יום רביעי, 31 במאי 2023

כריתת שלושת אלפי הראשים של מפלצת החשיבות העצמית האחד אחרי השני נעשית באמצעות עבודת הסיכום

 תמיכה טקסטואלית לטענה זו, שטענתי אותה בעבר.

עבור הנגואל חוליאן, החשיבות העצמית הייתה מפלצת בעלת 3000 ראשים, וישנן שלוש דרכים להתעמת איתה ולהשמידה:

- לכרות [sever] ראש אחרי ראש,
- להגיע למקום של חוסר רחמים (בדרך זו מרעיבים באיטיות את המפלצת למוות),
- לשלם עבור השמדת המפלצת על ידי המוות הסמלי שלך.
טענה זו נמצאת ב"כח השקט", בפרק "התכוונות למראה חיצוני" [תורגם: מראיות מתכווננות]. אין בפרק ההוא הבהרות לגבי הדרך של הורדת הראשים זה אחר זה.
הצעתי בעבר את הפרשנות שעבודת הסיכום היא הדרך לכרות את הראשים בזה אחר זה. כל אירוע עבר שטופל הוא ראש אחד פחות. המילה ראש אפילו נמצאת במילה המציינת את המושג "עבודת הסיכום": recapitulaion, כלומר נמצאת בה המילה kaput - ראש.
היום נתקלתי באמירה הבאה, הלקוחה מ"מסע לאיכטלאן", ואני חושב שיש בה רמז לנכונות הפרשנות ההיא.
נדמה לי שעדיין לא הצבעתי על תמיכה זו (מי יכול לזכור אם כבר עשיתי זאת 🙂   ). אם עשיתי זאת, זכיתם ברענון:
[דון חואן:] "אין לי יותר היסטוריה אישית [תולדות חיים]", הוא אמר והביט בי במבט חוקר. " יום אחד הרגשתי שהיא כבר איננה נחוצה ונפטרתי ממנה [dropped it]."
בהיתי בו, מנסה לזהות את המשמעויות הנסתרות של דבריו.
"איך מישהו יכול להשיל [drop] את ההיסטוריה האישית שלו?" שאלתי במצב רוח ווכחני.
"קודם כל צריך שתהיה התשוקה להשליך [drop] אותה", אמר. "ואז חייבים להתקדם באופן הרמוני ולכרות [chop] אותה, מעט בכל פעם."
(בפרק "מחיקת ההיסטוריה האישית")
.
המילים הנרדפות sever ו-chop הן שרומזות לכך ששני הקטעים מדברים כנראה על אותו עניין. כאן, ב"מסע לאיכלאן" עדיין לא מופיע המושג "עבודת הסיכום". נדמה לי שהמושג יופיע במובנו הטולטקי לראשונה רק ב"מתנת הנשר", אבל ברור שהדרך להיפטר מההיסטוריה האישית היא עבודת הסיכום.
.
חומר למחשבה
===========
נניח שההצעה הפרשנית הזו מספקת את השכנוע הנדרש לכך שעבודת הסיכום היא הדרך לכרות את שלושת אלפי הראשים של מפלצת החשיבות העצמית.
מה הרווחנו מידיעה זו? ומה הרווחנו מהידיעה שהחשיבות העצמית היא מפלצת בעלת 3000 ראשים?
נראה שברמה המעשית לא הרווחנו כלום: עבודת הסיכום נשארה אותה הטכניקה. והחשיבות העצמית נותרה יעד להכחדה, בדיוק כמו שהייתה לפני שידענו שהיא מפלצת.
********************** 
מוסיקה
עוד גירסה ג'אזית ל"האהבה לא תתן לי להמתין"



==================================== 
1.6.23

האם ניתן להדוף את המוות?
========================
את המוות הרגיל ניתן, אבל פקעת הסיבים אינה יכולה לעמוד לנצח, אם כי היא יכולה להתקיים למשך זמן עצום. עם זאת, התפרקות פקעת הסיבים איננה סוף דבר עבור הלוחמים אשר הם חלק מחבורה, או, להערכתי, לפחות חלק מבית של חבורה.
מצב של "מודעות מוגבהת" הוא מצב ההודף את המוות, זה נאמר לגבי ההכרח שהיה להחזיק את הנגואל חוליאן כשהוא התגלה על ידי הנגואל אליאס. חוליאן היה אז על סף מותו.
מצב זה של מודעות מוגבהת הוא קשה מאד להשגה, אבל ישנו משהו ארצי יותר - וזוהי פרשנות שהפוסט מציע - שבאמצעותו הודף הלוחם את מותו: כוונות בלתי כפיפות, כלומר החלטות נחושות, כלומר: החלטות שספקות או חרטות [נקיפות מצפון] אינן עשויות לשנות אותן. החלטות אלה הן לדעתי הפירוש של המושג הטולטקי "נשיאה באחריות".
הציטוט הבא קושר בין קבלת החלטות נחושות לבין קבלת האחריות:
"הסתכל עלי" אמר [דון חואן] "לי אין ספקות או נקיפות מצפון. כל דבר שאני עושה נובע מהחלטה שלי ואני נושא באחריות לגביו."
("מסע לאיכטלאן" עמוד 53)
הפוסט טוען שהחלטות נחושות הודפות את המוות, אבל כותב הפוסט אינו יכול להצביע על אמירה מפורשת כזו, אלא על רמזים [מצטברים] לכך, לדוגמה:
"בעולם שבו המוות הוא הצייד, ידידי, אין זמן לחרטות או לספקות. יש זמן רק להחלטות".
(בעמוד הנ"ל)
הקטע הבא לקוח מ"מציאות נפרדת":
"לאדם שהוא מרוחק רגשית [detached], היודע שאין לו אפשרות לחצוץ בינו לבין המוות שלו [fencing off his death], יש רק דבר אחד באמצעותו לתמוך את עצמו: עוצמת ההחלטות שלו. עליו להיות, אם לנסח זאת כך, האדון של הבחירות שלו. הוא חייב להבין באופן מלא שהבחירה שלו היא באחריותו, וברגע שהוא מקבל אותה [את ההחלטה, הבחירה] אין יותר זמן לחרטות או האשמות [של הזולת] [recriminations].
(עמוד 138)
אני טוען, הלוחם יודע שאין לו אפשרות להציב גדר בינו לבין מותו [to fence off his death], אבל יש לו אפשרות להדוף את מותו [to fend off his death].
.
הקטע הבא לקוח מ"כח השקט", והעובדה שהוא מופיע גם ב"גלגל הזמן" מעידה על חשיבותו:
"בעולם חיי היומיום, ניתן להפוך את המילה או את ההחלטות של אדם בקלות רבה. הדבר היחיד הבלתי הפיך [irrevocable, שלא ניתן לשינוי] בעולם היומיומי הוא המוות. בעולמם של השמאנים, לעומת זאת, ניתן לבטל את המוות הרגיל [countermanded, לבטל את הפקודה שלו], אך לא את המילה של השמאנים. בעולמם של השמאנים לא ניתן לשנות או לתקן החלטות. ברגע שהן התקבלו, הן עומדות לנצח."
(בפרק "הנקודה השלישית")
הפוסט מציע לא לראות בשני המאפיינים האלה, המבדילים בין העולם של האנשים הרגילים ועולם השמאנים, הבדלים שאינם קשורים ביניהם. כלומר, הוא טוען שיש ביניהם קשר סיבתי: ניתן להמרות את פקודת המוות כאשר המילה (ההחלטה) היא בלתי ניתנת לשינוי. כלומר:
כוונות בלתי כפיפות (החלטות נחושות) הודפות את המוות.
=========================== 
2.6.23

ניהול רומן עם הידע - חידה
====================
ב"צדו הפעיל של האינסוף" מספר קסטנדה:
"כתוצאה מכך, היה לי מאוד קשה בלימודים האקדמיים שלי. והלכתי והתרחקתי מהם. ניסיתי נואשות למצוא נימוק שיצדיק את מאמציי האקדמיים. הדבר היחיד שנחלץ לעזרי והעניק לי חיבור, קלוש ככל שהיה, לאקדמיה הייתה ההמלצה שדון חואן נתן לי פעם שעל לוחמים-נודדים מוטל לקיים רומן [romance, פרשיית אהבים] עם הידע, בכל צורה [form] שבה הידע מוצג [לפניהם] [presented]."
(עמוד 191-192)
הרעיון של ניהול מערכת יחסים רומנטית עם הידע, או עם רעיונות [ideas], נמצא גם בספריהן של פלורינדה וטאישה (בספרה השני). זו אחת הסיבות שהן הלכו ללמוד באוניברסיטה.
נראה שההנחיה לנהל רומן עם הידע, בכל צורה שבה הוא מופיע, פירושה שכל תחום של ידע הוא בעל ערך. תמיכה, לכאורה, לכך ישנה בעובדה שטאישה התנדבה לערוך מחקר בימים החופשיים שלה בסופי שבוע, מחקר שנגע לתקשורת קולית של חזירי ים (אם אינני טועה).
וגם השרת שעזר לפלורינדה לראות את גירסה טובה של המאמר שעליו היא עבדה, עליו נאמר שהוא מאוהב ברעיונות. המאמר עסק בתיאוריות מודרניות מתחום מדעי החברה.
אם פרשנות זו נכונה, אז היא עומדת לכאורה בסתירה לאמירה הבאה, היא הציטוט הראשון ב"גלגל הזמן", אשר לקוח לכאורה מ"משנתו של דון חואן", אבל האמירה הזו אינה נמצאת בספר הראשון במלואה. כלומר, הציטוט ב"גלגל הזמן" מוסיף לה את החלק שאחרי סימן השאלה:
"העוצמה נשענת על סוג הידע שהאדם מחזיק בו. מה ההיגיון [sense, הטעם] לדעת דברים שהם חסרי תועלת? הם לא יכינו אותנו למפגש הבלתי נמנע שלנו עם הלא ידוע."
******************* 
שבת שלום.
=========================== 
3.6.23

כוונה בלתי כפיפה הודפת את המוות - כרך מילואים 🙂
=============================
בהמשך לפוסט קודם שלי, בו עשיתי נפשות לרעיון המבוטא בכותרת, כי הדבר לא נאמר בספרים במפורש, אני מביא את הקטע הבא, הלקוח מ"מסע לאיכטלאן", כתמיכה נוספת לטענה:
"דון חואן אמר שבדרך כלל לוחם בונה את הכלוב ואז מחליק לתוכו ואוטם אותו מבפנים.
"מה עם החיות?" שאלתי. "האם הן יכולות לגרד את האדמה שעל פני השטח ולהתגנב לכלוב ולפגוע באדם?"
"לא, בשביל הלוחם זו איננה דאגה. זו דאגה בשבילך, כי לך אין עוצמה. לוחם, לעומת זאת, מונחה על ידי התכלית הבלתי כפיפה [unbending purpose] שלו ו[לכן]הוא יכול להדוף [fend off] כל דבר. אף חולדה, או נחש, או אריה-הרים אינם יכולים להטריד אותו."
"בשביל מה הם קוברים את עצמם, דון חואן?"
"לשם [השגת] הארה [enlightenment] ולשם [השגת] עוצמה [power]".
(מתוך הפרק "הלך הרוח של הלוחם")
.
פרשנות
החיות הנ"ל הן בעצם שליחות המוות, ולהדוף אותן פירושו להדוף את המוות.
תכלית בלתי כפיפה היא לדעתי מה שמופיע בספרות כ"כוונה בלתי כפיפה" (החלטה נחושה).
============================== 
4.6.23

אנו יצורים תופסים
==============
לא מזמן כתבתי פוסט בשם "אנו ישויות תופסות". הצעתי שם להבין את האמירה הזו על רקע דיאגרמת 8 הנקודות המהוות את האדם. כלומר, כל הנקודות הן סוגים של תפיסה, ומכאן הטענה שאנו ישויות תופסות.
בפוסט זה אני רוצה לברר מדוע אמירה זו, שאנו יצורים תופסים, היא כה חשובה למכשפים.
הקטע הבא לקוח מ"מעברים קסומים":
"הנחת היסוד של הכישוף," אמר לי דון חואן יום אחד, "שהתגלתה על ידי השמאנים מהשושלת שלי שחיו במקסיקו בימי קדם היא שאנחנו יצורים תופסים [we are perceivers]."
(עמוד 71)
בהמשך, באותו עמוד, הוא חוזר ומדגיש זאת:
"הוא [דון חואן] חשב שהשלב הראשון של האבולוציה [ההתפתחות] הוא קבלת הנחת היסוד שבני אדם הם יצורים תופסים [perceivers, בעלי יכולת תפיסה, התפיסה היא ממהותם, התפיסה היא עיקר עיסוקם]. זה לא היה דיבור מיותר [redundancy, שאינו מחדש דבר] מצידו להתעקש ללא הרף שצריך לעשות את זה [לקבל את הנחת היסוד הזו] לפני [שעושים] כל דבר אחר."
(שם)
לכאורה, זו אמירה טריביאלית. כל ילד בגן יודע שאנחנו תופסים [רואים, שומעים, מריחים...].
קסטנדה אפילו מבטא את העמדה הזו קצת אחר כך כשהוא מגיב להנחת היסוד ההיא:
"אנחנו כבר יודעים שאנחנו יצורים תופסים. מה עוד אנחנו יכולים להיות?" הייתי אומר במחאה בכל פעם שהוא התעקש [לחזור על כך].
(עמוד 71)
תגובתו של דון חואן:
"חשוב על כך!" הוא היה עונה בכל פעם שהתאוננתי. "התפיסה ממלאת רק תפקיד קטן בחיינו, ועם זאת, הדבר היחיד שאנחנו, וזו עובדה שאיננה מוטלת בספק, הוא שאנו יצורים תופסים [we are perceivers].
(שם)
הרעיון נמצא גם ב"קוראי האינסוף". שם הוא נקרא "הנחת היסוד הראשונה של דרך הלוחמים". ההנחה שם מנוסחת מעט אחרת: ‫‪WE‬‬ ‫‪ARE‬‬ ‫‪PERCEPTORS‬‬.
לדעתי, יש כאן דגש על היותנו מכניזם שעיסוקו בתפיסה, מכונות תפיסה.
ההסבר שם, כמו לדעתי כל ההסברים להנחת יסוד זו, הולך סחור סחור ואינו אומר את הדברים בפשוטם. כל ההסברים מבלבלים את הקוראים. ההסבר שם הוא:
[הנחת היסוד] "מתייחסת לעובדה שאנו אורגניזמים שהאוריינטציה הבסיסית שלהם היא תפיסה. אנחנו ישויות תופסות, ולפי המכשפים, זהו המקור היחיד שעליו ניתן לבסס את היציבות שלנו ולהשיג את האוריינטציה שלנו בעולם".
(עמוד 13)
וישנו הסבר נוסף בהמשך:
"לטעון שאנחנו ישויות תופסות הוא ניסיון מצד המכשפים לדחוף אותנו חזרה למקור שלנו; לדחוף אותנו חזרה למה שאמורה להיות העמדה המקורית שלנו: תפיסה" (עמוד 14)
בהמשך הטקסט מסביר קסטנדה מדוע הוא בחר להשתמש במילה perceptors:
"השימוש במילה perceptors בא במקום perceivers. זו לא הייתה טעות, אלא השאיפה להרחיב את השימוש במונח perceptor שבשפה הספרדית, שהוא פעיל מאוד, בכדי לרמוז באנגלית על החשיבות שבלהיות תופס."
(עמוד 37)
אני סבור שמשמעות הנחת היסוד הזו היא שכל עיסוקנו הוא תפיסה. אנו לא יצורים הולכים, בונים, הורסים, מדברים, צוחקים, אוכלים... אלא רק יצורים תופסים. כלומר, אנו תופסים אותנו כאוכלים, כרצים, כבונים, מדברים... אבל אנחנו לא באמת עושים זאת.
כשחושבים על כך במונחי נקודת המאסף, שזה הרובד הכי בסיסי שלנו, זה עוזר להשתכנע, כי ברור שאנו בסה"כ נקודות מאסף, וכל מה שעושה נקודת מאסף זה תפיסה ועיבוד של התפיסה. הנקודה לא אוכלת, לא צוחקת, לא שוחה...
==============================
5.6.23

הפונקציה המשנית של איברי המין של הגברים
====================================
ראשית, תיקון של טעות אנוש ב"מעברים קסומים" עמוד 71: בפיסקה המתחילה ב"בפעם אחרת הוא" שורה שניה: "לסייע להן להיכנס לתחום התפיסה הטהורה [היא ראייה של אנרגיה] , ולא "תחום עיני הטורף".
טעות של עין שכנראה קפצה בטעות לפיסקה הקודמת.
הפונקציה הראשונית של איברי המין של גברים ונשים היא רבייה. ונראה לי שהציווי המקראי "פרו ורבו ומלאו את הארץ" מבטא את הפקודה להשתמש באיברי המין בפונקציה הזו שלהם.
הדברים בפוסט זה מתייחסים לנאמר במבוא לפרק "הסדרה [של התרגילים] לרחם" (עמוד 70 ואילך), אלא אם כן נאמר אחרת.
בספרי החבורה נאמר שהרחם היא איבר חלימה נפלא, ושהיא יתרון עצום שיש לנשים, כי לגברים אין איבר שיכול להכניס אותם לחלימה בכזו קלות. כאן, ב"מעברים קסומים", הרחם מתוארת כאיבר הממלא את תפקיד נקודת המאסף [ולכן אפשר לשער שהרחם הוא מקום נקודת המאסף אצל נשים, כשאצל הגברים הנקודה נמצאת מאחורי השכמות במרחק זרוע. על כן, הרחם הופך את הקליטה האנרגטית של העולם לנתונים חושיים ואחר כך מעניק להם אינטרפרטציה. התוצאה הסופית, כמו של כל נקודת מאסף, קרויה תפיסה [perception].
איבר המין הגברי שונה לחלוטין מהרחם, כי לא יכולה להתרחש בו שום אינטרפרטציה של נתוני חושים, משום שהאיבר תלוי מחוץ לחלל הגוף [hang outside of the cavity of the body]. כשהרחם מתפקדת בפונקציה המשנית שלה, כאיבר של תפיסה ועיבודה, או כאיבר חלימה, היא הופכת מאיבר של רבייה לכלי של התפתחות [אבולוציה]. (עמוד 72)
הפונקציה המשנית של איברי המין הגבריים קרויה על ידי המכשפים "תמיכה להתפתחות" [evolutionary support], מעין קרש קפיצה המטיל [catapults, כמו אבן מבליסטרה] את הגברים לביצועים פאראנורמליים [extraordinary, בלתי רגילים] של מה שקרוי "כוונה בלתי כפיפה" [unbending intent, החלטיות נחושה], או [במילים אחרות] תכלית וריכוז בראש צלול [clearheaded purpose and concentration]. (עמוד 73)
.
לדעתי, זה מסביר את ההיעדרות (הכמעט טוטלית) של המושג "כוונה בלתי כפיפה" מספרי הנשים [ספרי טאישה ופלורינדה].
לדעתי, הגברים מספקים את ההתכוונות, ונשים את הקיבוע של מה שאליו כיוונו הגברים. כלומר, הן מספקות את עיבוד התפיסה, כלומר יצירת חוויה של עולם, של מה שהגברים כיוונו אליו.
דון חואן טוען שבבסיס האבולוציה נמצאת ההתכוונות. חלק הדינוזאורים פיתחו כנפיים כי הם התכוונו לעוף והם בחרו את הפיתרון הזה לתעופה, שאינו הפיתרון היחיד האפשרי. מטוסים הם חיקוי של הפיתרון שבחרו הדינוזאורים לצורך תעופה. מאז הדינוזאורים כולם שבויים בפיתרון זה. לדעתו, מאז כנראה אף אחד לא התכוון לתעופה באופן אחר.
אצל המכשפים, ההתכוונות נעשית ממצב של שקט פנימי.
הפרשנות שהצעתי לגבי חלוקת התפקידים בין גברים ונשים בהקשר לאבולוציה נתמכת על ידי האמירה של דליה לפלורינדה ב"להתעורר אל החלום", שתפקיד ההובלה, [leading, ההכוונה] הוא בידי הגברים.
ולסיום, תהייה: האם רוח הדברים רומזת שהגבר באקט המיני קובע את מין הילוד ואת שאר תכונותיו, או לפחות יכול בעיקרון לקבוע אותן באמצעות התכוונות?
הסיפור על האקט המיני שבו נוצרה טאישה ["כמתואר ב"מעבר המכשפים"] מראה שהלך הרוח של האב באותו אקט, היותו נרדף, קבע במידה רבה את תכונותיה.
התהייה הזו מניחה שההתכוונות, שהיא מאפיין גברי, כנראה, מתבטאת, או עשויה להתבטא, גם כאשר איברי המין של בני הזוג פועלים בפונקציית הרבייה שלהם.
===============================
יש לשייקה אופיר מערכון "אבו אל בנאת" שבו כאילו אומר לו הרופא "הגבר הוא הקובע את מין הילוד". אני מנחש שיש דיעה פולקלוריסטית כזו, ואם כן אז ייתכן שההסבר לה נמצא בהשקפה הטולטקית, כלומר שההתכוונות היא בידי הגבר.

מוסיקה

ניק שפילברג בגירסתו היפה והשמחה ל"עלי שלכת". מאד מיוחד.

====================
6.6.23

שאלה שנשאלה בפייסבוק ותשובתי לה:
האם לדעתכם ניתן להקביל את הלכי הרוח של הייקוש לסגולות הלוחם (להוציא הרצון)?
למשל: עורמה ומשמעת חוסר רחמים ושליטה סבלנות ועיתוי אורך רוח ומתיקות

תשובתי: לדעתי, סגולות הלוחם: control, discipline, forbearance, timing, and will. מיושמות במאבק בחשיבות העצמית באמצעות רודן קטן. לעומתן, 4 הלכי הרוח של הייקוש ruthlessness, cunning, patience, and sweetness מיושמים לצורך ייקוש עצמי: זעזוע של נקודת המאסף, הנעתה ממקומה וקיבועה במיקום החדש. הייקוש הוא שלב מתקדם יותר, ומבוצע אחרי שהחשיבות העצמית רוככה מאד (נוצחה). כלומר, החשיבות העצמית מקבעת את נקודת המאסף במקומה, ולכן דבר ראשון צריך להחלישה, ורק אחר כך להניע את הנקודה באמצעות רצף זעזועים שיוצרים אפקט מצטבר של תנועה ליעד מסויים. . בהסתכלות כזו, אין טעם להשוות את קבוצות המרכיבים האלה זו לזו. מה גם שברור שיש מרכיבים שאין להם זכר בקבוצה השנייה, לדוגמה: מתיקות [הכוונה כנראה לחביבות, נחמדות]. . אני נוטה לחשוב שכל סגולות הלוחם יחדיו הן מרכיבים של המרכיב הראשון של 4 הלכי הרוח של הייקוש: חוסר רחמים.
========================= 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה