיסה, כנראה] באמצעות היכולת שלנו להתכוונותיות [intentionality]. אנו יודעים שהוא יהיה אותו העץ מחר, זה שהוא היום. ויש לו מרחביות שמאפשרת לנו לראות חזית וגב ולתפוס באינטואיציה אותו במלואו."
לגמתי מים מינרליים. השיחה על פנומנולוגיה גרמה לי להטיל ספק בתפיסה. הייתה לי הוודאות שאם אתבונן על העץ ההוא מספיק זמן, ואילו רק היתה לי מספיק אנרגיית מכשפים, הייתי יכולה לגרום לו להיעלם, מכיוון שבאמת [really, באופן ממשי] אין לו עבר או עתיד, חלק אחורי או תחתי, מלבד מה ששולב בפרשנות שלנו אותו. העץ היה שם לחלוטין-לא כפי שראיתי אותו. חיבור התפיסה למיינד, או מה שברנטנו [Brentano] כינה, "התכוונותיות" [intentionality], יצר תעתוע ענק על התופס [perceiver].
הרגשתי שאני רוצה, פעם אחת ולתמיד, לרדת לתחתית העמדת הפנים הזו [charade, "משחק"]. עייפתי מלהיות מולכת שולל על ידי מצב [mode] מסוים אחד של תפיסה שנכפה עליי מכוח העובדה שנולדתי לתוך 'עולם חיים' מסוים, או הימצאות-בעולם, כפי שכינה זאת הוסרל. רציתי יותר מכל לראות את העצים כפי שראיתי אותם תחת הדרכתו של אמיליטו, כשטיפסתי עליהם, כשחשתי את שורשיהם, כשהתבוננתי בעלים שלהם, כשדיברתי אליהם, כשאהבתי אותם, כשהבנתי אותם. אבל עכשיו כל זה נעלם כאילו העין הענקית של אותה מציאות סגרה ואטמה [sealed, חתמה] את העולם ההוא מלהיראות, והשאירה אותי נטושה בצד הלא נכון של הדלת. אם רק יוכל קרלוס לעזור לי לעבור לצד השני!
"להבין כישוף, זה להרחיב [expand] את יכולת התפיסה", אמר לי פעם מר אבלאר. "מכשפים, באמצעות עבודת הסיכום ופרקטיקות [שיטות] אחרות, אוגרים מספיק אנרגיה בכדי לשבור את הרפלקסיביות [reflexivity,* התייחסות עצמית??] של המרחב והזמן. שיטותיהם מותאמות באופן מכוון [deliberately] לשבש את העולם כפי שאנו חיים אותו."
עכשיו קרלוס אמר את אותו הדבר, וידעתי שחייבת להיות בזה אמת פנימית [inherent, מוטבעת]. "מכשף היה מסתכל על העץ ההוא ולא מתייחס ל'הימצאות שם' שלו כנתון [given]," המשיך קרלוס, "מכשפים, על פי דון חואן, מנסים לשבור את תבנית התפיסה שלתוכה נולדנו."
"האם אתה חושב שאפשר באמת לעשות את זה?" שאלתי, "אני מתכוונת לפרוץ מתבנית תפיסת העולם כפי שאנו מכירים אותו."
"כמובן. על פי הוסרל, כל הפעולות התפיסתיות מצביעות, או מתכוונות, אל איזשהו אובייקט," הסביר קרלוס. "במילים אחרות, כל ראיה היא ראיה של משהו, כל חשיבה היא חשיבה של משהו. כל תפיסה היא תפיסה של משהו. והתפיסה מקרינה [project, מטילה] את עצמה לעבר האובייקט שאליו היא מתכוונת [intended, או מכוונת], שאיננו דבר [not a thing], או נתון [given], אלא פעולה של יצירה. וכפעולת יצירה, היא ניתנת לשחזור [recreated], או לשינוי כדי להתאים לתבנית אחרת."
"אני מבינה. אתה אומר שכל עוד אנו רואים בתפיסה נתון, אנו תקועים, כלואים לנצח. אבל אם נגיע להבנה שהיא רק תופעה [phenomenon] שיש לחקרה, אז נפתחות דרכים שונות, או אלטרנטיבות, לתפיסה."
"זה נכון," אמר קרלוס. "ומי יודע מה טמון בתחום האפשרויות העומדות לרשות [available, נגישות ל] האדם כישות תופסת [sentient, חשה, מרגישה].
"דרכם של המכשפים היא לפרוץ את גבולות התפיסה החברתית," אמר קרלוס. "ואני אומר תפיסה חברתית, ולא תפיסה אנושית, כי מכשף מסוגל לתפוס עולמות שאינם פתוחים בפנינו כיצורים חברתיים [socialized, מחוברתים], אך עם זאת פתוחים כאפשרויות ליצורים חשים [sentient] שוויתרו על הפרשנויות החברתיות שלהם את העולם כפי שהם חיים אותו."
"איך הגעת להתעניין בחקר התפיסה?" שאלתי את קרלוס.
הוא שתק לרגע. זו הייתה שתיקה טבולה במחשבה, ולא כזו שמקורה במצב שנגמרו לך הדברים לומר.
לאחר זמן מה הוא אמר, "היה זה מזלי הטוב לפגוש אדם שלדעתי הוא האדם הכי מדויק ומדהים שאי פעם הכרתי. הוא לקח אותי כחניכו, והוא מלמד אותי לפרוץ את גבולות התפיסה. את מבינה, צדקת כשאמרת במשרד המחלקה לאנתרופולוגיה שכל זה, אשר לפנינו, אינו יכול להיות [למצות את] כל שיש בעולם."
הוא צודד את ידיו בתנועה רבת חן לפנינו כדי לכלול את העצים, המכוניות, הילד על אופניו, והאנשים המהלכים ברחבה. "יש דרך לחדור דרך המחסומים שמציבות השפה והמחשבה, ולתפוס תופעות באופן ישיר. זה מה שהפנומנולוגים מדברים עליו, וזה מה שמכשפים עושים בפועל."
הסתכלתי על קרלוס. ידעתי מדוע אמיליטו התעקש שאלמד באוניברסיטה. לא רק כדי שדרכינו יצטלבו, אלא שתהיה לי היכולת להמשיג [conceptualize] ולשתף את הנטייה הייחודית [predilection] של הנגואל החדש למופשט.**
קרלוס פנה להביט בי ועינינו ננעצו לרגע שאינו ניתן לתיאור, בו היה כל העתיד שלי מסוכם [summed up], והעבר שלי נע במהירות כדי לפגוש את ההווה. לא יכולתי לתאר את זה במילים, אבל באותו רגע, אף אחד אחר בעולם לא היה קיים. וכמו שלאנשים יש את ההסכמים המשותפים שלהם, היה לנו גם כן רגע של הסכמה, בין-סובייקטיביות [intersubjectivity] שקטה, שאף אחד אחר לא היה שותף לה. פלטתי אנחת רווחה שנראתה לכודה בתוכי במשך עידנים, כי ידעתי ללא כל ספק שזהו הנגואל החדש. הגורל צירף את דרכינו, ומעתה ועד עולם ננוע [כבמסע] יחדיו.
"אם את בענין," אמר קרלוס, שובר את השתיקה. "אנחנו יכולים לפלס את דרכנו [בפיצוץ, blast through] דרך עולם התפיסה. בואי נגלה האם יש משהו מעבר לזה שתמיד קיבלנו כמובן מאליו [taken tor granted]."
הוא צחק לרגע כדי לשבור את הרצינות, אבל ידעתי שהוא התכוון למה שהוא אמר, ובאיזשהו מקום בעומק הדממה, הסכמתי.
על אותו ספסל בפארק הסכמתי בשקט [silently] לעשות כל מה שנדרש כדי להתלוות אליו עד קצות הארץ [earth] ומעבר לה. השענתי את ראשי על ראשו כאילו כדי למזג כוחות. הוא הושיט את ידו ופרע את שיערי כמו שנלידה עשתה, ואני ידעתי שגורלותינו נחתמו לנצח.
קמנו ללא מילים או הבטחות, משום שלא היה צורך לומר דבר. שנינו ידענו ברמה העמוקה ביותר שמשהו השתנה בצורה העדינה ביותר. אנחנו לא היינו אותם שהייינו כשהתיישבנו על הספסל. צורפנו יחדיו על ידי כוונה שלא נבעה מהסדר החברתי. היא הייתה קיימת לפני המפגש שלנו במשרד המחלקה לאנתרופולוגיה, ואפילו קודם לחיזיון של מציאות אחרת. משהו אחר קבע את הפגישה שלנו על ספסל-פארק זה, ועשה את מסע העוצמה הזה לאפשרי. אבל מהו הכוח הזה, לא יכולנו לרדת לחקרו [could not fathom]. כי מקורו היה פנימי והוא צץ והופיע ממעמקי השקט הבלתי נגישים למיינד [inconceivable]. עם זאת, אותו כוח יטיל [catapult, לידות, כמו אבן קלע, בליסטרה] אותנו לחופש.
******************* סוף *********************
מוסיקה
לעולם לא להתיאש
הערות ותוספות
===========
13.3.21
ראוי לציין שהדיון כאן בשיטה הפילוסופית הקרויה פנומנולוגיה הוא אירוע נדיר בספרות שלנו. כל ההתייחסויות למושג זה נמצאות בכתב העת ששקסטנדה וחבורתו הוציאו לאור:
"קוראי האינסוף".
אזכור אחד נוסף יחיד יש בסוף ההקדמה של "מציאות נפרדת". הוא מתייחס שם לפנומנולוגיה כשיטת מחקר מדעית, שאותה הוא אימץ ברשימות שהוא כתב במהלך החניכה שלו. (אין שם התייחסות כלל למושג ההתכוונות, שזוכה כאן אצל טאישה ובאותו כתב עת להתעמקות). הנה הקטע מ"מציאות נפרדת":
.
Obviously that event or any event that occurred within this alien system of sensible interpretation could be explained or understood only in terms of the units of meaning proper to that system. This work is, therefore, a reportage and should be read as a reportage. The system I recorded was incomprehensible to me, thus the pretense to anything other than reporting about it would be misleading and impertinent. In this respect I have adopted the phenomenological method and have striven to deal with sorcery solely as phenomena that were presented to me. I, as the perceiver, recorded what I perceived, and at the moment of recording I endeavored to suspend judgment.
==============================
14.3.21
כדאי להדגיש את האמירה של טאישה לעיל:
"כל עוד אנו רואים בתפיסה נתון, אנו תקועים, כלואים לנצח. אבל אם נגיע להבנה שהיא רק תופעה [phenomenon] שיש לחקרה, אז נפתחות דרכים שונות, או אלטרנטיבות, לתפיסה".
הרעיון חוזר לאורך הספרים בניסוחים שונים. המציאות היא תופעה (או אוסף של תופעות), חלום, מצג של ממשות, שנמצאת מעבר למה שמופיע, וחשוב להתייחס למציאות, לא כנתון חושי, או כנתון שלא ניתן לערער עליו, אלא כצורת הופעה. אחרת אנחנו לכודים במציאות.
באחד הניסוחים אומר דון חואן שהמציאות אינה מורכבת מדברים מוצקים, קשים וכו. הקיימים כשלעצמם (בלא תלות בצופה), ואני הוספתי שהמוצקות והקשיות הם רק תחושות שהדברים מעוררים בנו.
ושאלה למחשבה: האם הפעולה שדון חואן מכנה "אבסטרקציה" איננה הפעולה של היחלצות אל מחוץ למסך התופעות?
"To abstract means to make yourself available to the spirit by being aware of it."
("עוצמת השקט")
==============================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה