"המילים שלי לבדן [...]" - עוצמתן של מילים

 

"אם היתה לך מספיק עוצמה, המילים שלי לבדן היו משמשות כאמצעי עבורך לאסוף [round up] את כוליותך [the totality of yourself] ולהוציא את החלק המכריע [crucial, העיקרי] שלה [של כוליותך] אל מחוץ לגבולות [התוחמים] שבהם הוא מוכל [contained]."

("סיפורי עוצמה" עמוד 16)

מיד בהמשך, הוא נוקש על חזהו של קסטנדה.

"אלה הגבולות התוחמים שעליהם אני מדבר," אמר. "אפשר לצאת מהם. אנחנו הרגשה, מודעות הסגורה [encased, כלואה] כאן."

.

ראשית, לא ברור אם הכוונה רק לחזה או לגוף.
אפרופו חזה, הקטע הנ"ל מציע משמעות חדשה ל"כלוב הצלעות" 

.

אני תוהה אודות אותם קוראים שאיתרע מזלם והם היו בעלי מספיק עוצמה כשהם קראו את הקטע הזה, ומאז אין למצוא אותם בשום מקום.

.

אם כן, אפשר לאגור עוצמה, אבל חייבים את הידע המתאים, את המילים הנכונות, כדי שאפשר יהיה, בלשון דורנו, לעשות לה אקטיבציה.

הנה עוד דוגמה:

לה גורדה: "כמרים ונזירות יהיו למכשפים מעופפים גדולים אם [רק] מישהו יאמר להם שהם יכולים לעשות זאת."

("הטבעת השניה של העוצמה")

.

מה שעלול לקלקל את החגיגה (ואת הבדיחה הנ"ל) היא העובדה שכמה שורות מעל הקטע שהבאתי מ"סיפורי עוצמה" הוא נותן דוגמה ואומר משהו שעשוי להיחשב לפיסת הידע הכבירה ביותר שאפשר לומר (to voice).
כלומר, ייתכן שלמילים כתובות יש פחות כוח, אם בכלל, כי צריך לשמוע אותן מנגואל.

.

הבאתי את התהיה הזו, שמתי אותה על השולחן, אבל, אני נוטה לחשוב שלמילים הכתובות של הרוח יש גם כן עוצמה.

הוכחה

אנו, שבויי התורה הזו [או לפחות ההולכים שבי אחריה  ], שנמשכים לספרים האלה, המילים שאנו קוראים מזיזים אצלנו משהו, כלומר יש בנו מעט עוצמה שמגיבה להם. אם כי, עדיין לא מספיק כדי לאסוף את החלק העיקרי שבנו ולהוציא אותו אל מחוץ לגבולות גופנו.

אחרת, איזה עוד חלק בנו יכול להימשך לדברי הרוח, מלבד העוצמה (הרוח) שבנו ?!

שבת שלום.

================================ 

15.6.21

הדרך הטולטקית כדרגות של אי-היצמדות
===============================

איכויות העולם הן עניין של דרגות, לא של שחור-לבן. הנה אחדות בשליפה:

- החושים הם דרגות של מודעות.

- עוצמה ושקט הם דברים שאוגרים אותם.

- העולם בנוי כשכבות של בצל. זוהי כנראה התשתית לכל האיכויות המדורגות.

- הידע נלמד באופן סדרתי, אחד אחרי השני. לא עוברים לשלב הבא עד שלא הושלם השיעור הקודם, לדוגמה:

"אין לך מספיק עוצמה אישית כדי לפענח [unravel] את הנושא הזה. חכה עד שתהיה לך אותה, אז נדבר."

"מה אם לעולם לא תהיה לי אותה?"

"אם לעולם לא תהיה לך אותה, לעולם לא נדבר."

("סיפורי עוצמה" הפרק הראשון "פגישה מתוכננת עם הידע", בערך עמוד שלישי מההתחלה)

.

ואני רוצה להציע את ההגדרה הבאה לדרך הטולטקית:

הדרך הטולטקית, מהבחינה המעשית, היא עלייה בדרגות של אי-היצמדות (detachment)

ולהוסיף ולהציע ש-4 האויבים, אותם פוגש האדם בדרך הידע: פחד, צלילות, עוצמה, זיקנה, בסדר זה, הם בעצם אתגרים מדורגים לאי היצמדות.

"הדיברות" הבאות בדרך הידע, לדעתי מטרתן העיקרית היא להביא את הלוחם לאי-היצמדות, לשחרר את עצמו מלרצות להשיג דברים:

1. הלוחם רואה את עצמו כאילו הוא כבר מת,

2. כל רגע עשוי להיות האחרון.

*****************************************************

מוסיקה

גירסה מקסימה לשיר משנת 1949.

.My Foolish Heart

ובגירסת סקסופון של נגן סקסופון נפלא. בקצב המקורי.

================================

16.6.21

תהיי כמו הרוח
============

הקטע הבא לקוח מתוך "יקוש עם הכפיל". יש בו משהו לא מובן שמבקש הסבר.
נו, אם הוא מבקש, אז שלא ניעתר? 

.

"ניסיתי לספר את זה פעם לאחד הפרופסורים שלי והוא האשים אותי שאני לא חומר מקצועי, ואחר כך העיף אותי ממשרדו."

"את צריכה ללמוד לייקש את הפרופסורים שלך," המליץ דון חואן, "אחרת הם יבלעו אותך לארוחת הבוקר. הפרופסורים האלה חוגגים על [feasts, ניזונים מ] סטודנטיות צעירות."

"איך אני יוקשת אותם?" שאלתי.

"התייחסי לאוניברסיטה כמו אל שדה ציד. אם את הולכת לשם כדי שיגלו אותך, או שיחבבו אותך, או כדי לטעון טענה [חדשנית, כנראה], את תיפלי על הפנים שלך. אם הם יקלטו שאת מאתגרת אותם, הרודנים הקטנים יכריזו מלחמה והם כמעט תמיד מנצחים."

"איך אוכל להתגבר עליהם?" שאלתי. "הם גברים, הם קטנוניים והם מחזיקים בעוצמה."

"את מסתובבת סביבם על רגלי חתול, ולעולם אינך מאפשרת להם לדעת את דעותייך [opinions] או מה את חושבת. ליוקש מושלם אין דעות. הוא, או היא, מסתגלים לכל מצב במהירות ובאופן חלק כמו רוח [wind]. אם הם חושבים שהם דחקו אותך לפינה, את כבר נמצאת במקום אחר. תהיי חמקמקה, כזו שבלתי ניתן לסגור עליה [uncontainable, בלתי ניתנת לריסון], אבל עוצמתית במידה רבה [הורסת] [devastatingly powerful]."

"זה נשמע לי כמו סתירה," אמרתי.

בדיוק אז, משב רוח נוסף פרע את העלים שעל האדמה. חופן גדול עף ישר אל חיקי. דון חואן צחק ואמר שאני הולכת להיות יוקשת מעולה, בתנאי שאתייחס לכל דבר בהבלות מבוקרת [controlled folly, טפשות מדעת], ואהפוך את עצמי לאפס, כדי שאף אחד לא יוכל להשיג בי אחיזה."

(עמוד 69 בגירסת הטיוטה. ההדגשות שלי לצורך הפוסט)

.

השאלה המתבקשת היא:

מה הקטע של הרוח עם העלים היבשים צריך להביע?

.

התשובה שלי:

ההנחייה של דון חואן להיות לא ניתנת לסגור עליה (להיכלא, להידחק לפינה) ועם זאת עוצמתית מאד נראית לה כסתירה.

אני מניח משום שאם אי אפשר לכלוא משהו אז אותו הדבר גם לא יכול להפעיל כוח; אם חומר לא יכול לסגור עליו, אז הוא לא יכול לפעול על חומר. רעיון שהוא כנראה נגזרת של חוק הפעולה והתגובה של ניוטון, אני משער.

הרוח (wind) הדגימה לה שהיא טועה, שזה אפשרי.

כידוע, אי אפשר לכלוא רוח (wind) בכלי קיבול כלשהו, ועם זאת יש לה כוח עצום (בדרך כלל הרסני).

.

הרוח (wind) כשהיא בעלת עוצמה, וספירלית, היא ביטוי של הרוח (the spirit). למכשפות יש שליטה על הרוח (wind) (ראו ב"להתעורר אל החלום"), וכל אחת מגלמת את אחת מארבע רוחות השמים, תרתי משמע.

**************************************

הערה בענייני דיומא:

הגירסה הסופית של "יקוש עם הכפיל" תצא לעולם, ככל הנראה, בתחילת החודש הבא.

.

מוסיקה

גירסה נוספת של השיר הנ"ל, בזכות החליל.

===============================

17.6.21

עד שהתלמיד/ה לא מבקש לדעת, לא מתחיל השיעור
=======================================

את התזה הזו כבר העליתי כאן, עם דוגמאות, אבל הספר של טאישה הוא שדה מחקר חדש לחקירה, וגם לבחינה האם התובנות זוכות כאן לחיזוק.

טענתי בעבר שדון חואן הוליך את קסטנדה לגלות סקרנות בנושאים שהוא חשב שקסטנדה בשל ללמוד אותם, ורק אחרי שהוא תמרן אותו והשיג ממנו סקרנות זו הוא העביר אותו מיד את השיעור שהיה התנסותי, חוויתי. לאחריו, היה לעתים קרובות דיון נוסף בהתנסות ובלקחים שלה.

.

ישום העיקרון הדידקטי הזה ב"יקוש עם הכפיל".

חגיגות הפסקולה, טאישה קסטנדה ובני צופים בעיקר בריקוד הצבי. שימו לב איך קסטנדה מוליך אל הריקוד הזה תוך העברת המסר שזהו שיא האירוע. בני הוא, אני מנחש, פבליטו. הוא וקסטנדה, כמו שחקנים רבים אחרים במסע של טאישה, מנתבים אותה, באמצעות יקוש, לאן שצריך. כאן הם מנתבים לריקוד הצבי, ומעוררים בה סקרנות לגבי משמעות החגיגות ובעיקר הריקוד.

לאחר שהופקה הסקרנות, מיד קסטנדה וטאישה נוסעים משם, בלי לאכול או להתעכב, אל ביתו של דון חואן. שם, על בטן ריקה, דון חואן מדגים את ריקוד הצבי, ומוליך אותה לממלכת הרוח (עולם החלימה) ולמפגש עם צבי-רוח.

.

האם טאישה מגלה את הסקרנות = הרצון לדעת, שהיא תנאי לשיעור?

בהחלט.

כל הידע שמספקים לה קסטנדה ובני בחגיגות בא בתשובה לשאלותיה. אם נפשפש בהרהוריה ובשאלותיה שם, ונחפש שאיפות במסווה של תהיות לחוות את הדבר נמצא לא מעט.

הנה שתי דוגמאות:

"אולי מה שהיאקים האמינו הוא נכון; ולרקוד וללבוש מסיכות מאפשר להתעלות על אנושיותך, [מאפשר] להחליק אל מחוץ לאחיזת הזמן ולתפוס [את המציאות] לרגע מנקודת מבט אחרת."

(עמוד 62 בקובץ הטיוטה)

.

וגם:

"איך זה להיות מאחורי המסכה של הרקדן, תהיתי, ליצור את הפסטיבל, לא כזר מבחוץ, אלא כחבר בקבוצה, ולראות את העולם כמו שרקדן הצבי עצמו ראה אותו. במילים אחרות, צריך לנגוס בתפוח כדי לדעת את טעמו, או לחוות את מהותו, ולא רק לתאר את תכונותיו מבחוץ."

(עמוד 63)

.

הנה הקטע שבו הוא מסיע אותה ישירות לשיעור אצל דון חואן, בניגוד ליעד המוצהר של הנסיעה.

לאחר מופע ריקוד הצבי בחגיגות הפסקולה:

"קרלוס אמר שהוא צריך לעשות עצירה נוספת, לאסוף כמה מסכות ואולי [גם] סט של רעשני פקעות גולם למוזיאון. השארנו את בני בחברת כמה מחבריו ונסענו חזרה לתחנת ויקאם. אבל לפני שהגענו לעיירה, קרלוס סטה לפתע מהכביש המהיר הראשי, אל דרך נסתרת, כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך."

(עמוד 63)

===============================