יום שבת, 29 באפריל 2017

היריב הראוי - המלכודת המתוחכמת ביותר

The Shadow of your Smile - Diana Theodora Suciu

גירסת סקסופון יפה לשיר האלמותי הזה.

******

בתפקיד היריב הראוי של קסטנדה שימשה המכשפה לַה-קַטַלינַה.
הקדשתי בעבר כמה פוסטים לאינטראקציה שלו איתה, ומכיוון ששני עמודים וחצי ב"הסבר המכשפים" שב"סיפורי עוצמה" מוקדשים להסבר תפקידה בחניכה שלו, אני חוזר לנושא זה ומנסה לראות מהי תרומת הקטע הזה לדברים שכבר כתבתי.
מכיוון שהסבר המכשפים הוא לא הסבר תמים, האם זה מפתיע שבסופו של ההסבר מגלה הקורא שהוא לא ממש הרחיב את הבנתו בנושא זה?

 התואר "המלכודת המתוחכמת ביותר" הוא תואר שדון חואן הדביק לפרקטיקת היריב הראוי. (עמוד 201)
היריב הראוי משמש כאמצעי ליציאה ממבוי סתום, אליו מגיע החניך לאחר שהצליח לבלום את הדו-שיח הפנימי באמצעות צמחי עוצמה.
ללא יריב ראוי, אומר דון חואן, החניך לא יכול להמשיך בנתיב הדעת. (עמוד 201)

ההסבר שמובא לכל המהלך הוא שהיריב גורם לחניך להכריע בין עולמו של הלוחם לבין עולמו הרגיל. הסבר שהוא, כרגיל, יותר מסתיר מאשר מגלה.
לדעתי, הרמז למהותו של המהלך מסתתר בתוך האמירה הבאה:
היא [לה-קטלינה] שינתה את ארגון הטוֹנַאל שלך במידה כה קיצונית, שהוא מעולם לא חזר לקדמותו. למעשה, השינויים שהיא חוללה במרכיבי הטונאל שלך היו כה עמוקים שמעשיה שילחו אותך לטריטוריה אחרת (another realm). (עמוד 201 , בניסוח שלי)

לכאורה, השינוי הוא: 
קודם למאבק עם המכשפה נתן קסטנדה אמון בנשים, ולכאורה (זה לא נאמר מפורשות), לאחר המאבק הוא כבר לא כזה.

אני טוען שהוא אכן אינו הוא עצמו עוד. זהותו החברתית הקודמת (שמו, סיפור חייו, קרוביו...) כבר איננה ומעתה הוא בעל סיפור חיים אחר וזהות אחרת. 
זה אולי גם מסביר את שתי האימהות שהוזכרו במבוא ל"משנתו של דון חואן", ועל כך כתבתי לאחרונה (אמא בפרוּ ואמא בברזיל).

בפוסטים על לה-קטלינה כתבתי שהיא התמזגה עם המוות שלו (הוא הטפיל), וניסיונותיו לחורר אותה באמצעות רגל חזיר כפיגיון, ובאמצעות רובה ציד כשהייתה בדמות ציפור שַחַרוּר, הם בעצם ניסיונותיו לחורר את המעטפת הטפילית שלו. ההזדהות של לה-קטלינה עם המוות שלו הופכת את המאבק ממאבק במימד אחר למאבק הגלוי לחושים.

כאן, בהסבר המכשפים, נאמר שהיא אכן ניסתה להרוג אותו, לסלק אותו מעל פני כוכב הלכת הזה, אבל הוא גילה עמידות.

זו לא הפעם היחידה שבה קסטנדה מאבד את זהותו הארצית הקודמת. בסוף "צדו הפעיל של האינסוף", לאחר הקפיצה לתהום, הוא מספר שהוא לא היה אותו אדם, ואחד הסימנים הברורים לכך: הוא לא התגעגע לדן חואן כפי שברגיל הוא היה אמור להרגיש.

מדוע נדרש השימוש ביריב ראוי כדי לצאת מאותו מבוי סתום? 
כי אף אחד לא יכול להילחם בעצמו באופן ישיר, אף אחד לא רוצה למות, ולאבד את זהותך פירושו מוות.

דון חואן משקר לקסטנדה שהמכשפה מנסה להרוג אותו, ומביא את קסטנדה להכרעה מודעת בדרך הלוחם וויתור על עולמו הרגיל. קסטנדה מכיר בכך שהוא עומד לשים את נפשו בכפו למען הצלת דון חואן, כלומר הוא מוכן למות, ואת הנכונות הזו השתוקק דון חואן להשיג (לא שהיה ספק קל שלא יצליח בכך).
דרך אגב, אנו זוכרים את האמירה: אם אין לך מה למות למענו, אין לך מה לחיות למענו - שהיא אחת התובנות שחבר ילדות שלו לימד אותו במסע תת קרקעי על גבי רפסודה. הסיפור נמצא ב"צדו הפעיל של האינסוף".
ההכרעה נעשית במעין טקס לא-מודע שבו קסטנדה נפרד מדון חואן לשלום ונוסע חזרה ללוס אנג'לס. החניכה לכאורה הסתיימה. 
אבל !!!!!!!     בעיצומה של הדרך הוא מגיע להכרעה לטובת דרך הלוחם, ועושה פניית פרסה חזרה.
כך, לדעתי, ההכרעה נחרטת בגופו, והיא לא רק אמירה מן השפה ולחוץ.
דון חואן מממש את הנכונות הזו עד תום: קסטנדה, ללא ידיעתו, מאבד את חייו (את זהותו).

לה-קטלינה מייצגת את הטפיל ובכך מחצינה את המאבק כנגדו.
האם הטפיל עלול לנסות להרגנו?
במצבים מסויימים, כן. בפרק על המעופפים אומר דון חואן שכאשר הטפיל חש שהוא עומד לאבד את השליטה, הוא מביא למותו של הנַשַא שלו. 
זה מזכיר לי את המאסטרים במזרח אשר מגיעים להארה ובעקבותיה יכולים להיות חסרי יכולת לתפקד במשך שנים. למזלם הם נמצאים בהודו, ואנשים שם יודעים לזהות את המצב ומזינים ומטפלים בהם לאורך כל אותה תקופה.

אני נוטה לחשוב שיש משמעות פנימית למרכיבים נוספים באותו מאבק בין לה-קטלינה וקסטנדה, מרכיבים שלא התייחסתי אליהם עדיין:
- כאשר הוא ניסה לחורר אותה ו... הצליח/לא-הצליח, היא ריחפה אל מעבר לכביש.
- אז סימן לו דון חואן לחזור חזרה אל האוטו (לחיק הרוח/הנגואל) לפני שחבריה ינסו לפגוע בו. כאן חבריה הם חברי הטפיל. טפיל עוזב ואת מקומו הפנוי ינסה לתפוס טפיל אחר, אלא אם כן יחסה בחיק הרוח.


**************
www.toltec.co.il
*



6 תגובות:

  1. מהו התפקיד של נכונות החניך למות?
    מדוע זה נחוץ?

    לדעתי, נכונות זו מבטאת את אבדן הזדהותו עם זהותו, כלומר שחרור, או רפיון, אחיזתו בטפיל.
    לכן, כשהטפיל עוזב, בעזרתו של היריב הראוי, החניך לא נמשך אחריו ולא מסיים את חייו.

    זו דעתי.
    ובאופן כללי, כל הפרשנויות בבלוג הן בגדר הצעה בלבד.

    השבמחק
  2. מהי עבודת הסיכום אם לא בניית הנכונות למות (מות הזהות) באופן הדרגתי מאד, יסודי מאד, ובשלב מסוים אפילו מהנה?

    השבמחק
  3. לפני שנאחסן שוב את לה-קטלינה ותמרוניה, ישנה עוד אמירה הנוגעת לה ודורשת הבהרה:
    [היא הצליחה כל כך במשימתה ש}"ניתן היה לשער שהיא עצמה הייתה הופכת לפטרונך, אילולא לא נועדת להיות מכשף מסוגה" (עמוד 201)
    אנו יודעים שהפטרון של קסטדה, כלומר מורו לצד שמאל, היה חנארו.
    מה עושה אותה ראויה (כמעט) לתפקיד זה?
    התשובה נמצאת לדעתי מיד אחרי האמירה הזו, אבל, כרגיל, היא לא ניתנת לקורא כשהיא לעוסה ומוכנה לבליעה.

    השבמחק
  4. תשובתי:
    הציטוט הבא הוא ההמשך המידי לאמירה הנ"ל.

    "היה דבר מה לקוי בקשר שבין שניכם. אתה לא היית מסוגל לפחד מפניה. כמעט שאיבדת את עשתונותיך באחד הלילות כשקרבה אליך, אולם למרות כל זאת חשת משיכה כלפיה. היא נשארה עבורך אישה מצודדת חרף כל פחדיך, והיא ידעה זאת. תפשתי אותך מביט בה יום אחד ברחוב, כשגופך רועד מפחד, אך פיך מזיל ריר למראיה." (עמוד 201)

    אני חושב שהליקוי הוא בדיוק הדבר שהופך אותה למועמדת טובה להיות פטרונו:
    בו זמנית משיכה ודחיה (כתוצאה מפחד).

    נאמר על בעלי הברית, ולה-קטלינה פועלת כאן לדעתי כבעל-ברית (גם עליהם נאמר שהם ניסו להתמזג עם המוות שלו) שהם יכולים לקחת את האדם אל מעבר לגבולות עצמו. שם, מעבר לגבולות עצמו, זהותו כבר לא קיימת (פֶּר הגדרה, לא?).

    אני משער שהמשיכה אל הפטרון מאפשרת לחניך לאחוז בו (אולי יש בזה גם מתן אמון), ולהניח לו להוליכו למקום שבדיעבד יתברר כנמצא מעבר לעצמו.
    קסטנדה נותן אמון בנשים, וזו הסיבה שלה-קטלינה נבחרה לתפקיד היריב הראוי.

    הכפילות הניגודית הזו של משיכה ופחד מזכירה לי אמירה מסוף "מסע לאיכטלאן", ממש בעמוד האחרון:
    "אומנותו של הלוחם היא לאזן בין האימה בהיות אדם לבין הפלא בהיות אדם".
    הלוחם שמדובר בו שַם הוא חנארו.
    האם זה רלבנטי לדיון אודות היחס הכפול כלפי הפטרון, כפי שהצעתי?
    ייתכן. לא ירדתי עדיין לעומקם של הדברים.

    ***

    אם כבר נגענו בנושא הפַטרוֹן, בהסבר המכשפים ישנו הקטע הבא:
    [קסטנדה:] "האם הייתי יכול להגיע אל הנגואל ללא פטרון?"
    [דון חואן:] "העוצמה גומלת לך בהתאם לחוסר הרבב שלך," אמר. "אילו היית משתמש ברצינות בארבע טכניקות אלו [מחיקת תולדות החיים, איבוד החשיבות העצמית, נטילת אחריות ושימוש במוות כיועץ], היית צובר עוצמה אישית מספקת כדי למצוא לך פטרון. היית אז ללא רבב, והעוצמה הייתה פותחת בפניך את כל המסלולים הדרושים. זהו החוק." (עמוד 198. תרגום שלי. התוספות בסוגריים שלי)
    החוק המוזכר בסוף הוא כנראה חוק הנגואל.
    אם כן גם לטולטקים יש גירסה משלהם לאמירה הרווחת בחוגים רוחניים:
    כשהתלמיד מוכן, הפטרון מופיע.

    השבמחק
  5. המילה "פטרון" היא תרגום של benefactor, לעתים מתורגם בספרים כ"מיטיב".
    במקרה של דון חואן, המיטיב הוא הנגואל חוליאן, והמורה הוא, לדעתי, הנגואל אליאס.
    המורה והמיטיב של דון חואן לא הגיעו אל שלמותם העצמית, על כן הם לא היו אנשי דעת (עמוד 200)

    השבמחק
  6. כאשר מדבר דון חואן על חנארו, לעתים הוא מתכוון לסילביו מנואל ו/או ויסנטה.
    כזכור, בתודעה היומיומית, קסטנדה אינו יודע על אף אדם נוסף מחבורתו של דון חואן, או שיש בכלל חבורה. הוא מכיר רק את דון חנארו וחנארו.
    המשפטים מהסוג: חנארו חושב שאתה מוכן (או לא מוכן) בדרך כלל מתיחסים לסילביו מנואל. ניתן להסיק זאת בעקבות קריאת "מתנת הנשר. שם רואים כיצד סילביו מנואל מנהל את כל החניכה, ולא רק של קסטנדה.
    כאן, בהסבר המכשפים, יש כמה אמירות שמהן הדבר ברור:
    "חנארו הוא דקדקן המקפיד על כללי המשחק [...] לו היה הדבר תלוי בי הייתי מגלה לך אותו [את הסבר המכשפים] לפני שנים." (עמוד 209)
    לא מדובר על מקפיד על חוקי המשחק אלא קפדן בנוגע לחוק, והחוק הוא ללא ספק "חוק הנגואל". כל הקשור בחוק הנגואל, שייך לתחום האחריות של סילביו מנואל.
    חופש תרגומי זה הוא קטלני עבורנו.
    הדבר שהוא קטלני במיוחד בהסבר המכשפים הוא התרגום של recapitulation כסקירה וכדומה.
    אתייחס לזה בהרחבה כאשר אדון בתחבולה שבהסבר המכשפים.

    עם זאת, שני המושגים הנ"ל: עבודת הסיכום והחוק, מופיעים החל מספר מאוחר יותר: מתנת הנשר, על כן אין לבוא בטענות אל המתרגם, כי הוא לא יכול היה לדעת שאלה הם מושגים ועל כן חשוב לשמור על אחידות בתרגומם.

    דוגמה נוספת, כנראה, לכך שחנארו מציין לאו דווקא רק את חנארו נמצאת בעמוד 208. שם נאמר שדון חואן וחנארו הצליחו להשתיק אצל קסטנדה, פבליטו ונסטור את מרכז השכל ולכן שלושתם חוו את אותה חוויה בתחום הנגואל.
    אני משער שחנארו פעל על פבליטו וויסנטה פעל על נסטור. אלה הם חניכיהם, יורשי התפקידים שלהם.

    אפרופו "אין מתנות חינם":
    שם, בעמוד 208, הוא מזכיר את הפגישה עם חבורת חניכים במדבר, שם לא הושתק מרכז השכל ולכן כל אחד ראה את דון חואן אחרת. הרחבתי את הדיבור על אותו אירוע בפוסט בשם "חמישה פנים לאחד". דון חואן לא בוחל בהסתרת העובדה מהקורא שנסטור ופבליטו הם שניים מאותם חניכים.

    השבמחק