האמירה שבכותרת הפוסט נאמרה על ידי קסטנדה לפלורינדה בפגישתם הראשונה בהרים בערפל. היא ראתה שלהבות שירדו מהשמיים דרך הערפל ולאחר מכן נעשו לאנשים שנעו והתיישבו בצורת מעגל. לאחר החיזיון, כנראה במצב תודעה רגיל, קסטנדה מראה לפלורינדה את הסלעים שבתחתית המצוק והיא בטוחה שאלה היו האנשים שהיא ראתה.
.
"כשהתבוננתי בריכוז אל תוך הערפל, ראיתי צורות אדם כהות מרחפות באוויר, בין חצי מטר למטר מעל הקרקע, נעות כאילו היו מהלכות על קצות אצבעותיהן על גבי עננים. אחת אחרי השנייה כרעו צורות האדם ויצרו מעגל. פסעתי כמה צעדים מהוססים נוספים ואז עצרתי, כשהערפל נעשה סמיך ובלע אותן.
[...]
"את הוזהרת מפני הסכנה," אמר בקול שהיה עמוק ומהדהד. "שליחי המוות באו לעזרתך."
[...]
הוא שכב על הארץ על הבטן, ראשו מוטה שמאלה, וסימן לי לעשות כמוהו.
"זו הדרך היחידה לראות את זה בבירור," הסביר, כאשר נשכבתי לצידו על הארץ. "לא הייתי יודע זאת לולא החבר שלי כאן, אשר יודע כל מיני דברים מעניינים ומרתקים."
בתחילה לא ראיתי דבר, ואז, אחד אחרי השני גיליתי את הסלעים בסבך העבה. כהים ומבריקים, כאילו נשטפו על ידי הערפל. הם נראו כיושבים כפופים במעגל, יותר כמו בעלי חיים מאשר אבנים.
החנקתי צעקה כאשר הבנתי כי מעגל האבנים היה בדיוק כמו מעגל הדמויות האנושיות שראיתי מוקדם יותר בערפל.
"עכשיו אני פוחדת באמת," מלמלתי, נעה באי נוחות. "אמרתי לך כי ראיתי דמויות אנושיות יושבות במעגל." הבטתי בו כדי לראות אם פניו הסגירו איזשהו גינוי או לעג, לפני שהוספתי: "זה מגוחך מדי, אבל אני כמעט יכולה להישבע שסלעים אלה היו האנשים שראיתי."
"אני יודע," לחש באופן כה חרישי שנאלצתי להתקרב אליו. "זה מאוד מסתורי," המשיך, "החבר שלי, אשר לבטח הבחנת בכך שהוא אינדיאני, אומר שבשטחי קבורה אינדיאניים מסוימים, כגון זה שכאן, ישנה שורה, או מעגל, של סלעים. הסלעים הם שליחיו של המוות." הוא הביט בי מקרוב ולאחר מכן, כאילו רצה לוודא שיש לו את מלוא תשומת לבי, אמר: "שימי לב, אלו הם השליחים עצמם, לא נציגי השליחים."
המשכתי לבהות באיש, לא רק מפני שלא ידעתי מה לעשות עם דבריו, אלא משום שפניו השתנו כל הזמן תוך כדי כך שדיבר וחייך. זה לא שתווי פניו השתנו, אלא שפניו היו לרגעים פניו של ילד בן שש, לרגעים של נער בן שבע עשרה, וגם כאלה של איש זקן.
(בפרק 5)
.
איך אפשר להבין את הטענה שהסלעים הם השליחים עצמם, לא נציגי השליחים?
מאוחר יותר בספר, אחרי שדון חואן ינתח עם פלורינדה את אירוע הפגישה שלה עם קסטנדה, הנגואל החדש, הוא יאמר שהוא נישב אותה - על ידי שהוציא אוויר מפיו - אל הנגואל החדש כשהיא במצב החוזק שלה: חלימה ערה.
על כן, אפשר להסיק שכל המפגש היה במצב של חלימה ערה, ולכן שינויים של מראה חיצוני קורים במצב זה באופן טבעי ותדיר.
אני טוען שהמראה של פניו המשתנות של קסטנדה בא להסביר בדרך מוחשית, כפי שקורה רבות לדעתי בספרות, את האמירה הקודמת שלו אודות היות הסלעים השליחים עצמם ולא נציגיהם. גם במקרה של פניו: לא התווים המשתנים יצרו רושם של ילד, צעיר וזקן, אלא שהן היו של ילד, צעיר וזקן. הן היו הדברים עצמם (ילד, צעיר, וזקן) ולא ייצוגים שלהם.
העובדה המקדימה "הוא הביט בי מקרוב ולאחר מכן, כאילו רצה לוודא שיש לו את מלוא תשומת לבי, אמר" אומרת לה ולנו שעליה להיות קשובה אליו: לדבריו ולמראה פניו.
****************
אסיים באסוציאציה מקראית: בקודש הקודשים של בית המקדש עמד ארון הברית ועליו דמויות של שני כרובים, ישויות מכונפות. לכאורה זה עומד בסתירה לאיסור על פסל ומסיכה. הפוסט מעלה את התהייה שמא לא היו אלה פסלים, כלומר מייצגים של כרובים, אלא כרובים ממש.
ובא לציון גואל
ובא לציון גואל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה