יום שלישי, 13 בדצמבר 2022

קסם החלפת המקומות

בעוונותיי, סיימתי לפני ימים אחדים לקרוא ספר מתח בשם "אמנות הבריחה" של בראד מלצר. התרגום המדוייק של שם הספר אמור היה להיות "אמנית הבריחה".

ספר מתח נחמד. האם אני ממליץ עליו? לא, אם כי קראתי אותו עד סופו, וזה אומר שהוא לא עד כדי כך גרוע.
אבל היה בו קטע שצד את הקשב הטולטקי שלי 🙂
"יש רק ארבעה סוגים של קסמים: לגרום למשהו להופיע, לגרום למשהו להיעלם, לגרום לשני דברים להחליף מקום, או להפוך דבר מסוים לדבר אחר. כל הקסמים הם וריאציה של אחד מארבעת הדברים האלה"
(עמוד 249)
.
אני חושב שבסיפורי הכישוף שבספרי חבורת קסטנדה אכן יש מכל ארבעת הסוגים האלה. היחיד שעלול לעורר סימן שאלה הוא "לגרום לשני דברים להחליף מקום".
היכן יש בספרות שלנו מקרה כזה?
תשובה:
ב"יקוש עם הכפיל".
"או עצים יכולים להחליף ביניהם עמדות כדי לראות איך זה להיות במקום אחר," המשיך אמיליטו, "אבל זה מצריך טונות של אנרגיה, אפילו עבור עץ, וגם אם זה יקרה, אדם לא יבחין בהחלפה, אלא אם כן הוא מכשף."
כשאמיליטו אמר שעצים יכולים להחליף ביניהם מקום, נזכרתי באירוע שקרה בבית של קלרה. בחלק האחורי של הפַּטיוֹ היו כמה עצי פרי, כולל זַאפּוֹטֶה גדולה ושסק. בזמן מסוים חשבתי שעץ השסק נמצא בצד ימין של הפטיו, והזאפוטה משמאל. אבל יום אחד, אחרי שכבר שהיתי אצל קלרה כמה חודשים, יכולתי להישבע שהעצים החליפו ביניהם את מקומם. גיליתי שעץ הזאפוטה הוא שנמצא בצד ימין של הפטיו ומֵצֵל על הספסל שקלרה ואני ישבנו עליו לעתים קרובות. כשציינתי זאת בפני קלרה, היא מיד השתיקה אותי ואמרה לי לא לדבר שוב על הזאפוטה. זה לא היה קשה לביצוע מכיוון שמיד השלכתי את ההשערה שלי כחוסר-אפשרות אבסורדי.
עכשיו, לאור מה שאמיליטו אמר על עצים, כבר לא הייתי כל כך בטוחה. אולי העצים ההם [אכן] החליפו ביניהם את מקומותיהם.
שאלתי את אמיליטו על כך. הוא אמר שהעצים בבית הנגואל הם מיוחדים מאוד; יש להם עוצמה, ולכן הם יכולים לעשות מה שבא להם. הם יכולים לפרוח שלא בעונתם, להניב פירות כל השנה, או להחליף מקומות אם היו חפֵצים בכך.
"קשה להאמין," אמרתי. "ועדיין..."
(עמוד 94 ואילך)
.
הזוכר מקרה נוסף של קסם מסוג זה בספרות שלנו, ויגלה את אוזנינו, יביא על עצמו ברכה, כנראה. 🙂
************ 
מוסיקה

גירסה ג'אזית נחמדה של בסה מה מוצ'ו



14.12.22

מחר, יום חמישי, ה-15.12.22, הוא (כנראה) יום עוצמה. יום המגיע במחזוריות של 18 יום.
בתמונה, הריסות העיר הקדומה Monte Alban, היושבת על פסגת הר בסמוך מאד לוואחאקה, מקסיקו. במקום זה מצאה לה-גורדה חלוק אבן עם חור במרכזה, בה השקיע מכשף קדום את עצמו, והיא נאלצה להדוף אותו מעצמה, ולסלק את האנרגיה הזו, על ידי שהייה בבור באדמה במשך 9 ימים. מופיע ב"הטבעת השנייה של העוצמה"


*******************

מוסיקה



==================== 
14.12.22

חיפוש אתונות ומציאת מלוכה
======================
האם יש אירוע בספרות חבורת קסטנדה התואם את התבנית הזו?
אם אני שואל, כנראה שלדעתי יש כזה.
.
.
תשובה
ב"להתעורר אל החלום" פרק 5: פלורינדה יוצאת לחפש אחר הכלב של חבריה בהרים ומוצאת את הנגואל (קרלוס קסטנדה).
העיסוק בסיפור זה, הירידה לפרטיו, הוא חשוב, כי אירועים כאלה הם בעלי משמעות גורלית, והם תואמים תבנית המוגדרת כנראה על ידי חוק הנגואל.
בכל הסיפורים האלה ישנו מרכיב של שליח המביא את האדם אל הנגואל: ביל האנתרופולוג הביא את קסטנדה לדון חואן, האסיסטנט רקס ג'ונס הביא את טאישה אל קסטנדה (כמסופר ב"יקוש עם הכפיל"). נראה שהכלב הוא השליח שהביא את פלורינדה אל קסטנדה?
אם כן, התבנית של חיפוש אתונות ומציאת מלוכה אומרת, בראש וראשונה, שאת/ה לא מוצא את הנגואל כשאת/ה מחפש אותו, אלא כשאת/ה מחפש משהו אחר. (הרהור בקשיש: האם גם כאן מבצבצת יכולתה של השפה העברית לבטא את האמת הטולטקית? הדימיון הלא מקרי שבין "לחפש" ו"חופש"? חיפוש משהו (כלב וכו.) ומציאת נגואל, שהוא המוליך אל החופש)
כשבודקים את סיפור שאול והאתונות (שמואל א ט) מגלים שיש עוד כמה קווי דימיון בינו לבין סיפור מציאת הנגואל על ידי פלורינדה, אבל ייתכן שקווי דימיון אלה הם מקריים, כלומר ייתכן שהם אינם חלק מהתבנית:
- אלהים לשמואל: "מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים (פסוק טז) => דון חואן (הנגואל) הנשיב (נשף בפיו) את פלורינדה אל הנגואל שלה.
- שמואל לשאול: "וְלָֽאֲתֹנ֞וֹת הָאֹֽבְד֣וֹת לְךָ֗ הַיּוֹם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֔ים אַל־תָּ֧שֶׂם אֶֽת־לִבְּךָ֛ לָהֶ֖ם כִּ֣י נִמְצָ֑אוּ" => הכלב שאותו חיפשה פלורינדה הגיע בכוחות עצמו חזרה למקום שבו היו בעליו, חבריה.
- ‫נראה ששאול ונערו היו כבר בשלב שבו הם חיפשו את דרכם חזרה הביתה, לא את האתונות: הנער לשאול: "הִנֵּה־נָ֤א אִישׁ־אֱלֹהִים֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את וְהָאִ֣ישׁ נִכְבָּ֔ד כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֖ר בּ֣וֹא יָב֑וֹא עַתָּה֙ נֵ֣לְכָה שָּׁ֔ם אוּלַי֙ יַגִּ֣יד לָ֔נוּ אֶת־דַּרְכֵּ֖נוּ אֲשֶׁר־הָלַ֥כְנוּ עָלֶֽיהָ׃" => "אמרתי לו [לקסטנדה] שאני בטיול רגלי עם חברים והלכתי לאיבוד כשרדפתי אחרי הכלב שלהם. "אין לי מושג איך לחזור אליהם," סיימתי. (עמוד 71)
.
ישנם מרכיבים נוספים בסיפור הפגישה של פלורינדה עם הנגואל קסטנדה שנראים כשייכים לתבנית הפגישה, לדוגמה:
- היא כנראה מופיעה כקול בערפל, או מופיעה מתוך הערפל,
- היא ניצלת ממוות (על ידי שליחי המוות המונעים את נפילתה לתהום) ואז מוצאת את הנגואל. כלומר, נוכחות המוות היא כנראה הכרחית.
אבל בפוסט זה התעכבתי רק על הדימיון לתבנית הסיפור אודות שאול והאתונות.
======================
16.12.22

התקווה לחירות - המעוז האחרון של החשיבות העצמית
=========================================
הקטע הבא לקוח מ"מתנת הנשר":
"דון חואן אמר לנו שאותו מצב רוח [mood] היה משותף לכל אנשי החבורה של מיטיבו. החירות המוצעת בחוק [חוק הנגואל] היתה משהו שלדעתם אינו ניתן להשגה [unattainable]. הם תפסו מבטים חטופים בכוח ההשמדה שהוא הנשר, והרגישו שאין להם סיכוי כנגדו. כולם הסכימו, בכל זאת, שהם יחיו את חייהם באופן שהוא ללא רבב ללא סיבה [reason, נימוק] אחרת מאשר להיות ללא רבב.
דון חואן אמר שמיטיבו וחבורתו, למרות תחושות אי הכשירות [inadequacy, חוסר ההתאמה, לקוי] שלהם, או אולי [דווקא] בגלל התחושות האלה, אכן מצאו את החירות שלהם. הם אכן נכנסו אל תוך הקשב השלישי"
(עמוד 180)
לדעתי הקטע אומר באופן לא מפורש גם את הדברים באים:
- על הלוחם לוותר על התקווה לחירות, ובעצם על כל תקווה.
- הוויתור על התקווה הוא מרכיב של היות ללא רבב.
.
בהמשך אותו הפרק (עמוד 182) מסופר שגם אחרי שדון חואן וחבורתו, לאחר זמן רב מאד שבו הם ניסו למצוא את צמד הנגואלים הבא שירכיב את חבורת ההמשך שלהם, רק לאחר שהם וויתרו על התקווה להצליח בכך (השלימו עם כשלונם) והחליטו, כמו אנשי חבורת הנגואל חוליאן, להמשיך לחיות בכל זאת ללא רבב, אז הם מצאו את מבוקשם.
.
ככל הנראה, התקווה היא מכשול שעדיין קיים בשלבים מאד מתקדמים, אולי המכשול האחרון בדרך לחירות.
מדוע התקווה היא מכשול?
דון חואן אומר שם, שעם ההכרה בסיכוייו הנמוכים להשיג את החירות, "הלוחם נכנס למצב של ענווה שאין גדולה ממנה; כאשר הדלות האמיתית של משאביו האנושיים נעשית לבלתי ניתן להכחשה" (עמוד 182)
כלומר, במילים שלי: בתקווה לחירות, שעדיין קיימת בשלבים כה מתקדמים, מוצאת החשיבות העצמית עדיין מסתור. או, כמו שאומרת כותרת הפוסט: זהו המעוז האחרון של החשיבות העצמית. כלומר, בתקווה לחירות מסתתרת האמונה ב"כוחי ועוצם ידי". ובמונחים טולטקיים: החשיבות העצמית.
דון חואן אומר שם משהו נוסף הראוי להדגשה:
"לא ניתן להתייחס להחלטה של הלוחם לחיות ללא רבב למרות הכל [למרות סיכוייו הקלושים להשגת החירות] כאסטרטגיה להבטיח הצלחה."
(עמוד 182)
כלומר, במילים שלי, אי אפשר להעמיד פנים שוויתרת על התקווה, ושאת/ה משלים עם הכישלון; אי אפשר לבלף את הרוח. אפשר לבלף [לייקש] את המערכת הטפילית, אבל לא את הרוח.
**************
שבת שלום.
=======================
17.12.22

תזכורת: הוויתור על התקווה הוא הנושא של הקטע האחרון ב"להתעורר אל החלום":
.
"לחלום [כשאת/ה] בחיים פירושו להיות בעל תקווה. זה אומר שאת נאחזת בחלום שלך באופן נואש. לחלום כשאת/ה מת פירושו שאת/ה חולם ללא תקווה. את/ה חולם מבלי להיאחז בחלום שלך."
לא סמכתי על הדיבור שלי ולכן כל שיכולתי לעשות היה להנהן.
פלורינדה אמרה לי כי החירות היא היעדר מוחלט של התמקדות בעצמך, חוסר התמקדות אותו משיגים כאשר עיקר האנרגיה הכלואה בתוך עצמנו נחלצת. היא אמרה כי אנרגיה זו משתחררת רק כאשר אנחנו יכולים לכלוא את התפיסה המנופחת שיש לנו אודות עצמנו; אודות החשיבוּת שלנו; חשיבות שאנו מרגישים שאסור שתוּפָר או תהיה מושא ללעג.
קולה של זולייכה היה צלול, אך נראה היה כאילו הוא מגיע ממרחק רב כשהיא הוסיפה: "מחיר החירות הוא גבוה מאוד. החירות ניתנת להשגה רק על ידי חלימה ללא תקווה; על ידי הנכונות לאבד הכול, אפילו את החלום.
"עבור חלק מאיתנו, לחלום בלי תקווה; להיאבק ללא יעד שיש להגיע אליו, היא הדרך היחידה לשמור קצב עם ציפור החירות."

(הקטע המסיים את הספר)
=======================
17.12.22

עצה חינוכית מהטולטקים
=====================
קראתי לאחרונה את הספר "סיפור בלתי נשכח" של ניקולס ספארקס, המספר על נערה דחויה חברתית, טובת לב ומאמינה, בת כומר, שבן כיתתה, מהמקובלים ביותר בבית הספר, מתאהב בה ומתגלה בה סרטן. ספר שאף קורא אינו יוצא ממנו עם עין יבשה.
באופן טבעי, חשבתי לאחר מכן על ילדים דחויים בילדותי, על יחסם של ילדים אחרים כלפיהם: מהתעלמות ועד הצקה, על חוסר הרגישות, חוסר האמפתיה, בקיצור על האכזריות כלפיהם, על היותם בודדים, ללא חברים/ות...
העצוב הוא שילדים לא מקבלים כלים וידע להתמודד עם מצב כה כואב של היות קרבן, דחוי וכו..
אני משער שלהוריהם בד"כ אין תשובה עבורם.
אבל לטולטקים יש עבורם עצה. עצה שלדעתי עשויה להתקבל גם מבלי לקבל עליך את תפיסת העולם הטולטקית במלואה (אין אדם שפוי שיבחר להיות טולטק 🙂  ) :
הטולטק רואה במצב כזה של דחייה מהחברה ברכה ולא קללה, והוא יודה על מזלו הטוב. זוהי עבורו הזדמנות להשתחרר מתלות באישורי החברה, ובכך להשתחרר מציפיותיהם של האנשים.
הטולטק מבין שאי-תלות בדעתם של אחרים הוא ביטוי לעוצמה אישית.
הסתכלות כזו עשויה להפוך את המצב, גם עבור ילד/ה המתמודד עם מצב כזה, לאתגר ראוי, מקללה לברכה מוסווית.
עכשיו, לך תשכנע את משרד החינוך להכניס את זה לתוכנית הלימודים. 🙂
===================

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה