בעקבות דיון שהתנהל כאן (בפייסבוק) בתגובות לאחד הפוסטים, אני שולף את הפוסט שלי מלפני שנתיים, בו העליתי כמה הרהורים לגבי שאלת מותר האדם בתפיסה הטולוטקית.
מצד אחד, הלוחם שואף להגיע להכרה שהוא איננו חשוב יותר מאף יצור אחר שיש בו חיים, לדוגמה חיפושית הזבל בסוף "מסע לאיכטלאן".
מצד שני ישנן כמה אמירות שרומזות לכאורה על יתרון מסויים שיש לאדם.
מצד שלישי, יש אמירות שרומזות לחסרונו של האדם לעומת חיות אחרות (סינון היתר של התפיסה, והענקת מלוא תשומת הלב שלו לרשימות המלאי שהוא יצר)
ככל שאני זוכר, קסטנדה אומר ב"מפגשים עם הנגואל" שאין לאדם מותר על פני בעלי חיים אחרים, והוא מצביע שם גם על מקורו של הרעיון השקרי הזה (בדת, אם אינני טועה). אנסה לחפש את אמירתו.הנה הפוסט ההוא:
מותר האדם
==========
האדם הוא היחיד שחושב? איך את/ה יודע שאני חושב ושהחתול לא?
האדם הוא היחיד שמדבר?
האדם מרגיש?
היחיד שמודע לעצמו?
האדם הוא היחיד שיכול להיות רע?
היחיד שבונה כלים?
היחיד שיכול לצחוק?
את כל אלה רשמתי בשליפה; הצעות שהאנושות העלתה לאורך ההיסטוריה כתשובה לשאלה זו, ואני משער שיש עוד כמה.
.
מה אומר דון חואן?
ככל שאני זוכר, הוא אינו מדבר על מותר האדם, אבל הוא מציין ייחודיות מסוימת בנו, שעשויה להיות מועמדת לתואר "מותר". מאופן הניסוח של דבריו, ייתכן שישנם עוד מינים של בעלי חיים החולקים ייחודיות זו.
"מה שהיה בלתי מובן לחלוטין לשמאנים של מקסיקו הקדומה היא העובדה ש"הכוונה [הכוח הנמצא בכל דבר שקיים, כוח הדחף של כל דבר] - [שהיא] הפשטה טהורה - מחוברת באופן אינטימי לאדם. האדם יכול תמיד לתמרן אותה [באמצעות התנהגות ללא-רבב]".
(מתוך ההקדמה ל"גלגל הזמן")
(מתוך ההקדמה ל"גלגל הזמן")
.
כפי שאפשר להתרשם מהניסוח, הוא אינו אומר שייחודיות זו היא בלעדית לאדם, אם כי זהו הרושם.
.
ישנה ייחודיות נוספת לאדם, אבל קשה לקרוא לה "מותר":
תהליך התפישה האנושית מתחיל בהתאמת ההאצלות שבתוך הפקעת עם ההאצלות שמחוצה לה, "החופשיות", וכתוצאה מכך ההאצלות שבתוך הפקעת שוקטות. עד כאן כל בעלי החיים עושים. מכאן ואילך זהו "מותר האדם" 
: הקשב הראשון נכנס לפעולה ומתחילה התבוננות פנימה ובניית רשימת מלאי.
מה פירוש הדבר? לדעתי, מתבצעת המשגה, קיטלוג לקטגוריות, לתבניות מחשבתיות. מכאן ואילך, הקשב ממוקד באותן תבניות, מושגים, ממוקד בתיאור של המציאות ולא במציאות עצמה, ולכן האדם מאבד את רגישותו לשינויים שבסביבה. כמו שאומר קסטנדה בריאיון עם גרסיאלה קורבאלאן, שרק קטעים ממנו תרגמתי: האדם יוצר מפה של המציאות ולאחר מכן מפסיק להתבונן במציאות עצמה, ומתבונן רק במפה.
: הקשב הראשון נכנס לפעולה ומתחילה התבוננות פנימה ובניית רשימת מלאי.מה פירוש הדבר? לדעתי, מתבצעת המשגה, קיטלוג לקטגוריות, לתבניות מחשבתיות. מכאן ואילך, הקשב ממוקד באותן תבניות, מושגים, ממוקד בתיאור של המציאות ולא במציאות עצמה, ולכן האדם מאבד את רגישותו לשינויים שבסביבה. כמו שאומר קסטנדה בריאיון עם גרסיאלה קורבאלאן, שרק קטעים ממנו תרגמתי: האדם יוצר מפה של המציאות ולאחר מכן מפסיק להתבונן במציאות עצמה, ומתבונן רק במפה.
.
המושג "מותר האדם" יש בו פוטנציאל מזיק:
כלוחמים עלינו לאמץ את המחשבה שאין בנו שום מותר. לדעתי זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף. כשקסטנדה הגיע להכרה שחיפושית הזבל שמולו, הדוחפת גוש דומן, היא בדיוק כמוהו: במילים שלי: הושלכה לתוך עולמה ובו עליה להתקיים, הוא מגיע ל"הארה טולטקית": הוא רואה את קווי העולם. ("מסע לאיכטלאן")
כלוחמים עלינו לאמץ את המחשבה שאין בנו שום מותר. לדעתי זוהי אחת הליבות המופשטות של הכישוף. כשקסטנדה הגיע להכרה שחיפושית הזבל שמולו, הדוחפת גוש דומן, היא בדיוק כמוהו: במילים שלי: הושלכה לתוך עולמה ובו עליה להתקיים, הוא מגיע ל"הארה טולטקית": הוא רואה את קווי העולם. ("מסע לאיכטלאן")
להיות מסוגל לראות בשוויון נפש וכשווים את העכברוש, הנמר** ואת בני האדם (במיוחד כשהם פועלים מתוך רוע) זהו הישג של עוצמה.
("מסע לאיכטלאן")
("מסע לאיכטלאן")
** - ייתכן שאני לא מדייק בחיות שהוזכרו בדוגמה של דון חואן.
*****************
הנה הקטע מ"מפגשים עם הנגואל", הרלבנטי לשאלת מותר האדם:
"כל יצור חי אוכל יצורים אחרים, והחזק ביותר תמיד יוצא מנצח. מי אמר שהאדם נמצא בראש שרשרת המזון? רעיון זה יכול לבוא רק מבן אדם. עבור יצורים לא-אורגניים, אנו הטרף."
(עמוד 144)
===========================
5.5.23
מפה של שמונה היישובים היאקיים הממוקמים על אדמה קדושה
================================================
================================================
ב"יקוש עם הכפיל" טאישה נוסעת עם הנגואל קרלוס למקסיקו. כמעט כל הספר מתאר את אותה נסיעה. לנסיעה יש מטרה גלויה וסמויה, כפי שקסטנדה אומר בקטע הבא:
"אנו הולכים לעיירות של היאקים וִיקַארַה ופּוֹטַם בתקווה למצוא מסכות טקסיות עבור המוזיאון האתנוגרפי. זה יהיה המהלך הגלוי שלנו; אבל בעצם אנחנו מחפשים עוצמה."
"איך נדע שמצאנו אותה?" שאלתי כשאני מנגבת את הזיעה ממצחי במגבת נייר.
קרלוס צחק מהבעת הסבל שלי. "אנחנו נדע, כי משהו בתוכנו ישתנה, או שהתפיסה שלנו את העולם תשתנה. כך או כך, המסע שלנו מתחיל שם, בעיירות היאקים."
"למה שם?"
"משום ששם דון חואן ועמיתיו מתכנסים כדי לחדש את עצמם. לשם מגיעים מכשפי הקבוצה שלו כדי לשחזר את עוצמתם".
(עמוד 32)
"איך נדע שמצאנו אותה?" שאלתי כשאני מנגבת את הזיעה ממצחי במגבת נייר.
קרלוס צחק מהבעת הסבל שלי. "אנחנו נדע, כי משהו בתוכנו ישתנה, או שהתפיסה שלנו את העולם תשתנה. כך או כך, המסע שלנו מתחיל שם, בעיירות היאקים."
"למה שם?"
"משום ששם דון חואן ועמיתיו מתכנסים כדי לחדש את עצמם. לשם מגיעים מכשפי הקבוצה שלו כדי לשחזר את עוצמתם".
(עמוד 32)
לקסטנדה היה אוסף מסיכות יאקיות מרשים, כנראה, אותו הוא תרם למוזיאון לאנתרופולוגיה Fowler הממוקם בקמפוס של אוניברסיטת קלופורניה UCLA, שם הוא למד ולימד, וגם טאישה ופלורינדה למדו שם לתארים גבוהים, כולם במחלקה לאנתרופולוגיה.
ישנו סרטון ביוטיוב על התערוכה של המסיכות הזו, והבאתי אליו לינק בעבר, שאת רובה או כולה תרם קסטנדה. תמונות אחדות של מסיכות ושלטים של אותה תערוכה ישנם גם בקובץ הקרוי נגואליזם שאותו הזכרתי כאן לפני ימים אחדים: קובץ שהוא לקט של עניינים הקשורים לספר "מציאות נפרדת". יש שם גם תמונה של שלט בתערוכה ועליו מצוירת מפה עם שמונה יישובים יאקיים. בבדיקה זריזה אימתתי שאכן אלה היישובים הללו, הקרויים "פואבלוס". יש יישוב אחד במפה שלא מופיע ברשימה של טאישה ועוד כמה הבדלי איות של חלק מהמקומות. אני מניח שהמפה אמינה יותר, כי הטקסט של טאישה הוא בגדר טיוטה לא מלוטשת.
קרלוס וטאישה לנים בעיר גואימס. קרלוס אומר: "מחר נצא מזרחה, לעיירות היאקים, ונראה מה העוצמה שלנו מביאה לנו."
(עמוד 96)
(עמוד 96)
בהמשך הספר אומר קרלוס:
"עיירות היאקים רחוקות יותר. Bacum, שאליה מועדות פנינו, היא אחת משמונה הפוּאֶבּלוֹס שנחשבים על ידי היאקים לממוקמים על אדמה קדושה. דברי ימי רַהוּם מציינים אותם כאילו הוקמו לפני הַגַעַת הספרדים."
"מה הם דברי ימי רהום?"
"זו רשימה של תאריכים בלתי נשכחים בהיסטוריה של היאקים. על פיה, היו ארבעה אנשים גדולים שאיחדו את האנשים והובילו אותם מסביב לגבולות ארץ היאקים. הם הלכו ל- Cabora שעל ערוץ קוֹקוֹרַאקִי, משם ל-Takalaim, הפסגה שנמצאת ממש צפונית לגוּאַימַס. כשהם נעו לאורך הגבול הם הטיפו ושרו עם האנשים, וכך ביססו את קו הגבול של השטח היאקי. לאחר מכן הם הקימו את שמונת הפואבלוס. שִירַת הגבול והקמת העיירות אי שם בעבר הרחוק הן [הבסיס ל?] האמונה הקדושה אודות מקור הטריטוריה השבטית שלהם."
"מהן שבע העיירות האחרות?" שאלתי.
"Cocorit, Vicam, Torim, Potam Rahum, Huirivis ו- Belem"
"עיירות היאקים רחוקות יותר. Bacum, שאליה מועדות פנינו, היא אחת משמונה הפוּאֶבּלוֹס שנחשבים על ידי היאקים לממוקמים על אדמה קדושה. דברי ימי רַהוּם מציינים אותם כאילו הוקמו לפני הַגַעַת הספרדים."
"מה הם דברי ימי רהום?"
"זו רשימה של תאריכים בלתי נשכחים בהיסטוריה של היאקים. על פיה, היו ארבעה אנשים גדולים שאיחדו את האנשים והובילו אותם מסביב לגבולות ארץ היאקים. הם הלכו ל- Cabora שעל ערוץ קוֹקוֹרַאקִי, משם ל-Takalaim, הפסגה שנמצאת ממש צפונית לגוּאַימַס. כשהם נעו לאורך הגבול הם הטיפו ושרו עם האנשים, וכך ביססו את קו הגבול של השטח היאקי. לאחר מכן הם הקימו את שמונת הפואבלוס. שִירַת הגבול והקמת העיירות אי שם בעבר הרחוק הן [הבסיס ל?] האמונה הקדושה אודות מקור הטריטוריה השבטית שלהם."
"מהן שבע העיירות האחרות?" שאלתי.
"Cocorit, Vicam, Torim, Potam Rahum, Huirivis ו- Belem"
אמר קרלוס. "הן היו ממוקמות לאורך 90 הקילומטרים הנמוכים יותר של הנהר היאקי, אבל בסוף המאה התשע עשרה הערוץ הראשי של הנהר היאקי, מתחת ל-פוטם, סטה בחדות, ו-בלם נותרה לחלוטין ללא מים, ואספקת המים ל-הויויריס ול-רהום קוצצה באופן קשה מאוד."
"מה קרה לאנשים במקומות האלה?"
"הם נאלצו לעבור להתגורר במקום אחר.
"מה קרה לאנשים במקומות האלה?"
"הם נאלצו לעבור להתגורר במקום אחר.
(עמוד 116-117)
היישובים הללו נמצאים במדינת סונורה, שהיא חלק ממקסיקו, ורצועת הים מערבה לסונורה נקראת מפרץ קליפורניה. מערבה לה ישנה לשון יבשתית ארוכה מאד המחולקת לשתי מדינות השייכות לפדרציה הנקראת מקסיקו.
(המידע מוגש באדיבות טולטק-טורס )
)
שבת שלום
ש===========================
מוסיקה
ש. 5.5.23
השיר הבא מדיף ניחוח טולטקי חזק, לא?
פאול צלאן (1970-1920)
מגרמנית: שמעון זנדבנק
הוא מזכיר את הרעיון שהמוות שלך הוא הדבר הוודאי היחיד שיש לך,
ואם מאמצים את הרעיון שהמוות שלך הוא הכפיל שלך - פרשנות שהצעתי לאחרונה - אז האחיזה הזו נמשכת גם מעבר לאותו אירוע (או תהליך) הנקרא מותך.
=================
משעשע
======================
6.5.23
הכפיל והמוות - אחד או שניים?
==========================
==========================
על פי התורה הטולטקית, המוות הוא יישות אישית, לכל אחד מאיתנו יש יישות כזו משלו/ה. המכשפים מדברים עליו כיועץ, כחבר, כצופה בריקוד האחרוון של הלוחם וכצופה בכלל באירועי חייך, כמי שצפוי לטפוח על כתפך השמאלית בבוא העת, ועוד.
לפני כמה ימים העליתי פוסט שהתהדר בכותרת: "האם הכפיל שלך הוא המוות שלך", בו הצבעתי (לא בפעם הראשונה) על כמה קווי דימיון בין השניים, אז הנה תזכורת ולאחריה תוספת:
שניהם ישויות אישיות, כלומר לכל אחד יש את המוות שלו ואת הכפיל שלו.
המוות הוא יועץ, וגם הכפיל הוא בעל ידע רחב יותר וצלול יותר ממה שיש לנו. ב"מעבר המכשפים" הוא, לדעתי, זה הקרוי "הרואה שבנו", אשר ברגיל אנו מתעלמים ממנו, ולכאורה כאשר ההתעלמות חורגת מגבול מסוים הוא זה שלבסוף הורס אותנו. (פרק 9)
כלומר, הוא גם הורג, כמו המוות. זהו בעצם המאפיין הראשון בחשיבותו. בלעדיו לא היה טעם להתחיל בכלל את ההשוואה ביניהם.
כלומר, הוא גם הורג, כמו המוות. זהו בעצם המאפיין הראשון בחשיבותו. בלעדיו לא היה טעם להתחיל בכלל את ההשוואה ביניהם.
מרכיב נוסף של דימיון בין הכפיל והמוות: לשניהם יש מקור אור על "ראשיהם" אשר לעתים דולק ולעתים כבוי: הכפיל מדליק את האור בעינו בחשיכה מוחלטת. המוות הרודף אחרינו מדליק את האורות על ראשו ויוצא בדהירה מהירה כדי להשיג אותנו ("מציאות נפרדת" עמוד 49, אחרי היציאה ממסעדת los Vidrios)
.
בפוסט זה אני רוצה להוסיף קו דימיון נוסף: צורתם של הכפיל ושל המוות איננה קבועה ואיננה אחידה. מי שיש לו עוצמה אישית יכול לעצב את הצורה כרצונו.
הקטע הבא לקוח מ"מסע לאיכטלאן":
[דון חואן:] "המוות הוא לא כמו אדם [person, או דמות אדם]. יהיה נכון יותר לומר שהוא נוכחות [presence]. אבל אפשר גם לבחור להגיד שהוא כלום ועם זאת הוא הכל. בשני המקרים יהיו דבריך נכונים. המוות הוא מה שרוצים [Death is whatever one wishes].
"אני חש בנוח עם אנשים, לכן המוות הוא בעל דמות אדם [person] בשבילי."
(עמוד 159)
(עמוד 159)
כמה שורות משם בהמשך הוא אומר:
"האופן שבו לוחם רואה את מותו הוא עניין אישי. הוא [המוות] יכול להיות כל דבר - ציפור, אור, אדם [a person], שיח, חלוק נחל, פיסת ערפל או נוכחות לא ידועה". (שם)
כלומר, הלוחם, או, כפי שמתברר כמה שורות משם בהמשך, מי שיש לו עוצמה אישית, יכול לבחור את מראהו של המוות.
האם זה נכון גם לגבי הכפיל?
ראשית, זה נרמז באמירה שהמכשפים הקדומים השקיעו המון מאמץ כדי להביא לכך שהכפיל שלהם ידמה לדמותם הפיזית עד לפרטי הפרטים, וכפי הנראה חנארו הוא בעל כפיל כזה.
אבל אמירה יותר ישירה נמצאת ב"מעבר המכשפים":
אבל אמירה יותר ישירה נמצאת ב"מעבר המכשפים":
"מה הכפיל עושה?" שאלתי.
[מר אבלאר, הלוא הוא דון חואן:] "כל מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה. הוא יכול לקפוץ מעל עצים, או לעוף באוויר, או להפוך את עצמו לגדול או קטן, או לקבל צורה של חיה; או שהוא יכול להיות מודע למחשבותיהם של אנשים, או להפוך את עצמו למחשבה ולהטיל את עצמו ב[תוך]רגע למרחקים עצומים".
"הוא יכול אפילו לפעול כמו העצמי," התערבה קלרה והביטה בי ישירות:
"אם את יודעת איך להשתמש בו, את יכולה להופיע לפני מישהו ולדבר איתו כאילו היית שם באמת".
(פרק 12)
(פרק 12)
.
לסיכום: החשד לזהותם של השנים הולך ומתבסס, לא? הנימוקים לכך הולכים ומתרבים.
*****************************
הערת אגב, נראה שהספרים של טאישה הם המקור הכי גדול למידע מפורש אודות הכפיל. ספרה השני אפילו מעניק לו מקום בכותרת הספר "יקוש עם הכפיל".
=====================
מוסיקה
בלתי ניתנים להפרדה
7.5.23
בשביל מה ללכת בדרך הקשה של הלוחם, אם ממילא מתים בסוף?
================================================
================================================
בסוף הפוסט הבאתי לינק לאקהארט טולה העונה על שאלה דומה (במונחים אחרים), שאלה המעוררת צחוק רב בקהל.
מדוע השאלה מעוררת צחוק היא שאלה מעניינת, אבל בכל מקרה זוהי שאלה מצוינת, ובלי להשיב עליה אין טעם לצאת לדרך רוחנית מרובת קשיים כלשהי.
היא מסוג השאלות של "בשמלה אדומה ושתי צמות עמדה ילדה ושאלה למה?" וכל הכוחות הגדולים של המציאות לא ידעו להשיב.
מדוע השאלה מעוררת צחוק היא שאלה מעניינת, אבל בכל מקרה זוהי שאלה מצוינת, ובלי להשיב עליה אין טעם לצאת לדרך רוחנית מרובת קשיים כלשהי.
היא מסוג השאלות של "בשמלה אדומה ושתי צמות עמדה ילדה ושאלה למה?" וכל הכוחות הגדולים של המציאות לא ידעו להשיב.
.
דון חואן מעלה את השאלה הזו ביוזמתו, כי ההכרה בתשובה לשאלה זו,
- הכרה [realization] = התנסות ישירה, הבנה ישירה, היווכחות - מביאה למצב של שכנוע, של אמונה, בקיומה של עוצמה אישית וביכולת שלנו לאגור אותה, שכנוע שהוא שלב חשוב בדרך הלוחם, שלב שממנו יכול הלוחם לפעול ולהתקדם (לאגור עוצמה אישית) בכוחות עצמו.
- הכרה [realization] = התנסות ישירה, הבנה ישירה, היווכחות - מביאה למצב של שכנוע, של אמונה, בקיומה של עוצמה אישית וביכולת שלנו לאגור אותה, שכנוע שהוא שלב חשוב בדרך הלוחם, שלב שממנו יכול הלוחם לפעול ולהתקדם (לאגור עוצמה אישית) בכוחות עצמו.
[דון חואן:] "גם אני לא רציתי ללכת בדרך הלוחם. האמנתי שכל העבודה הזו היא לחינם, ומכיוון שכולנו הולכים למות מה זה משנה אם אהיה לוחם? [what difference would it make, מילולית: מהו ההבדל שבין להיות לוחם לבין לא להיות לוחם] טעיתי. אבל היה עלי לגלות זאת בעצמי. כאשר אתה מכיר בכך [realize] שאתה טועה, ושזה בוודאות עושה עולם [שלם] של הבדל [makes a world of difference, תורגם: משנה, ועוד איך!], אתה יכול לומר שאתה משוכנע [convinced]. ואז תוכל להמשיך בכוחות עצמך. ובכוחות עצמך אתה עשוי אפילו להיעשות לאיש ידע [איש דעת]."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 160)
("מסע לאיכטלאן" עמוד 160)
בניסוח שלי: להיות לוחם זה מאמץ ששווה את טירחתו, כי עבור האדם הרגיל המוות הוא סוף דבר, אבל הראייה, שעליה בנויה הדרך הטולטקית, גילתה שישנו פתח סמוי העוקף את הגורל הזה. נדמה לי שקרלוס אומר משהו בנוסח כזה או דומה ב"מפגשים עם הנגואל".
כלומר, מדובר על הבנה [realization, היווכחות בכך] שאתה אינך מי שאתה חושב שאתה: אתה הנחלם וישנו חולם שהוא העצמי האמיתי שלך, הוא הכפיל, אודותיו לא יודע האיש הממוצע, ולכן הוא שואל את השאלה: "מה הטעם בכל המאמץ הזה?".
כלומר, מדובר על הבנה [realization, היווכחות בכך] שאתה אינך מי שאתה חושב שאתה: אתה הנחלם וישנו חולם שהוא העצמי האמיתי שלך, הוא הכפיל, אודותיו לא יודע האיש הממוצע, ולכן הוא שואל את השאלה: "מה הטעם בכל המאמץ הזה?".
*****************
בסרטון הבא אקהארט משיב על שאלה דומה באופן המזכיר רעיונות טולטקיים. הוא קורא למצב ההכרה הזה, למצב השיכנוע, ההכרה במי שאת/ה מעבר לצורה [הקונקרטית שלך], ואת הדרך הוא מתאר כ"למות לפני שאת/ה מת", מה שקרוי אצל הטולטקים: מות הפרסונה, להבדיל ממות הגוף. יש לו דרך משעשעת לומר מדוע אי אפשר להסביר את היקום באמצעות השפה. גלגול נשמות כהזדהות רגשית עם הצורה האנושית, ועוד.
האינטואיציה המזערית שלו לגבי מה קורה לאחר המוות מזכירה את מה שהטולטקים מתארים כ: המתים מביאים איתם מזון לנשר.
האינטואיציה המזערית שלו לגבי מה קורה לאחר המוות מזכירה את מה שהטולטקים מתארים כ: המתים מביאים איתם מזון לנשר.
לדעתי: שווה לשמוע את אקהארט. דבריו עולים בקנה אחד עם התפיסה הטולטקית והוא גם משעשע, אבל אי אפשר להשוות את האינטואיציות שלו עם המטפיסיקה והתורה הטולטקית שנבנתה על ידי מכשפים רבים לאורך דורות רבים באמצעות ראייה.
=========================
8.5.23
היום, יום שני, ה-8.5.23, הוא (כנראה) יום עוצמה.
יום המופיע במחזוריות של 18 יום.
יום המופיע במחזוריות של 18 יום.
=============
8.5.23
לשם מה כל הטורח אם לבסוף מתים?
============================
============================
המשך לפוסט הקודם שלי: "בשביל מה ללכת בדרך הקשה של הלוחם, אם ממילא מתים בסוף?".
הפעם אני רוצה להדגיש את ההבדל הגדול הקיים לדעתי בין התורה הטולטקית לבין תורות רוחניות אחרות (מהיכרותי המוגבלת איתן).
התורות האחרות טוענות שישנו רובד של מודעות שנותר גם אחרי המוות ומלווה את האדם ברקע הגלגולים שלאחר המוות.
התורה הטולטקית אומרת שאם אינך מגיע לכפיל, לעצמי האחר שלך, הוא העצמי האמיתי, במותך הוא הולך לאבדון גם כן.
הקטע הבא מ"סיפורי עוצמה" אומר זאת:
"הכוליות [totality] של העצמי שלנו היא מצב עניינים מאוד מוזנח [very tacky affair, ו/או מאד דביק]", אמר. "אנחנו צריכים רק חלק קטן מאוד ממנו כדי למלא את המשימות המורכבות ביותר של החיים. אבל כשאנו מתים, אנו מתים עם הכוליות של עצמנו. המכשף שואל את השאלה, 'אם אנחנו הולכים למות עם הכוליות של עצמנו, מדוע שלא נחיה עם הכוליות הזאת?' "
(עמוד 112)
(עמוד 112)
.ב"מסע לאיכטלאן" הוא גם מדבר על החשיבות שבהגעה לאותו עצמי ושעצמי זה הולך למות:
"הדבר היחידי הממשי הוא היישות שבך שהולכת למות. להגיע ליישות זו הוא אי-העשייה של העצמי".
(עמוד 196)
(עמוד 196)
ההגעה לכוליות של העצמי, כלומר לעצמי האחר, לכפיל, מתוארת במונחים שונים בספרות שלנו: איחוד של הקשב הראשון והשני ליחידה אחת, השתחררות מהצורה האנושית, הגעה למודעות המוגבהת, ומגיעים אליה על ידי ניקוב בועת התפישה.
אני רוצה להציע את הרעיון שגוף האנרגיה (הוא הכפיל) אובד יחד עם הגוף הרגיל והפרסונה במוות רגיל, משום שפקעת הסיבים נפרמת. המכשף מצליח, באמצעות הרצון שלו, לשמור על שלמותה של פקעת הסיבים ולהניע על פניה את נקודת המאסף שלו למיקומים שונים, וכך הוא מונע את אובדן כוליותו, כלומר מצליח לקיים את הכפיל. כל מיקום חדש פירושו מוות של הפרסונה, אבל הכפיל ממשיך להתקיים.
ישנו גבול לתימרונים האלה, שלאחריו הפקעת אינה ניתנת עוד לשימור והיא נפרמת, אם כי הפקעת עשויה להתקיים במשך עידנים (כנראה כל עוד כדור הארץ קיים). בשלב זה, כשהפקעת כבר לא מחזיקה מעמד יותר, המכשף אמור למצוא עד אז את חבורתו, ובמסגרת החבורה ניתן לו ולאחרים להמשיך לשמור על האינדיבידואליות שלהם, גם כאשר כבר אין להם פקעת סיבים. זהו הקשב השלישי.
ישנו גבול לתימרונים האלה, שלאחריו הפקעת אינה ניתנת עוד לשימור והיא נפרמת, אם כי הפקעת עשויה להתקיים במשך עידנים (כנראה כל עוד כדור הארץ קיים). בשלב זה, כשהפקעת כבר לא מחזיקה מעמד יותר, המכשף אמור למצוא עד אז את חבורתו, ובמסגרת החבורה ניתן לו ולאחרים להמשיך לשמור על האינדיבידואליות שלהם, גם כאשר כבר אין להם פקעת סיבים. זהו הקשב השלישי.
***************************
אנשים כמו אקהארט טולה מתארים מצב שנכון להם, כי הם (אם להאמין להם) הגיעו לעצמי האמיתי שלהם, ולכן הם לא חייבים לחזור לעולם הזה אם אינם רוצים, כפי שהלוחם שהגיע לשלמותו אינו חייב. ואם הם יחזרו, אותה מודעות אינדיבידואלית תמשיך ללוות אותם.
על כן, דבריהם של אנשים כאלה, שאינם משקרים, אלא כנראה טועים, מפיצים נחמה שקרית.
לא בכדי חוזרת האמירה הבאה בספרים שלנו ללא סוף: "אין לך זמן לבזבז".
============================
9.5.23
ש: ? do i feel lucky
=================
=================
"עוצמה אישית היא הרגשה [feeling]", הוא [דון חואן] אמר, "משהו כמו היות בר-מזל [being lucky. בניסוח שלי: להרגיש שהמזל איתך, שהעולם מציית לרצונך]. או אפשר לקרוא לזה הלך רוח [mood, מצב רוח]".
("מסע לאיכטלאן" עמוד 159)
("מסע לאיכטלאן" עמוד 159)
בסצנה המשעשעת הבאה, פסיכופט [כמו הרבים שמאיישים היום את עמדות הכוח של היצור הלא-אורגני הנקרא "מדינה" (עיין ערך "איזה מדינה חרה" ), יצור שבשנים האחרונות החל להתהדר גם בתואר "תאגיד"], הקיצר, הפסיכופט הנ"ל טועה לגבי היותו בעל מזל, ומשלם על כך את המחיר האולטימטיבי.
), יצור שבשנים האחרונות החל להתהדר גם בתואר "תאגיד"], הקיצר, הפסיכופט הנ"ל טועה לגבי היותו בעל מזל, ומשלם על כך את המחיר האולטימטיבי.אפשר להגיד שאנחנו, הצופים, זוכים בהרגשת המזל, כי כך היינו רוצים שהאירוע יסתיים, לא?
===========================
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה