היכן בסיפור מסתתר חפץ העוצמה ?

הקטע הבא לקוח מ"סודו של הנחש עטור הנוצות":

"שאלתי את דון מלכור במספר הזדמנויות אודות חפצי עוצמה [power objects], אבל הוא מעולם לא סיפר לי שום דבר משמעותי עליהם. יום אחד הוא קרא לי ואמר שהוא הולך להראות לי מקום בהרים שבו בעזרת המזל נוכל למצוא חפץ עוצמה."

(בפרק "היקוש של דון מלכור")

בהמשכו של אותו פרק קצרצר אין עוד איזכור של חפץ עוצמה כלשהו, זה שלמציאתו הם יצאו למסעם.

מה יש בהמשך הפרק?

כשהם עוברים מעל נקיק, דון מלכור הופך לדון גביניטו וליהפך (לא במובן של לא-הופך   ), אם כי ארמנדו אינו עד למעבר, ולכן עליו להסיק ששני הדון-ים הם מופעים שונים של אותו אדם. הוא גם מגיע להכרה שהוא מעולם לא ראה אותם יחדיו באותו מקום וזמן (דוגמה בספרות שלנו: זולייכה ואספרנסה, וגם זולייכה ואמיליטו).

אם כך, עלינו להסיק:

1. הנקיק הוא מקום העוצמה.

2. דון מלכור הוא חפץ העוצמה. שימוש לשוני קצת חורק, אבל לא נעשה מזה סיפור. לאיש יש עוצמה, אז נסכים שהוא חפץ עוצמה.

.

אין בספרות שלנו משנה סדורה אודות חפצי עוצמה, ועלינו, כמו לגבי רוב הנושאים, להשתמש ברמזים ולהשלים את הידע בעצמנו.

על פי הבנתי, חפץ עוצמה הוא במהותו משהו יותר בנאלי ממה שאנחנו רגילים לחשוב. כל חפץ שלוקח אותך לזיכרון מסויים, למחשבה או רגש מסויימים הוא, בשבילך, לא שונה מהותית מחפצי עוצמה. בכך החפצים סביבנו מזכירים לנו מי אנחנו, ולכן מקבעים אותנו בזהותנו הארצית. ב"יקוש עם הכפיל" נלידה אומרת לטאישה שהיא יכלה להפוך את השמלה, שמלת המריבה של נערותה, לחפץ של עוצמה, מבלי לפרט איך ולמה הכוונה. הצעתי בזמנו שהעוצמה באותה שמלה, עבור טאישה, היא בכך שבכוחה להזכיר לה את העמידה הנחושה שלה כנגד הלחץ של אימא שלה שלא לקנות את השמלה. עמידה בלחץ חברתי היא, לדעתי, ביטוי לעוצמה. החברה הרי מנוהלת על ידי הטפילים.

חפצי עוצמה, לעומת שאר החפצים בעלי השפעה על תודעתך, זיכרונך, הרגשתך.. הם כאלה שלוקחים אותך למקום תודעתי שהוא משוחרר מהשפעת המיינד הטפילי (החברתי). כלומר, בין החפצים המשפיעים על תודעתך, היעד שאליו הם לוקחים אותך, הוא שקובע אם זהו חפץ עוצמה או לא.

.

איך משפיע דון מלכור כחפץ עוצמה על ארמנדו?

הופעתו כדון גביניטו כנראה לוקחת את ארמנדו למצב תודעתי אחר במידה כלשהי (לא ברור עד כמה), ולכל הפחות היא גורמת לו להתייחס אחרת לדון גביניטו מאשר לדון מלכור, כפי שנאמר בקטע האחרון באותו הפרק:

רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את התימרון הכביר של דון מלכור. בתור דון גביניטו, הוא שינה גם את התנהגותו הפיזית וגם את אישיותו באופן כה קיצוני, שהוא למעשה הפך למישהו אחר. הוא שכנע את כולם. גם אחרי שגיליתי את סוד שינויי הצורה שלו, עדיין המשכתי אוטומטית לפעול בדרך אחת עם דון גביניטו, ובדרך אחרת עם דון מלכור.

**************** 

מוסיקה

איש ואישה

======================= 

18.8.22

העמידה בהחלטותיך - מדד לעוצמתך
============================

המשפט (המודגש) הבא מ"סודו של הנחש עטור הנוצות" אינו נאמר במפורש בספרות חבורת קסטנדה, אבל החבורה ללא ספק תסכים אתו:

הדוברת היא דונה סילביה (שהיא, כך אפשר להבין מסוף הספר, אישה נגואל, כשדון מלכור הוא בן הזוג הנגואלי שלה),

"כאשר המילים נאמרות לתכלית ומתוך כוונה, הן נושאות עוצמה רבה. הסיבה העיקרית לכך שאנשים רגילים מודרים [excluded] מעולם העוצמה היא משום שהם אף פעם לא עומדים במילה שלהם [never keep their word]

(מתוך הפרק "כוחה של המילה")
לדעתי, פרק מהטובים בספר.

העמידה במילה מופיעה בספרות חבורת קסטנדה במושג: כוונה בלתי כפיפה [unbending intent, כוונה נחושה]. זוהי הצלע השלישית באסטרטגיה המשולשת של הלוחם:

- ריחוק רגשי (detachment),

- המוות כיועץ,

- כוונה בלתי כפיפה

נדמה לי שהאסטרטגיה הזו מופיעה ב"מסע לאיכטלאן". לא בטוח.

.

זה מזכיר לי את האגדה על בחור במקומותינו שהכריז קבל עם ועדה, בחגיגיות וב[לכאורה]אומץ רב על פרישתו מהקבוצה הזו, ועוד הכביר הבחור נימוקים על בזבוז הזמן והשטויות הרבות שמצאו להן משכן בפוסטים. אבל, עבר יום ושום סימן למימוש ההכרזה לא נראה בשטח.

אדמין של הקבוצה החליט לשלוף את הקטפולטה [בליסטרה] שעמדה מיותמת מאז ימי רומי העליזים, ולשגר אותו למחוזות שהרוח שכחה מהם.

זו הייתה הפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, שנעשה שימוש במתקן שיגור זה.

מסקנה, יש מקרים שבהם אם לא תעמוד במילה שלך, הרוח תעמידך עליה.

התמונה להמחשה בלבד

מוסיקה

אנג'לה

מקסים!

ובגירסה ווקאלית בספרדית, של חוסה פליסיאנו

אנחלה

מישהו המחקה את חוסה פליסיאנו, אולי אפילו יותר מוצלח מהמקור:

======================= 

19.8.22

ירושלים של מעלה
===============

מבלי להיכנס לעומק הרעיון של ירושלים של מעלה, כי אני לא יכול להתהדר בכך שיש לי ידע בנושא, לגרעין הרעיון יש הדים בספרות של חבורת קסטנדה, וגם ב"סודו של הנחש עטור הנוצות" של ארמנדו.

אני מתכוון שמקומות המוכרים לנו בעולם הזה, נמצאים גם בעולם האחר, אבל החפיפה בין העולמות היא מוגבלת. הרעין מרומז לא מעט בספרי קסטנדה ופלורינדה, ולדעתי זוכה להרחבה הגדולה ביותר בסוף "יקוש עם הכפיל" של טאישה, שם היא עוברת מבית המכשפים בגוודלחרה לאותו בית בעולם האחר, והיא מתארת חלק מהשוני.

ב"סודו של הנחש עטור הנוצות" מספר ארמנדו על חלימה, שבה הוא, בעזרת דונה סילביה, מבקר יחד איתה ב-Zócalo, כיכר גדולה בחלק ההסטורי של מקסיקו סיטי. הם נכנסים שם לקתדרלה המפוארת, ולהפתעתו היא "ריקה באופן מוזר".

(מופיע בפרק "עמוק יותר לתוך החלימה")

הוא מספר שיש במקום מערבולות רבות ויש להן כוח משיכה [pull], שלולא אחיזתה של דונה סילביה הוא היה נמשך לתוכן.

.

אפרופו: אני רוצה להציע השערה פראית (ככל הידוע לי זה לא בניגוד לחוקי הקבוצה  ) :

אחד המאפיינים של חפצי עוצמה הוא שהם נוכחים בשני העולמות.

.

הקתדרלה שב-Zócalo צפופה יותר בצד הזה 

שבת שלום.

========================