הדרך לגואימס [Guaymas]
נסענו בשתיקה. חיפשתי במוחי אחר משהו לומר, אך פטפוטים מעולם לא היו הצד החזק שלי. כל נושא שהתעורר כאפשרות לדיון, מיד השלכתי כטריוויאלי מדי או טכני מדי לשיחה סתמית [casual]. שומר הסף המחמיר, השוכן אי שם בירכתי המיינד שלי, המשיך לצנזר כל נושא לפני שהספקתי להעלות אותו.
"מי הייתה האישה היפה ההיא במאפייה?" שאלתי לפתע.
"איזו אישה?" הוא ענה והשאיר את מבטו על הכביש, "אני לא זוכר מישהי באופן מיוחד."
לא ידעתי איך להעלות את הנושא מבלי להישמע קנאית ורכושנית, אז נתתי לו לנשור. עם זאת, לא הצלחתי להוציא את האדם הזה ממוחי. הייתי בטוחה שהיא לא מקסיקנית, כי למרות שעורה היה כהה, זה היה יותר שיזוף מאשר פיגמנט טבעי. לא הייתי קרובה מספיק כדי לראות את עיניה, אבל אילו הייתי, אני יודעת שהן היו כחולות. על פי שמלתה, הייתה לי הוודאות שהיא מארצות הברית, ומדרך התנהגותה חשדתי שהיא וקרלוס הם יותר ממכרים מזדמנים.
צחקתי על עצמי כשהבנתי שאני כבר מצויה בתחרות עם אישה שאפילו לא פגשתי. למרות עבודת הסיכום שעשיתי בהנחיית קלרה ואמיליטו, עדיין הגבתי כמו אישה, ולא בשליטה עצמית [disciplined] ובריחוק רגשי [detached] של מכשף. קלרה הזהירה אותי שהתנהגותי ביחס לגברים תהיה דפוס קשה ביותר לשבירה, כי עמדות וציפיות מסוימות הוטמעו אצל בנות בגיל צעיר על מנת למלא את הציוויים החברתיים והביולוגיים שלהן.
"נשיות", הזהירה אותי קלרה זמן קצר לאחר שהתחלתי את עבודת הסיכום שלי, "כוללת קנאה, רכושנות והתייחסות לגבר שלך כאילו היה ילד תלוי [לא עצמאי] וחסר ישע. זה כולל את ההרשאה שאם הוא יסטה או יחרוג, יידרש לסלוח לו, כי זוהי מנת הגורל שמצופה מאישה לשאת: עליה לעמוד לצד הגבר שלה בכל התנאים."
"לעולם לא אשלים עם התנהגות כזו," אמרתי בתוקף.
"את תזדעזעי ממה שתחשפי עם בחינת חייך," אמרה וצחקה. "את תשלימי עם כל מה שאמא שלך השלימה אתו, ואת בעצמך סיפרת לי שהיא הייתה צריכה להשלים עם הרבה מאוד."
ההיזכרות בדברי קלרה גרמה לי להבין שלמרות השינוי המוצהר שלי, אני עדיין מסתכלת במראה [mirror] שבה המושג שלי אודות כיצד אישה אמורה להתנהג שולט ברגשותיי ובמעשיי.
"כמה עוד נותר עד לגואימס?" שאלתי, מגיחה מההשתקפות העצמית שלי.
"בערך שעה," אמר קרלוס.
גם הוא אבד במחשבה, אם כי הייתי בטוחה שהיא לא הייתה אודות עצמו; ולאחר שענה על שאלתי הוא חזר לשקט הפנימי שממנו עוררתי אותו. התרעמתי על הנסיגה הנפשית שלו, ועם זאת לא היו לי שום נקיפות מצפון בעשיית אותו הדבר בעצמי. שמתי לב שקיים חוסר הוגנות ביחס שלי לאחרים. ציפיתי מאחרים לשאת בנטל האינטראקציה [בינינו], לבדר או להדריך אותי, בעוד אני נשארת המקבל הפסיבי. זה היה אופן התנהגות שלמדתי בילדותי מאמי. היא השרישה בי שילדה צריכה לדבר רק כשמדברים איתה. כלומר, בחברה מנומסת, עליי לשבת בשקט ולא לעשות מעצמי nascence על ידי שאילת שאלות מטופשות. תמיד תהיתי מדוע הכלל הזה לא חל על אחיי, שבמקום לשבת בשקט, היו משתוללים ומטפסים על הרהיטים של החברים שביקרנו, כאילו היו בעלי הבית. נוסף על כך, כולם חשבו אותם לנערים תוססים ורעשניים.
לאחר שלמדתי זאת, שמרתי על הכלל של פסיביות שקטה, לא. טורחת לשנות את זה כמבוגרת. כפיצוי, תמיד ניהלתי דיאלוג פנימי ער, עד כדי צחוק או צחקוק מהבדיחות השקטות שלי. במהלך שהותי אצל קלרה, היא מיד שמה סוף לההתנהגות האוטוצנטרית הזו. קיבלתי ממנה חבטה קולנית על ראשי בכל פעם שהיא ראתה את שפתיי נעות, או כאשר זיהתה אפילו חיוך על פניי, שלא היתה לו הצדקה מאירועים חיצוניים. אך לאחר שהייתי רחוקה מהשפעת המכשפים במשך חודשים רבים, ההרגל לדבר עם עצמי חזר.
"למה כל כך קשה להשתנות?" שאלתי פעם את קלרה אחרי יום של עבודת סיכום במערה שליד ביתה.
התיישבנו במטבח, שם היא הגישה לי צלחת תבשיל. בזמן שאכלנו היא הסבירה שהכוח להישתנות תלוי באנרגיה שיש לך. לאחר מכן היא העלתה את ההנחה [תזה] של הכישוף, לפיה העירור המיני של ההורים ברגע ההתעברות קובע את התצורה האנרגטית של התינוק.
"מה זה בדיוק אומר, קלרה?" שאלתי.
"אם במהלך המעשה המיני לא הייתה התרגשות [excitation] או שהייתה מועטה, הילד שנולד מהאיחוד הזה יהיה חסר מרץ [dull] כמו plug nickel," הסבירה. "מצד שני, אם שני ההורים היו נרגשים [excited], אז לילד תהיה האנרגיה והאופטימיות לפגוש את החיים חזיתית וליהנות מכל מה שיקרה בדרכו."
"מה קורה אם רק אחד ההורים היה נרגש?" שאלתי,
"את תגידי לי," היא ענתה והביטה בי. "את אמורה לדעת מניסיון אישי."
"האדם מתלהב לזמן מה ואז יש דעיכה," הודיתי. "האדם אינו מאוזן ואינו יציב".
קלרה הנהנה. "הם יודעים שבסופו של דבר אין להם את האנרגיה לסיים את מה שהם מתחילים. אז הם מוותרים בחצי הדרך. הם אף פעם לא מביאים שום דבר להגשמה; הם מובסים לפני שהם בכלל מתחילים."
"מה אפשר לעשות בקשר לכך?" שאלתי.
"הם יכולים להדק את החגורה ולהתכוון את עצמם אחרת [intend themselves different]," אמרה.
"איך הם מתכוונים את עצמם אחרת?"
"אדם עם מעט אנרגיה חייבת להקרין [project, להטיל] את עצמה אל מחוץ לעצמה. היא צריכה להתחבר לחלום אחר [link up with a different dream]. היא צריכה לחלום את עצמה מחדש."
"לחלום את עצמך מחדש נשמע כמו מטאפורה," אמרתי באנחה, "האם באמת ניתן להשתנות?"
"בהחלט," אמרה קלרה. "אבל קודם כל עלייך לסכם [בעבודת הסיכום] את חייך הלא ממושמעים ולהקיא אותם החוצה. אז את מתחילה לחלום הוויה חדשה, כזו בעלת מרץ [vigor] והרבה אנרגיה פנויה. לאט לאט את מעוררת את גוף האנרגיה, עד שהמעשים והרגשות שלך תואמים את יישותך החדשה.
כל פעולה חזקה [strong] ומדויקת [precise] מחזקת את הגוף החולם, והוויית-החלום שלך תעניק עוצמה לפעולות היומיומיות שלך. בדרך זו את מניפה את עצמך אל מחוץ לעצמך על גבי כנפי הכוונה."
ההיזכרות בדברי קלרה מילאה אותי באומץ ובאופטימיות. לחצתי על מקום בצד שמאל, ממש מעל הטחול, נקודה שקלרה אמרה שהיא שימושית כדי להיעשות ערניים ולהשגת קצת אנרגיה נוספת בכל פעם שמרגישים מיואשים, חסרי התלהבות, או מנומנמים.
הצצתי לעבר קרלוס. "מהי אוכלוסיית גוויאמס?" שאלתי שוב בניסיון לנהל שיחה. "עברתי שם לפני מספר שנים. אני מניחה שהיא באמת גדלה."
קרלוס נתן בי מבט סקרן כאילו הוא לא בטוח שאני באמת מעוניינת לדבר על אוכלוסיית גואימס.
"היא גדלה בשנים האחרונות, אבל אני לא יודע מהי האוכלוסייה."
אילולא החשיך, ייתכן שהוא היה מבחין בשפתיי נעות, כי התחלתי לשנן לעצמי כמה מילות עוצמה. מצב רוחי העגום אבד עם ירידת הדמדומים. החשיכה שקעה כמו מסנן אפור המכסה את העיניים. בצד מערב השמיים הפכו לסגול-עמוק עם פסים אדומים במקום שבו השמש כבר שקעה. הגבעות הנמוכות שבמרחק היו נגזרות שחורות שהודבקו על רקע השמים השחורים-אפורים. מעת לעת חלפנו על פני כמה קקטוסים של סאגוארו, שצלליותיהם נצבו על רקע הגבעות הנמוכות כשטיחים תלויים המכוונים כלפי מעלה, נמתחות אל השמים השחורים, כאילו הוקפאו בתנוחת תחינה [תפילה].
כל עצי הסגוארו היו זהים; חלקם היו גבוהים מהאחרים, חלקם היו עם armatures קצרים ורחבים יותר, אך כולם קיוו לאותו הדבר: חסד שיירד מהשמים בצורת גשם עדין, רסיסי ערפל להרוות את צמאונם הנצחי.
שכחתי עד כמה הלילה בעיר היה רועש בהשוואה לשקט המוחלט של המדבר. הנחתי את ראשי על משענת הראש של המושב והקשבתי לחבטת צמיגי המכונית שנעו על הכביש המחוספס. מהקולות יכולתי לזהות שהצמיג האחורי השמאלי [לחץ אוויר] נמוך, כי הגלגלים לא היו מאוזנים באופן שווה, וחבטה נוספת עלתה מכיוון זה. זה תפס את תשומת ליבי והקול העמום הקצבי הרגיע אותי לתוך halt sleep.
חייכתי מהמחשבה שאם קרלוס היה רוצה לנהל שיחה עכשיו, לא הייתי יכולה להציע תגובה קוהרנטית, כי לחש היפנוטי השתלט עליי, והרגשתי כבדה, מנומנמת, עד כדי כך שבקושי יכולתי לשמור על עיניי פקוחות.
הדרך שלפנינו הייתה ישרה, מוארת בפנסי המכוניות הזוהרים. הם [הפנסים] יצרו מנהרה אפורה ארוכה, שמשכה את מבטי לתוכה, בהדרכת קו ההפרדה המרכזי הלבן שהגיע לשיאו במרחק. נדרש יותר מדי מאמץ כדי להרחיק את עיניי מהכביש, אז פשוט המשכתי לבהות בקו הלבן היונק אותי לתוך מנהרה ארוכה ועמוקה, ונעשיתי מנומנמת יותר ויותר. במאמץ רב הסטתי את עיניי לצד הדרך. לתדהמתי הנוף השתנה. המדבר נעלם! נעלמו קקטוסי הסאגוארו, השיחים המאובקים, וכדורי השיח [tumbleweed] המתגלגלים שמדי פעם ראיתי לצד הדרך.
במקום זאת, היינו נוסעים דרך יערות, וראיתי עצי אורן ענקיים משני צידי הכביש. העצים היו גבוהים כמו השמים, שנעלמו בתוך מסה של ענפי אורן שחורים.
מכיוון שלא ישנתי, ידעתי שמדובר בתעתוע [mirage], אך לא כזה שמפחיד; אלא מדהים. נתתי לחושיי לחקור את העצים שתוויהם הלכו ונעשו יותר ויותר מפורטים [delineated] ככל שהתקדמנו דרכם. חלק מהעצים היו עצי סקויה [redwood, עצי מחט ענקיים] עם קליפות פרוותיות, גזעים ארוכים ישרים וצמרות סבוכות. הם היו כל כך קרובים זה לזה שלא הייתה דרך לראות מעבר להם, כדי לראות מה מחזיק אותם. חיזיון תעתועים או לא, בחשיכה הם נראו אמיתיים כמו חורשת העצים שראיתי כשנסעתי בצפון קליפורניה.
לפתע הדרך נעשתה מפותלת כאילו היינו בהרים. מכיוון שלא הכרתי את הנוף סביב גואימס, חשבתי שאולי אנחנו מטפסים לשטח הררי. הרשיתי לעצמי ללכת עם הנוף ולא טרחתי להעריך אותו עם הידע הרציונאלי שלי אודות מדבר סונורה ואודות יערות הסקויה. הצפייה בעצים החולפים הפכה עבורי לסוג של בידור; מצאתי את עצמי מחפשת דוב, או מקווה להבחין בצבי, אבל לא מצאתי.
כל כך הסתקרנתי מהמראה, שלא יכולתי לדעת כמה זמן עבר. קרלוס נסע לאט מהרגיל, כאילו גם הוא פחד שצבי עשוי לזנק ולחצות את הכביש. לא הזכרתי את יער העצים שהקיף אותנו, כי הייתי בטוחה שקרלוס יחשוב אותי למשוגעת והנוף ייעלם. חוץ מזה, כבר לא הייתה לי עוד היכולת לדבר. בקושי יכולתי לחשוב, שלא לדבר על להשמיע את מחשבותיי. ואז הפסקתי לחשוב לגמרי ושקעתי לתוך דממה כבדה, מתבוננת בעצים, מחכה לחיית רפאים שתנוע ביניהם, ולבסוף, רק צופה.
ג'ון מייקל אבלאר אמר לי פעם שבני אדם אינם היצורים היחידים שיכולים להשיג מצב של מודעות מוגבהת [heightened awareness]. "כלבים, צבאים, עורבים, כל חיה יכולה להיות בעלת קו ישיר לכוונה," הוא אמר. "אנו מכנים אותם יצורים מאגיים [קסומים]. מכשפים מחפשים אותם ומשתמשים בהם כעזרים או כעוזרים."
לבטח נרדמתי כי בשלב מסוים כבר לא הייתי ישובה במושב הקדמי במכוניתו של קרלוס, אלא על איזשהו סוג של ספסל עץ קשה. ראשי היה מוטה לאחור, נשען על גבי עמוד עבה, ובמקום שמבטי המופנה מעלה יראה את פנים המכונית, הייתי מביטה מעלה אל כמה עצים ענקיים מול ביתה של קלרה. הייתי במהלך תרגיל בהתבוננות [gazing] שאמיליטו לימד אותי, ואני הייתי ישובה על הספסל המיוחד שהוא בנה על פי מפרט של מכשפים קדומים.
ספסל ההתבוננות המסוים הזה תוכנן במיוחד להתבוננות בעצים. שלושת העמודים שתמכו בחלק האחורי של הספסל היו ריבועיים ברוחב של כשישה אינטש, והיו גבוהים בשישה אינטש מעל הקרש האופקי העליון ששימש כחלק האחורי של הספסל. החלק העליון של העמודים נחתך בשיפוע, כך שבישיבה על הספסל אפשר היה להשעין את הראש לאחור על אחד משלושת העמודים האנכיים המזדקרים [מעל הספסל]. הם נחתכו בזווית מושלמת, כך שכאשר הראש היה מוטה לאחור, התאפשר להביט כלפי מעלה מבלי שיהיה צורך לאמץ את הצוואר או להחזיק את הראש מורם. אפשר היה להיות רגועים לחלוטין במהלך תרגיל ההתבוננות, בין אם מביטים על עצים, על עננים, או על הירח או הכוכבים בלילה.
הספסל המסוים הזה הוצב מול חורשת עצים, ששלושה מהם היו בולטים [stood out] מהשאר. הספסל איפשר לשלושה אנשים להתבונן בו זמנית, ואם הם רצו בכך, להיכנס למצבים של חלימה יחדיו [dreaming together]. אמיליטו היה ישוב לידי על הספסל וראשו נשען על העמוד בקצה השני. גם הוא התבונן מעלה על אחד משלושת העצים שהיו על גבעה קטנטנה במרחק מה. אמיליטו התבונן על [העץ] השמאלי, זה שתאם את מיקומו על הספסל, בעוד אני הייתי מתבוננת על זה שבצד ימין, ישירות בקו אחד עם נקודת המבט שלי.
העצים שורטטו [outlined, נראו כמשורטטים] על רקע השמים הכחולים-סגולים. הייתי רגועה לגמרי כשהסתכלתי על העץ שמולי. הוא היה בעל נפח רב [voluminous], ירוק עם מערבולות של עלווה ירוקה בהירה-יותר שנראו בעלות חיים [alive], ונעו גם כשלא הייתה רוח. בין מערבולות העלווה הצפופות היו חללים ריקים כהים, בהם יכולתי לראות את נקודות החיבור [articulation] של הענפים.
"התבונני היטב על כל תו [feature] של העץ שלך," אמר אמיליטו בלחש. "מבלי להזיז את ראשך מעמוד ההתבוננות, הקשיבי להוראות שלי ואחר כך עשי מה שאומר."
נרגעתי וחיכיתי להוראותיו הנלחשות. הוא אמר לי להתחיל בגזע העץ ולגרוף [sweep, לטאטא, בתנועת סריקה] את עיניי כלפי מעלה, בתחילה לשלב את הענפים התחתונים ואז לנוע מעלה על ידי סריקת [טאטוא] ציציות העלים [tufts, קבוּצת שׂעָרות או זיפים דמוּיַת נוצה] במבטי.
עשיתי כדבריו, נרגעת לחלוטין, נותנת לאנרגיה [הבוקעת] מעיניי לטאטא את גזע העץ ובהדרגה לטפס מעלה.
"השאירי את ראשך איפה שהוא, רק הזיזי את מבטך לכיוון צמיחת העץ," הוא אמר. "אם מבטך הולך לאיבוד, נתקע או מוסח, התחילי שוב בתחתית."
חזרתי על הליך הטאטוא אולי עשרים פעמים, תמיד מתחילה בתחתית, ואחר כך מטאטאת [גורפת, סורקת] את עיניי כלפי מעלה לאורך כל חלקי העץ; גזעו, הצד בו פגש העץ בשמיים, נעה לעבר החלקים הצפופים [bushy] שבמרכזו, ובנחת לאורך הענפים החומים הגלויים לעין, והחוצה אל העלווה שוב. המשכתי בתנועה זו עד שכיסיתי את כל פני [surface] העץ, ואז התחלתי שוב.
לאחר שנתן לי את הוראותיי הראשוניות, אמיליטו שתק וחשתי שהוא מתבונן בעץ שבצד השמאלי הרחוק, שתאם את מיקומו על הספסל. הייתי סקרנית לגבי העצים האחרים ולכן סובבתי את ראשי, מסיטה קלות את מבטי. מיד הרגשתי מכת נעיצה [poke] בצד שמאל. הוא תקע בי מקל שהיה מונח על הספסל בינינו, שלא הבחנתי בו קודם.
"הישארי בעץ שלך," גער אמיליטו. "הסקרנות הרגה את הסנאי."
רציתי לומר לו שמדובר בחתול, אבל לא העזתי לתקן אוֹתוֹ.
"העצים האלה אינם זהים," הסביר אמיליטו. "יש להתבונן על כל אחד מהמקום ההולם שלו על הספסל."
"במה הם שונים?" שאלתי, לא מעזה להזיז את עיניי מהעץ שמולי.
"הם שונים כפי שאנשים הם שונים," הוא ענה. "יש להם מצב רוח [mood, הלך רוח] ומזג [temperament] משלהם, אנרגיה משלהם. את יודעת מספיק על עצים מטיפוס [עליהם] ומחיים [living] בהם כדי להבין שהם לא אותו דבר."
זה היה נכון. עצים היו שונים במזגם כמו אנשים. כל עץ עליו טיפסתי היה יישות ייחודית עם היסטוריה שלעיתים קרובות הייתה ארוכה יותר ממשך החיים של האדם. מטיפוס עליהם למדתי לחוש את מצבי הרוח העדינים של העץ, את השינוי בהם, את צרכיהם ואפילו את זרימת החיבה מהם. עצים היו ישויות בודדות, אך מתחת לאדמה התרחשו דברים איומים. השורשים היו שזורים זה בזה in a mass of growth המתחרה על כל אינטש של מרחב ורטיבות. למדתי שהתוקפנות [אגרסיביות] והתחרותיות של בני האדם הן כלום בהשוואה לעצים. שורשיהם התפתלו, דחפו וחנקו זה את זה במאמצם לשרוד, ועברו את העיוותים המורכבים ביותר בכדי לתמוך [stake] את תביעתם לחיים.
מעל האדמה העצים נראו יציבים יותר. הבנתי שבגלל שהעצים היו כל כך מודעים ויציבים, חלק גדול מאימון המכשפים שלי התקיים כשאני רתומה ברתמה התלויה מעץ, או כשאני שוהה בבית על עץ.
"נכון, טאישה," אמר אמיליטו קולט את מחשבותיי. "בגלל זה הפכת למתגוררת על עצים. חוסר היציבות של הכפיל שלך דרש את זה. למדת [שם] כיצד לייקש עם הכפיל. נאלצת להישאר בעצים עד שנקודת המאסף שלך התייצבה במיקומה החדש."
נזכרתי שאסור היה לי לרדת מהעצים, מלבד הליכה לשירותים. בשאר הזמן שהיתי שם מבצעת את עבודת הסיכום או מטפסת מענף לענף עם הציוד שלי לטיפוס על עצים. בכל פעם שרציתי משהו לאכול הייתי צריכה לצעוק לאמיליטו שיביא לי את האוכל שלי. בהתחלה סירבתי לצעוק, כי לימדו אותי שגברות לעולם לא מרימות את קולן. אבל ידעתי מניסיון העבר כי צעקות היו הדרך היחידה שאמיליטו יגיב. הייתי מתישבת לשפיפה ומשחררת צרחה כל כך חזקה, שהציפורים מסביבי היו עפות מפחד. אבל בהדרגה התרגלו הציפורים לצעקות שלי ופשוט היו מציצות לעברי בעין שחורה אחת, כאילו הייתי ציפור מוזרה שמשמיעה רעשים מוזרים אף יותר. ואז אמיליטו היה מופיע לרגלי העץ עם סלסלת אוכל שהוא היה מרים [עם חבל וגלגלת] אל המשטח עליו ישבתי.
"גם אני הייתי פעם שוכן עצים," אמר אמיליטו, שוב קורא את מחשבותיי. "שנינו היינו קצת משוגעים, נגועים בראש."
רק כדי להוכיח את טענתו, הוא נתן לי עוד נעיצה לא צפויה בצלעות.
"והענף הקטן הזה," הוסיף בצחקוק, "הוא כדי לוודא שמתבוננים חסרי ניסיון לא עפים אל העץ, או נרדמים על הספסל. אם אני מרגיש שאת עפה או נרדמת, אני נועץ בך כך."
הוא ציחקק ונתן לי עוד נעיצה.
"אני לא נרדמת," אמרתי ברוגז. אם כי בשלב מסוים בהתבוננות שלי הייתה לי הרגשה שנשאבתי אל העץ, כאילו ישבתי על אחד מענפיו.
אמיליטו פלט יללה. "האם את בטוחה שאת לא ישנה?" הוא אמר. "אולי כבר נרדמת, בזמן שלא השגחתי."
"אני לא," אמרתי, וכדי להוכיח צבטתי את עצמי במקום שמתחת לצלע השמאלית הצפה [floating rib], המקום בו הוא היה נועץ בי [את הענף]. אחר כך החזרתי את עיניי אל העץ התואם לקצה שלי בספסל, וחזרתי על התנועה הגורפת [מטאטאת] של המבט בצורה מפורטת ומכוונת [deliberate] ביותר. חזרתי על זה שוב ושוב, מרגישה בעיניי, כפי שהמליץ אמיליטו, את הטלאים, את ההבדלים בהצללה ובמרקם, ואת הפתחים שדרכם הענפים ננעצו.
"עכשיו, הניעי את מבטך סביב ההיקף [פריפריה] של העץ, היכן שהוא פוגש את השמים," הינחה אמיליטו. "עקבי אחר קווי המתאר של העץ והשמיים במבטך, כאילו את מציירת את העץ במכחול בעל ידית ארוכה."
עשיתי את מה שהוא הציע ופתאום צבע העץ התחלף מירוק כהה לשרטוז [chartreuse, צבע ירוק בהיר עם גוון צהבהב] בהיר כאילו הופעל זרקור ענק. השמים, במקום להיות שחור-סגול, הפכו לירוק-כחול בהיר. זה קרה כל כך פתאום שעצמתי את עיניי ולחצתי [את ראשי?] אחורנית על הספסל. למרבה המזל, עמוד הראש החסון מנע ממני ליפול על הקרקע. כשפקחתי את עיניי שוב, שינוי הצבע עדיין היה בתוקף.
"תני לאנרגיה מהעץ לשטוף את עינייך," אמר אמיליטו. "התמזגי עם העץ בדרך שהראיתי לך."
כשביצעתי זאת, העץ שינה צבעים שוב. עכשיו השמיים היו זהב בהיר [bright, בוהק], והעץ הפך לגוש של אור מסנוור בצבע אפרסק. כל עלה היה פיסה קטנה של אור שהונחה על גבי [איבר מבעבע? simmering limb], ונוצרה מטריצה של אור. שכבות-אחר-שכבות של אור פרצו מהעץ, עד שהייתי מסתכלת על פעימות של אנרגיה מנצנצת מתפשטת, שהתמזגה עם האנרגיה של שמי הזהב שמסביב.
זה היה מראה הראוי לצפות בו [a sight to behold]. הבנתי אז מדוע חלקים שונים של העץ היו בצבעים שונים; האנרגיה שנבעה מהם היתה בעלת עצימויות [intensities] שונות. טלאים אלה תאמו למצבי הרוח או לתחושות שהעץ פלט. והיו גם כתמים כהים, מקומות שמהם לא נבע אור. ידעתי שאלו ישויות הצל המאכלסות עולם [realm] הקרוב מאוד לשלנו, ולעתים חצו [אל עולמנו]. הופתעתי לראות אחדות מישויות הצל האלה מטפסות על ענפי העצים כפי שאני נהגתי לטפס עליהם.
האור של העץ נצץ ונע כאילו היה רטוב, כמו טיפות גשם שהוארו בפנסי רכב. שום דבר בעץ לא היה סטטי; הוא היה כולו זורם, בלתי קבוע. ברגע אחד, הרושם המובן מאליו שלי אודות עצים, שהם יציבים, קבועים במקומם ומושרשים לצמיתות, התנפץ. כשראיתי את הגוש המנצנץ ופועם בצהוב ולבן, מוקף בהילה ורודה חיוורת ביותר, ידעתי שעצים נמצאים בזרימה מתמדת.
"האם את רואה את זה?" שאל אמיליטו.
"כן, כן," התנשמתי. "וואו! לא היה לי מושג שעצים נראים ככה."
"אל תתרגשי יותר מדי, אחרת תסיטי את מבטך חזרה לראייה רגילה," הוא הזהיר. "הישארי רפויה ורגועה. אל תתעוררי."
"הנה אתה שוב מתחיל, אמיליטו. שכח ממקל הדירבון שלך. אני באמת לא ישנה, אבל זה בהחלט נראה כאילו חלמתי. האם אני חולמת, אמיליטו," שאלתי, לא מעיזה להזיז את עיניי.
"כן ולא," הוא אמר. "תתבונני עכשיו; תשאלי שאלות אחר כך."
נשארתי דוממת ושקטה, כי לא רציתי שהסצנה תתפזר.
הזנתי את עיניי לשובע באור למשך כל הזמן שיכולתי.
ואז, כפי שהופיע לפתע, האור נעלם ואני שוב הייתי מביטה בעץ העצום שמולי. זה היה כאילו דמות רפאים [apparition] קורנת נעלמה, מותירה מאחוריה רק את צורתה החיצונית המוכרת ואת הזיכרון של משהו כביר שעכשיו נעלם ואיננו. זו הייתה רוח רפאים מנצנצת שהתפוגגה, והעץ שהיה כה נהדר בתחילת ההתבוננות שלי, היה עכשיו אכזבה בהשוואה למראה מהותו האמיתית.
"את יכולה לפקוח את עינייך עכשיו," אמר אמיליטו כשהוא תוחב את מקלו בצלעותיי. "ההצגה נגמרה".
"איזו הצגה!" אמרתי. "לא היה לי מושג..."
אמיליטו הרים יד כדי להשתיק אותי.
"כמובן שהיה לך מושג," הוא אמר. "כולנו יודעים כיצד לראות את המהות של הדברים. עשינו את זה כתינוקות; ואת עשית קצת התבוננות בזמן שחיית בעצים. האם שכחת איך להסיט את עינייך ולהקרין [project] את רגשותייך? האם את מסתכלת ומרגישה רק את עצמך ומתעלמת מכל השאר?"
"עצור, אמיליטו. עצור," אמרתי תוך חרטה על כל הזמן שבזבזתי בהסתכלות על עצמי, בזמן שהייתי יכולה לראות עצים ודברים אחרים.
"רדוד הוא צורה, הסתכלי אחורנית [Shallow is form, look behind]," אמר אמיליטו כשהוא מחקה מבטא מזרחי*
נאלצתי לצחוק. תהיתי היכן הוא למד את הפתגם הבודהיסטי הזה. הוא בוודאי קיבל את זה מקלרה שתמיד פלטה פתגמים מזרחיים.
"אתה נשמע כמו נזיר בודהיסטי," אמרתי. "אל תגיד לי שגם אתה היית בסין, יחד עם קלרה?"
אמיליטו חייך והנהן, "אני השרת של הבית הזה," הוא אמר. "אבל אני מסתובב [בעולם]. מתישהו אספר לך את הסיפור שלי. או עדיף, אאפשר לך לראות בעצמך."
אמיליטו הביט בי כאילו יש לו סוד אדיר לחשוף. זה עשה לי צמרמורות, הוא אמר לי לבחון את הספסל כדי לראות איך הוא הורכב, כדי שאוכל לבנות אחד בעצמי למקרה שאי פעם אצטרך. הוא היה מהודק בעזרת פינים שנדחפו דרך חורים קדוחים. התרשמתי מהבנייה החסונה, ועם זאת אלגנטית.
"הספסל הזה הוא עזרה אמיתית להתבוננות," אמרתי. "עיצוב נהדר".
"יוצר על ידי עבדך הנאמן," אמר וקד קידה.
"האם למדת זאת בסין?" שאלתי.
"לא. הרעיון נמסר לשושלת הנגואל מהמכשפים הקדומים. למכשפים של השושלת שלנו יש כל מיני מכשירים וגאדג'טים שעוזרים להם בחלימה שלהם, בראייה שלהם, ובייקוש שלהם. רתמת העור בה היית תלויה היא כלי עזר כזה, הספסל הזה הוא אמצעי נוסף. כמובן, הם רק מכשירים המקלים על ראייה וחלימה, אבל ראייה חלימה וייקוש ניתנים לביצוע בלי תלות במכשירים כלשהם. כל שנדרש הוא רוח [spirit] חסרת רבב. וכמובן, אנרגיה הנאגרת באמצעות עבודת הסיכום, הסבה מהתמכרות [indulging, פינוק], ושקט פנימי, על מנת שהגוף האנרגטי, או הכפיל, יוכל להתעורר. ואז אפשר לייקש איתו ולעשות כל מיני דברים."
"למה אתה מתכוון בייקוש עם הכפיל?" שאלתי.
"איזו שאלה מטופשת," הוא אמר ממצמץ לעברי. "זה מה שעשית כל אותם חודשים בעצים. מיצקת [solidified] את גוף האנרגיה שלך וייקשת את העצים ואת עצמך אתו [באמצעותו?], כמו גם את בני הלוויה שחיו שם איתך."
"מה זאת אומרת בני לוויה," אמרתי, "חוץ מהסנאים והציפורים הייתי שם לבדי, ואתה יודע את זה".
אמיליטו מצמץ בשפתיו. "בשום אופן [like hell] לא היית שם לבד. מה עם חברי הצל [shadow companions] שלך?"
זכרתי שראיתי את ישויות הצל בעצים כשהתבוננתי בעץ, ונזכרתי שראיתי הרבה צללים בזמן שחייתי בבית שעל העץ. למעשה, חשבתי [בהתחלה] שרבים מהקטנים שביניהם הם ציפורים המדלגות בין הענפים. הם התבררו כצללים מרחפים [fluttering, מרפרפים, מנפנפים] קטנים. ספרתי לאמיליטו על כך.
"כשגוף האנרגיה שלך יהיה ברור יותר [becomes clearer], תזכרי את החברים שלך בצורה ברורה יותר. עכשיו אנו משתמשים בכפיל כדי להתבונן בעצים. את יכולה אפילו לנוע מהספסל הזה לעצים עצמם," המשיך אמיליטו. "את זוכרת שעשית התמזגות עם עץ כשעמדת מתחת לעץ. יום אחד, כשתצברי מספיק אנרגיה, תוכלי לנסות להתבונן שוב מהספסל הזה, ואנחנו נראה אם תוכלי להיות משוגרת [catapulted, כמו אבן מבליסטרה] לתוך העץ. אולי אפילו כמה מבין ישויות הצל יעזרו לך."
"אני מעדיפה פשוט לטפס על העץ עם הציוד לטיפוס עצים שלי," אמרתי. איכשהו הרעיון להישאב אל צמרות העצים, או לכל מקום אחר, על ידי בעל ברית צלליתי [shadowy confederate], היה מטריד מדי. הזיכרון של חציית הסף אל הצד השמאלי של המסדרון בביתה של קלרה, שם חיכו שאר חברי חבורת הנגואל, היה עדיין חי [vivid] מדי. כוח כלשהו ידה אותי [כמו אבן מבליסטרה] בדחיפה כה הרסנית, עד שעפתי ישירות מהבית ואל מעבר לעולם המוכר עצמו. אחר כך התעוררתי כשאני תלויה מעץ, בלי זיכרון של מה קרה, איך הגעתי לשם, או כמה זמן הייתי תלויה כך באוויר.
"ובכן, אם את מפחדת לקפוץ אל צמרות העצים עם הכפיל שלך, או לתת לישויות הצל לתת לך דחיפה, מה לגבי לגרום לעצים לנוע ממקומם?"
"מה אתה אומר, אמיליטו? שעצים יכולים לזוז ממקומם?"
"זה נכון. עצים הם בכלל לא מה שהם נראים. ראית את זה בעצמך. ברגע שאנו רואים אותם כגושי אור [masses ot light], אנו מבינים שהם יכולים להתמזג [merge, להתלכד] עם ישויות אנרגטיות אחרות, בדיוק כמו שאנחנו יכולים לנוע ולהתמזג עם עצים."
"האם אתה אומר שעצים באמת יכולים לשנות את עמדתם?"
"כמה עצים יכולים, אבל לא כולם," הבהיר אמיליטו. "כמו שאנשים או בעלי חיים מסוימים יכולים להגיע לכפיל שלהם, אבל לא לכל אחד יש את האנרגיה להיעשות מודע לצד האחר שלהם ולהתחיל לייקש אתו.”
"אתה מתכוון שעץ יכול לצוץ במקום אחר? קשה להאמין בכך, אמיליטו, קשה מאוד."
"לא כשאת רואה עצים כאנרגיה שמשתנית כל הזמן", הוא התעקש. "האנרגיה לעולם לא נשארת זהה. היא נעה בתלות בסביבתה." עיניו נעשו פראיות כצפור טרף. "וגם," הוא הוסיף, "תלוי מי פוקד עליה."
נאלצתי לפקפק בוודאות שלי. הזיכרון של ראיית העץ ההוא זוהר באור זורם, נתן לי את הרושם שהוא נמצא במצב של זרימה. אולי אמיליטו צדק בכל זאת; עצים עשויים לנוע מהמקום שלהם.
"המכשפים הקדומים, בהשתמשם בעוצמות ראייתם, היו עורכים חיפושים מקיפים אחר עצים כאלה, שאותם הם כינו "עצי עוצמה", הסביר אמיליטו. "הם היו יוצרים איתם קשרים חזקים. העץ אז היה הופך לבעל ברית של המכשפים ואפילו היה מעביר [transport] אותם למקומות שונים. המכשפים היו מסייעים לעץ עם האנרגיה שלהם, והעץ היה עוזר למכשף ב[מסגרת?] מערכת יחסים סימביוטית [שביניהם?]. לפעמים מכשף אפילו התמזג עם עץ לצמיתות על מנת להאריך את משך חייו."
"זה נשמע ממש מבעית," אמרתי. "כמו איזה סוג של שטיח קסמים שמכשפים יכולים לשבת עליו ולנסוע."
"הם לא נסעו [travel] איתם, הם רק נעו [moved] איתם. ישנו הבדל," הבהיר אמיליטו. "אם הם רצו לנסוע, הם היו משתנים לציפור או לחיה מהירה בעלת רגליים, כמו אריה ההרים, אשר מיומנים הרבה יותר בתנועה [travel] מאשר עצים."
"אז, אם כן, מה הם עשו עם עצים?"
"הם היו מתחבאים בהם, ומניעים את העצים כדי לבלבל את מי שרדף אחריהם. בימי קדם היו למכשפים אויבים פראיים אשר רדפו אחריהם [hounded, כמו כלבי ציד] ללא הפסקה. מכשפים היו מסתתרים או מתמזגים עם העצים כדי שאויבם יתבלבל. או שהם יכלו לגרום לחורשת עצים שלמה לנוע יחד. תארי לעצמך לראות צבא של עצים מתקדם אלייך. אויביהם היו מתים רק מהפחד.
"או עצים יכולים להחליף עמדות כדי לראות איך זה להיות במקום אחר," המשיך אמיליטו, "אבל זה מצריך טונות של אנרגיה, אפילו עבור עץ, וגם אם זה יקרה, אדם לא יבחין בשינוי [במקום], אלא אם כן הוא מכשף."
כשאמיליטו אמר שעצים יכולים להחליף מקום, נזכרתי באירוע שקרה בבית של קלרה. בחלק האחורי של הפטיו היו כמה עצי פרי, כולל זאפוטה גדולה [Zapote, כנראה sapodilla] ושסק [Loquat]. בזמן מסוים חשבתי שעץ השסק נמצא בצד ימין של הפטיו, והזפוטה משמאל. אבל יום אחד, אחרי שכבר שהיתי אצל קלרה כמה חודשים, יכולתי להישבע שהעצים שינו את מקומם. גיליתי שעץ הזפוטה הוא שנמצא בצד ימין של הפטיו ומצל על הספסל שקלרה ואני ישבנו עליו לעתים קרובות. כשציינתי זאת בפני קלרה, היא מיד השתיקה אותי ואמרה לי לא לדבר שוב על הזפוטה. זה לא היה קשה לביצוע מכיוון שמיד השלכתי את ההשערה שלי כחוסר-אפשרות אבסורדי.
וואו, לאור מה שאמיליטו אמר על עצים, כבר לא הייתי כל כך בטוחה. אולי, העצים ההם החליפו מקומות.
שאלתי את אמיליטו על כך. הוא אמר שהעצים בבית הנגואל היו מיוחדים מאוד; היתה להם עוצמה, ולכן הם יכלו לעשות מה שבא להם. הם יכלו לפרוח שלא בעונתם, להניב פירות כל השנה, או להחליף מקומות אם הם חפצו בכך.
"קשה להאמין," אמרתי. "ועדיין..."
"מספיק דיבורים. מיצית את קשב החלימה שלך. הגיע הזמן להתעורר. הניחי את ראשך על ספסל ההתבוננות."
"למה אתה מתכוון שהגיע הזמן להתעורר. אני כבר ערה."
"שאלת אותי לפני כן אם את ערה או חולמת. עכשיו אני יכול לומר לך שאת ער וישנה באותו זמן. את ערה בכפיל שלך, אבל ישנה בגופך הפיזי."
הוא רכן לעברי ודחף בעדינות את ראשי לאחור אל עמוד הספסל. הרגשתי לחץ דוקרני על מצחי ואחר כך בחלק האחורי של צווארי וראשי. ראיתי את פניו של אמיליטו כה קרובים ועם זאת כל כך ברורים שהתחלתי לחשוד שהוא צודק, אני בחלימה. המחשבה על ההכרח לעזוב ולחזור לעולם היומיומי יצרה בי עצב כה גדול עד שדמעות עלו בעיניי. לא רציתי לעזוב את אמיליטו ואת עצי החורש. התנגדתי להתעורר. רציתי לשאול אותו עוד על השסק והזאפוטה, ועל התבוננות, ועל האופן בו עצים מסוגלים לנוע ממקומם, ויותר מכל, על סיפורו הסודי שהוא הבטיח לגלות לי.
"אמיליטו," קראתי, כאילו הייתי למעלה, בבית העץ, מחכה לארוחה שלי. "אמיליטו." אבל הסצינה שלפניי כבר השתנתה וכבר לא הייתי מחוץ לביתה של קלרה, יושבת על ספסל ההתבוננות. האנרגיה של אמיליטו הוסיפה יציבות למציאות החלומית, אבל עכשיו, כשהוא איננו, לא הצלחתי לשלוט בסצנה [בעלילה]. כבר לא יכולתי לראות אותו, אך נשאר בי געגוע עז. אחר כך שוב הרגשתי את הלחץ על עורפי כאילו ידו של אמיליטו דוחפת אותי כנגד העמוד, וראשי התפוצץ באנרגיה עוקצנית שאילצה את עיניי להיפתח באיטיות.
בהתחלה ראיתי את תקרת הרכב ואז את לוח המחוונים, ואחר כך את קרלוס יושב מאחורי גלגל ההגה. משענת הראש לחצה על צווארי וגרמה לו להיות רדום [numb]; התחושה הקוצנית נעה במורד כתפיי אל תוך גבי, זרועותיי וידיי. הייתי ערה אבל לא יכולתי לזוז. הרגשתי כאילו הראש שלי עשוי מקלקר מחושמל, קליל ורוחש בו זמנית. שתקתי בעיניים פקוחות עוד זמן מה, ללא תזוזה.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי מנסה להתיישר.
"כשעה," ענה קרלוס.
"כמה יש עד גויאמס?" שאלתי, ואז צחקתי כי זו הייתה בדיוק אותה שאלה ששאלתי ממש לפני שנרדמתי. ועם זאת, זה נראה לפני עידנים.
"היא ממש מעבר לעיקול," אמר קרלוס כשגבעה ענקית הופיעה. "נשיג משהו לאכול ונבלה שם את הלילה. מחר נצא מזרחה, לעיירות היאקים, ונראה מה העוצמה שלנו מביאה לנו."
יכולתי לזהות את הזוהר הקלוש של העיר הרחוקה. צמרמורת עברה בי כשצל כהה התנפנף לרגע לצד המכונית מאפיל לרגע את אור הפנסים הקדמיים שלה.
************************* סוף *******************
.סודו של השרת יתגלה בהמשך הספר.
.
מוסיקה
בארי וויט הגדול.
כפי הנראה, דוגמה למישהי שבאה לעולם עם השקעה של התלהבות רבה מצד הוריה.
הערות ותוספות **********************
17.3.21
מעניין שכדי לבדוק אם היא ערה, טאישה צבתה את עצמה בדיוק במקום שאמיליטו נעץ בה מדי פעם את המקל.
.
אמיליטו: "האם את בטוחה שאת לא ישנה?" הוא אמר. "אולי כבר נרדמת, בזמן שלא השגחתי."
"אני לא," אמרתי, וכדי להוכיח צבטתי את עצמי במקום שמתחת לצלע השמאלית הצפה [floating rib], המקום בו הוא היה נועץ בי [את הענף]."
.
מה יש באיזור ההוא?
התשובה נמצאת כנראה בדיאגרמת 8 הנקודות [מרכזים] המהווים את האדם, שב"סיפורי עוצמה":
מרכז הראייה.
=========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה