יום שני, 15 במאי 2023

ברוך בורא חלאות

אם לא בירכתם את הברכה הזו עד היום, כדאי שתתחילו.
כך לפחות ממליץ הפוסט הזה.

הפוסט טוען שמצב שבו פני האדמה משמשים משכן לאנשים טובים בלבד, ללא חלאות מהסוג הרודני, כאלה שמוצאות סיפוק בשליטה וסדיזם, הוא עולם שאינו רצוי מבחינת הטולטקים.
זה לא אמור להפתיע אותנו, אחרי שקראנו שעבור הרואים החדשים, המצב אחרי שהכובשים הספרדים כבשו את ארצות הילידים באמריקה, ועשו בהם ככל העולה על רוחם, היה מצב נפלא, סוג של גן עדן טולטקי.
מכיוון שהלוחמים הטולטקים זקוקים לרודנים קטנים, הם לא נאלצו לחפש אותם. לפניהם היה שפע עצום.
הרודנים הקטנים, איפשרו, או אילצו [ע"ע "עידוד" אצל הורור-ביץ], את הלוחמים לפתח את תורת הייקוש, שביסודה היא מלחמה בחשיבות העצמית.
טענתי בעבר, ומתוך רחמים על הקורא לא אחפור על כך, שלדעתי הלוחם מזין את חשיבותו העצמית המפלצתית, שאינה יודעת שובע, של הרודן הקטן בחשיבותו העצמית שלו, של הלוחם. ברמה הגלויה, ההתרפסות שלך בפני הרודן מגדילה את החשיבות העצמית שלו ובו זמנית מקטינה את שלך.
אבל, טוען דון חואן, ישנו שימוש נוסף שהם עושים ברודנים קטנים:
"הרואים החדשים השתמשו ברודנים קטנים," אמר דון חואן כשהוא נועץ בי את מבטו, "לא רק כדי להיפטר מהחשיבות העצמית שלהם, אלא כדי לבצע את התימרון המאוד מתוחכם של הוצאת עצמם מהעולם הזה. אתה תבין את התימרון הזה כשנמשיך לדון בשליטה במודעות."
("האש מבפנים" עמוד 36)
אני חושב שהשימוש הנוסף הוא במסגרת מסירת ההעתק שלך לנשר כתחליף לעצמך, ולכן זה לא מקרי שהרודן הקטן בסיפורו של דון חואן מת בסוף (בבעיטת סוס).
מכיוון שהשימוש הזה ברודן קטן הוא הכרחי בדרכם של הרואים החדשים המבקשים את החירות, יש לראות את ריבוי החלאות בינינו כמתנה; בלעדיהם לא יוכלו הרואים החדשים להשיג את החירות.
בחישוב זריז, נראה שאנו זקוקים לחלאה אחת לכל לוחם אור, כלומר נדרש ש- 50% מהאוכלוסיה תורכב מחלאות.
עושה רושם שהנשר, בטובו ובנדיבותו, נתן לנו ספייר. נראה שהוא הלך רחוק מדי עם ה"כחול אשר על שפת הים". 🙂

מוסיקה
שיר מקסים.מילים: נתן יונתן.לחן: נחום היימן.

אל הנער שבי, התמים,
שימצא באחד הימים
את בגדי הפזורים על החוף

===============================16.5.23
ההכרזה הפומבית על משימתו של קסטנדה כנגואל
======================================
המשימה של קסטנדה כנגואל החדש היא להניע את נקודת המאסף של האדמה [Earth]. והיא מתבררת לקוראים רק ב"מפגשים עם הנגואל".
"האם אתה יכול לספר לי מהי המשימה שהנגואל חואן מטוּס הטיל עליך?" שאלתי.
קרלוס הביט בי במבט מופתע.
בדרך כלל הוא היה מסתיר את תשובותיו בין המילים, או משחרר אותן לאט לאט לאורך שיחותיו, אבל הפעם הוא שינה את הטקטיקה.
הוא אמר לי שהשאלה שלי היא כל כך יוצאת דופן, שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לקחת אותה כסימן. אבל התשובה היא כה אישית שהוא יוכל לומר לי אותה רק במקום מתאים. לכן, הוא הציע שנפגש למחרת ב'קפה טַקוּבָּה'* - אחת המסעדות האהובות על דון חואן.
לאחר ארוחת הבוקר, אמר לי קרלוס בנימה חגיגית שאני צריך להשתיק את הדו-שיח הפנימי שלי, כי אנו עומדים לבקר במקום קדוש, בו נקבר לוחם מפורסם של העת העתיקה. הוא הוסיף כי יום זה הוא מושלם לכך, כי מאז עלות השחר, ערפל כהה תלוי מעל העיר.
"ומשום שהכול הפך מאיים [sinister - 'לבשר רעות' וגם צד שמאל], [לכן] הסימנים שלנו היום יבואו מהשמאל."
(עמוד 211)
----------------
* - קפה טקובה [‫‪Tacuba‬‬] שליד הכנסייה הגדולה במקסיקו סיטי. האם הוספתם אותו לרשימת האתרים שלכם? 🙂
"נכנסנו דרך הדלת הקטנה הקבועה בדלת-הצד היפה של הקתדרלה של מקסיקו, ונכנסנו אל האולם המרכזי הענק של הכנסייה. באופן מיידי ניגש קרלוס אל מבּוּע המים הקדושים, הרטיב את אצבעותיו והצטלב. נדהמתי מהמיומנות של תנועותיו. נראה היה כאילו הוא נוהג ללכת לכנסייה.
כשהוא הבחין בסקרנותי, הוא הסביר כי לוחם צריך לכבד את כל המוסכמות, ובמיוחד אלה של מוסד כמו הכנסייה הקתולית, אשר שימשה מקלט למכשפים במשך מאות שנים.
התיישבנו על הספסלים באולם המרכזי של הכנסייה ושתקנו במשך זמן מה.
(עמוד 211)
.
הפוסט ואני טוענים שהשאלה של ארמנדו הייתה אות לקסטנדה - מהרוח כמובן - שעליו להודיע ברבים על המשימה הזו, שרק הוזכרה ב"מתנת הנשר", אבל לא נאמר שם מהי.
ידע [טולטקי] אינו נמסר בכל מקום, אלא במקומות עוצמה. דון חואן אומר לקסטנדה שהוא ישיב לו על שאלה מסויימת כשהם יגיעו למקום עוצמה.
הקתדרלה הגדולה במקסיקו סיטי מוזכרת כמה פעמים בספרי החבורה.
האם המקום שבו הם התיישבו הוא מקום עוצמה?
לא בהכרח, ולדעתי, סביר מאד שלא, ובדיוק מסיבה זו הוא מכריז על המידע הסודי הזה שם, כלומר שם הוא מגלה לעולם את המידע הזה, כי שם לדעתי ישנה נוכחות חזקה של המערכת הטפילית, כלומר של המערכת המורכבת מהמיינדים הזרים.
כלומר, לדעתי, קסטנדה מגלה ומפיץ את המידע דרך ארמנדו שיכתוב על כך, אבל גם באופן ישיר כהכרזה, בדיבור בקול באותו אולם.
מדבריו של קסטנדה בקטע הנ"ל עולה הרושם שבחשיפת המידע באותו המקום הוא גם משלם חוב לכנסייה ששימשה מקלט למכשפים כנגד הכובשים הספרדים.
-------------------------------------
הערת אגב: קשה להתעלם מהמחשבה שהכובש הספרדי השמיד את הילידים בעיקר בגלל אמונותיו שמקורן בנצרות, כלומר בשליחות הכנסייה, ומצד שני היא זו שגם מספקת מחסה למכשפים מפני שליחיה.
--------------------------------------
לבחירה במקום זה יש גם מרכיב אישי - לקסטנדה ו/או לארמנדו. לארמנדו כי שם בקריפטה של הכנסייה הוא מפגיש אותו מיד לאחר מכן עם מורו לעתיד של ארמנדו, מפגש שבספרו השני "סודו של הנחש עטור הנוצות" ישנם פרטים רבים נוספים על אלה שבספרו הראשון, פרטים הנוגעים למה שאירע שם בקשב השני.
מהי המשמעות האישית של המקום עבור קסטנדה? קשה לדעת, אבל די ברור שהמקום שימש תחנה חשובה בדרך הלוחם שלו.
===============================17.5.23
"לא לעשות את מה שאתה יודע איך לעשותו, זה המפתח לעוצמה"
================================================
האמירה הזו מופיעה ב"מסע לאיכטלאן" עמוד 179. כמה שורות משם בהמשך הוא מוסיף:
"הצעד המכוון [deliberate, המודע, ביודעין] הראשון לאגירת עוצמה אישית הוא לאפשר לגוף לא-לעשות [to not-do, אי עשייה]."
הדוגמה שם היא: להתבונן בעלים של עץ זו עשייה, אבל להתבונן בצללי העלים או בחללים שבין העלים זוהי אי עשייה. הייתי אומר שמדובר כאן בעשייה של התבוננות בעץ לעומת אי-העשייה של התבוננות בעץ.
הוא מנחה את קסטנדה להתחיל בצללי העלים של ענף אחד ובהדרגה להרחיב את המבט שיכלול לבסוף את כל העץ, כלומר את כל הצללים של העלווה שלו.
אני חושב שההרחבה הזו של המבט מבלי לגלוש חזרה לעלים היא תרגול באגירת עוצמה. קל לנו להתמקד בצל אחד או בצללים אחדים, אבל להגדיל את מספרם ואת היקף המבט זה קשה יותר.
הרווחים והצללים שבין העלים לא מעניינים אותנו, ולכן איננו מעניקים להם תשומת לב. החברה מלמדת אותנו מה חשוב ומה לא חשוב, ועלים לעומת צלליהם הם דוגמה אחת לכך. אי-עשייה מאופיינת לדעתי בכך שתשומת הלב מועברת אל מה שלומדנו לחשוב שהוא חשוב.
לפני שקסטנדה מבצע את אי העשייה של ההתבוננות בעץ, דון חואן משליך את המחברת שלו רחוק לתוך השיחים.
אחרי ההתבוננות, אחרי שקסטנדה מצליח לראות את כל צללי העץ כיחידה אחת, הוא שולח אותו בדחיפה קלה למצוא את המחברת. הוא מורה לו לתת לעוצמה [האישית] שהוא צבר להנחות אותו אל המחברת שלו האבודה בשיחים. קסטנדה הולך ללא מטרה [aimlessly] ואז מגיע אל המחברת.
ההסבר של דון חואן הוא שמכיוון שגופו של קסטנדה היה שרוי באי-עשייה במשך שעות, הוא הלך ישירות אל המחברת.
שימו לב שבתרגום העברי כתוב שהוא הלך למקום שבו נמצאת המחברת ולא אל המחברת. אנחנו כבר לא יכולים לקבל אי דיוקים כאלה, כי כבר איננו קוראים את הספרות הזו לשם ההנאה-גרידא שבדבר, ?do we
למה חשוב כאן הדיוק?
כי מה שמשך אותו הוא כנראה המחברת ולא מקומה של המחברת. הדברים בעולם הכישוף מחוברים באמצעות קווי אנרגיה, ולכן זה משנה מהו החיבור הדומיננטי: החיבור לאותו מקום או החיבור למחברת. הטקסט אינו מזכיר את מקום המחברת, אז למה שהקורא העברי "יזכה" לתוספת זו?
איך העוצמה האישית מצאה את המחברת בשיחים? האם העובדה שקסטנדה קשור רגשית אל המחברת היא חשובה? האם חשובה העובדה שכתוב בה ידע של הרוח?
לדעתי, כי הכפיל שלנו יודע על כל פרט שנמצא במרחב התפיסה שלנו, עד האופק. ולכן הוא יכול להנחות את דון חואן למזון בסביבה, ולהתריע מפני סכנות וגורמים עוינים בסביבה ("יקוש עם הכפיל"). לכן הוא יודע היכן נמצאת המחברת. עוצמה אישית בעצם מאפשרת לנו להיות מונחים על ידי הכפיל.
המאפיינים הנוספים של המחברת שציינתי עשויים לדעתי לעזור באיתור המחברת, אבל חשיבותם משנית.
===============================18.5.23

האבן המזמרת והעיירה נוגאלס
======================
ב"יקוש עם הכפיל" טאישה יוצרת חיבור עם אבן לבה ומקבלת ממנה מידע רב.
אדגר קייסי, רואה הנסתרות האמריקאי שנולד בסוף המאה ה-19, מכנה את המינרל הקרוי לאפיס, או לפיס, [Lapis] האבן המזמרת. הוא טוען שלאבן סגולות הכוללות יכולת ריפוי ותיקשור.
הוא מספר שהוא קיבל קריאה רוחית להגיע למחצבה של לאפיס באריזונה ואחר כך למחצבה כזו בנוגאלס, מקסיקו. שם הוא חווה אירועים פאראנורמליים. מידע על כך אפשר למצוא בלינק הבא:
נוגאלס היא עיירת גבול בין ארה"ב ומקסיקו, עיירה שחציה נמצא בארה"ב וחציה במקסיקו. שם, בצד האמריקאי, פגש קסטנדה לראשונה את דון חואן לראשונה בתחנת האוטובוס.
לאפיס היא אבן בצבע כחול, והיא עשויה מכמה מינרלים, ביניהם נחושת. בישראל כרו את המחצב כבר בתקופות הקדומות במכרות תמנע, והאבן קיבלה בימינו את השם "אבן אילת".
המכשפים משתמשים בגבול שבין ארה"ב ומקסיקו כגבול שבין הקשב הראשון והקשב השני [נאמר ב"להתעורר אל החלום", אם אינני טועה], ומעבר הגבול בנוגאלס מוזכר לא מעט בספרות.
בנוגאלס המקסיקנית ישנו כנראה בית למכשפים. לשם לקח דון חואן את קסטנדה למבחן עם סילביו מנואל וויסנטה, בו נקשרה לצווארו רצועה לוחצת ("כח השקט").
הבית נמצא ב"שדרות השמימה 1573" [1573 Heavenward Avenue]. קסטנדה חושד שאין באמת רחוב עם שם כזה.
לדעתי, אפשר להגיד ש"שדרות השמימה" הוא כינוי הולם לדרך אל החירות של הטולטקים, אם כי הדגש אצלם הוא אל-בטן-האדמה [שאולה?].
מה לגבי מספר הבית? הוא מדיף ריח של תאריך.
בדקתי, המספר אינו מופיע במפורש בספרים באף מקום נוסף. אולם הוא מציין בדיוק 150 שנה לפני 1723, השנה שבה הופיע הממרה את המוות באופן פיזי בעולם לפני הנגואל סבסטיאן, ומאז קיבלה השושלת של דון חואן תפנית משמעותית.
בדקתי בזריזות בוויקיפדיה אירועים עולמיים משמעותיים שאירעו בשנה זו, וגם לידות ומיתות של אנשים חשובים. שום דבר מהם לא צד את תשומת לבי.
אולי התאריך הוא משמעותי רק למכשפי השושלת, ולכן אין סיכוי למצוא אותו בוויקיפדיה, כפי שלא נוכל למצוא בוויקיפדיה איזכור להופעתו של הממרה את המוות. 🙂
===============================19.5.23
הללא-רבב כתיעול מחדש של אנרגיה
===========================
הקטע הבא, הלקוח מ"האש מבפנים", מדבר על כך:
"אז אמר דון חואן שברשימות המלאי האסטרטגיות שמכינים הלוחמים [רשימות המכילות את אופני ההתנהגות שאינם חיוניים, לא לקיומנו ולא להרגשתנו הטובה, כלומר רשימת ההתנהגויות שיש להיפטר מהן (עמוד 24 למטה)], בולטת החשיבות העצמית כפעילות הצורכת את כמות האנרגיה הגדולה ביותר, ומכאן נובע המאמץ שלהם לעקור אותה מן השורש.
"אחת ממטרותיהם [concerns] הראשונות של הלוחמים היא לשחרר את האנרגיה הזו כדי להתייצב איתה אל מול הלא-ידוע [to face the unknown with it *]", המשיך דון חואן. "פעולת התיעול מחדש [rechanneling] של האנרגיה הזו היא חוסר-הרבב [היות ללא-רבב]."
(עמוד 15)
* - לדעתי, ישנה אפשרות נוספת לתרגום משפט זה היא: להעניק פנים באמצעות אותה אנרגיה ללא ידוע. הפירוש המוזר-מאד הזה משרת את הטענה הפרשנית שאני הולך להציע בפוסט זה.
[הפירוש הלשוני הזה הוא תוצאת לוואי של הפרשנות, לא הטריגר לה. לא שזה חשוב 🙂   ]
הפוסט רוצה להציע את הרעיון שלא מדובר פה על כמות אנרגיה מסוימת ששוחררה ועתה היא עומדת לרשותנו לכל שימוש שנחליט לעשות; זה לא כאילו ששחררנו 5 ג'אוול של אנרגיה פיסית ואנו יכולים לבצע איתה כל עבודה פיסית שנרצה, אלא מדובר באנרגיה שיש לה שימוש: אנרגיה המשמשת להזדהות.
אנו לוקחים את החשיבות העצמית ומסיטים אותה מהעצמי הרגיל לעצמי אחר, כלומר לכפיל. שחרור אשר משולב באחיזה חדשה, ולכן הוא מתאים להיקרא "תיעול מחדש".
הכפיל הוא העצמי האמיתי והוא נמצא בתחומי הלא-ידוע, כלומר הוא איננו חלק מהעולם הידוע, מהקשב הראשון. הוא נמצא מעבר לעולם [טרנסצנדנטי].
מה זה אומר ברמה קונקרטית יותר?
שישנה אנרגיה המשמשת לצורך הזדהות, כלומר לצורך זיהוי עצמי עם משהו, ואותה אנו מתעלים למושא אחר, אשר נעשה מתוקף פעולה זו, או, במקרה של הרואים החדשים, ללא תלות בפעולה זו, לעצמי.
ייתכן מאד שכל שחרור אחיזה בעצמי השקרי הוא באופן אוטומטי אחיזה רבה יותר בכפיל. כלומר, איננו צריכים לתעל, אלא רק לשחרר. התיעול הוא אוטומטי, תנועה טבעית, חזרה למקור, לעצמי המקורי. לדעתי זה נרמז במושג "תיעול מחדש", כלומר מחדשים את הישן, את התיעול הישן, המקורי.
במילים אחרות: אנו מצמצמים יותר ויותר את ההזדהות שלנו עם העצמי הרגיל, ואם איננו מעניקים אותה - את ההזדהות - למושא כלשהו, כלומר לא ממציאים לעצמנו זהות חדשה, אז באופן אוטומטי הכפיל זוכה להיות העצמי.
זוהי הצעה פרשנית. הרהור בפרהסיה 🙂
לא אעלה על המוקד בשבילה.
********************
ככלל, לדעתי אפשר לומר שדרך הלוחם אינה נלחמת בדחפים, אלא מטה את הדחפים לעבר מושאים ראויים יותר מהרגילים, שתי דוגמאות:
- לא נאבקים בדחף לאספנות, אלא מסיטים אותו מאספנות של חפצים לאספנות של אירועי האלבום של הלוחם, האירועים הראויים להיזכר.
- הלוחם אינו מתנזר מדבר, הוא ממיר את התאווה [crave] הרגילה שלו לתשוקה שקטה [silent lust]
בדיון כאן, אין התכחשות לחשיבות העצמית, אלא למושאה הרגיל, ומעניקים את החשיבות העצמית, ממקדים את אנרגיית ההזדהות, במשהו אחר (בכפיל).
===============================נצטרך פה קסם
מוסיקה
המשך הפוסט:
לרעיון אודות הניידות של העצמי, האפשרות לשנות את מושא ההזדהות העצמית, יש אחיזה בספרות: דון חואן מורה לקסטנדה להרחיב את האני שלו, כך שהוא יכלול גם את לה-גורדה.
פירוש הדבר שעליו לדאוג לרווחתה באותה מידה שהוא דואג לרווחתו.
================== 
20.5.23

"אלה קרבנות, לא לוחמים"
====================
האמירה הזו של דון חואן נאמרה ב"האש מבפנים", בשיחה על הרודנים הקטנים:
"אנחנו יודעים ששום דבר לא יכול לחשל את רוחו של לוחם כמו האתגר של התמודדות עם אנשים בלתי אפשריים [impossible people] [הנמצאים] בעמדות כוח. רק בנסיבות כאלה יכולים לוחמים לרכוש את הפיכחון והשלווה לעמוד בלחץ של הבלתי ניתן לידיעה [עמידה כזו היא ההגדרה ל"משמעת" ב"צדו הפעיל של האנסוף"]".
חלקתי עליו נחרצות. אמרתי לו שלדעתי רודנים יכולים רק להפוך את קורבנותיהם לחסרי אונים או להפוך אותם לברוטליים כמו שהם עצמם. ציינתי שנעשו אינספור מחקרים על ההשפעות של עינויים פיזיים ופסיכולוגיים על קורבנות כאלה.
"ההבדל נמצא במשהו שהרגע אמרת," הוא השיב. "אלה קורבנות, לא לוחמים."
(עמוד 27-28)
שתי התוצאות שמתאר קסטנדה, על סמך מחקרים: הפיכה לחסרי אונים, או הצטרפות לשורות הרודנים, שניהם מצבים של תבוסה בהתמודדות איתם. כלומר, קרבנות שלהם.
אפשר לומר שהלוחמים הטולטקים שוב מצאו פתח סמוי במקום שאחרים לא יודעים אודותיו: פתח של לא-זה-ולא-זה: לא להצטרף לרודנים, ולא להצטרף למובסים, כלומר להביס אותם (מבלי להיות כמוהם, כי פירושו תבוסה, היות קרבן).
הערת אגב: פתח סמוי אחר שהם מצאו, והוא מתואר בספרות במפורש כפתח סמוי, מתייחס למוות: הם גילו שאפשר לנצח את המוות [שהוא היריב הראוי היחיד במגרש הקרוי "חיים"]. כלומר, אין הכרח למות, אם מוותרים על המודעות לעולם הזה, כולל זיכרונות, מחשבות, אחיזות, וכל מה ששייך לעולם הזה. כמו שקסטנדה אומר ב"מפגשים עם הנגואל": עלינו לצאת מהעולם כפליטים: במנוסה וללא רכוש.
************************ 
הערת אגב:
לחובבי המקרא: היציאה מהעולם כפליטים, ללא רכוש, היא ההיפך מההבטחה של יהוה לאברהם שצאצאיו ייצאו מארץ עבדים ברכוש גדול.
אם חציית ים סוף היא מעבר אל העולם האחר, או חירות מהעולם הזה, היציאה ברכוש גדול לא מסתדרת עם זה.
====================
21.5.23

המלווה - אירוע או אדם?
===================
הקטע הבא לקוח מ"יקוש עם הכפיל":
[קסטנדה:] "תיארתי לו [לדון חואן בטלפון] שלרקס ג'ונס [האסיסטנט באוניברסיטה שאותו פגשה טאישה] נמאס משאלותייך והוא העביר אותך אליי. כפי הנראה, זה היה אות [‫‪omen‬‬]."
"למה אתה מתכוון ב'אות'?"
"דון חואן אמר שדברים לעולם לא מגיעים אלינו ישירות; שתמיד צריך להיות מלווה [‫‪usher‬‬, מוליך] אשר פותח את הדלת, ואם לא נקפוץ באותו הרגע בדיוק, הדלת תיסגר ולעולם לא נדע מה עשוי היה לקרות."
קרלוס הביט עליי ברצינות.
"אתה מתכוון שרקס ג'ונס הוא סוג של מלווה?" אמרתי מבולבלת.
הוא הנהן
.
(עמוד 23)
"המלווה" הוא שמו של פרק ב"צדו הפעיל של האינסוף". שם מדובר על אירוע בעבר שההיזכרות בו, בניסוח שלי: מלווה אותך אל האירוע עצמו [במושגים הרגילים: מסע לעבר], כלומר הוא כבר לא בבחינת היזכרות בלבד.
מהו האירוע המלווה של קסטנדה?
הטקסט לא מספק לנו תשובה קלה וברורה לשאלה זו. הוא מספר לנו על אוסף אירועים מילדותו של קסטנדה, אוסף האינטראקציות שלו עם קרימינל והימורים הקשורים למשחק הביליארד. דון חואן אומר שמלווה הוא אירוע [ככל הנראה, לא אירוע יחיד. התרגום העברי מטעה בנקודה זו], אבל אני תוהה [שוב בפרהסיה] אם הגורם הפעיל באירוע כזה איננו אדם המשמש שליח במצוות הרוח, המוליך/מלווה אותנו אל משהו חדש.
במקרה של קסטנדה: הסבא שלו, שקלט את מצב העניינים שבו קסטנדה היה מצוי באינטואיציה [בספרות שלנו פירושה ידע שקט, ידע שמקורו ברוח], וליווה או שלח את קסטנדה לעיר אחרת. כתוב שלח, אבל גם כתוב שהוא עבר ראשון לשם, כך שנראה שכותב הטקסט, הרוח, מתחמקת מלעזור לנו לזהות אותו כמלווה.
בתחילת אותו הפרק נזכר קסטנדה, זיכרון שגם אותו גורם כלשהו בתוכו הסתיר ממנו, כמו את הסיפור עם הקרימינל והביליארד. בזיכרון זה, חברה של חברתו גרמה להם לבקר באוניברסיטת UCLA, שלקסטנדה הייתה זו היכרות ראשונה עם המקום, ביקור שגרם לו להחליט שהוא ילמד שם, ואנו יודעים שזה הציב אותו על מסלול חיים גורלי לכל המשך חייו. בהמשך, במסגרת היותו סטודנט והתעניינותו באנתרופולוגיה, אנתרופולוג בשם ביל יביא אותו למפגש עם דון חואן בתחנת האוטובוס בנוגאלס [אגוזי מלך 🙂   ]
כלומר, ביל הוא במובהק מלווה.
האירועים הנ"ל שציינתי שייכים לאירועי האלבום של הלוחם.
האם נכון יהיה לשער שכל אירועי האלבום של הלוחם מתאפיינים בכך שיש בהם מלווה אנושי [או בעל חיים כלשהו? לא עולה בזיכרוני דוגמה לבעל חיים, חוץ מהכלב מנפרד שהיה זה שהביא את טאישה לנקודת תצפית שממנה היא ראתה את המוזרות של בית המכשפים]
סילביו מנואל אומר לקסטנדה ב"מתנת הנשר" שבעתיד יפגוש אותו מישהו שיאמר לו, לקסטנדה, מהי משימתו כנגואל. מ"מפגשים עם הנגואל" אנו יודעים שהיה זה איש משבט ילידים במקסיקו שהיה לבוש בתלבושת מסורתית של השבט, והפגישה אירעה במוזיאון לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי. איש זה גם הוא, כנראה, שימש בתפקיד מלווה, שליח של הרוח.
האם סילביו ידע מראש על האירוע הקונקרטי הזה?
לדעתי לא בהכרח. ייתכן שהוא ידע רק שחייב להיות מישהו שישמש כשליח, ואנו יכולים לשער שאם איש זה לא היה מסוגל לשמש כשליח, הרוח הייתה מוצאת מישהו אחר שיעביר את המסר.
והחלק היהודי שבי תוהה, האם משיח איננו רעיון דומה של שליח של הרוח, כלומר מלווה?
רעיון דומה של משיח, מלווה להמונים, מופיע בספרו השני של ארמנדו "סודו של הנחש עטור הנוצות", בו אומר קסטנדה שנגואלים כמוהו העבירו ערים ואוכלוסיות שלמות אל העולם האחר.
***************************
מוסיקה
שיר מ-1974. בגירסה אינסטרומנטלית ג'אזית.


בגירסה הווקאלית המקורית


====================
22.5.23

השכל הזר שלנו אינו טוב להבנה, אלא רק להכנת רשימות מלאי, מיונים
===============================================
הקטע הבא לקוח מ"מפגשים עם הנגואל":
[קסטנדה:] "באמצעות הראייה שלהם, הרואים החדשים גילו משהו מחריד: שההתלהבות של הרואים הקדומים שימשה כמזון לישויות מוּדעוֹת מסוימות - טפילי אנרגיה. בהתחלה, החוזה [contract] בין ישויות אלה ובין בני האדם נראה מועיל מאוד: אנו נתנו להן חלק מהאנרגיה שלנו, והן גמלו לנו עם משהו שהיה אז חידוש: שכל. אבל עם הזמן התברר שהחוזה היה תרמית. השכל טוב רק להכנת רשימות מלאי של דברים, לא להבנתם. כמו כן, יש לו תוצאת לוואי לא נעימה, שנראית לרואים כקרוּם המכסה את הזוהר שלנו: חשיבות עצמית."
(עמוד 204)
למה הכוונה באמירה שהשכל טוב להכנת רשימות מלאי, אבל לא להבנה?
אני חושב שהתשובה רמוזה בקטע הבא, הלקוח מ"צדו הפעיל של האינסוף":
[דון חואן:] "לפני כמה ימים, כששאלתי אותך אם אתה יודע משהו על עננים, נתת לי את השמות של כל העננים ואת אחוז הלחות שאפשר לצפות מכל אחד מהם. היית חזאי אמיתי.
אבל כששאלתי אותך אם אתה יודע מה אתה יכול לעשות עם העננים באופן אישי, לא היה לך מושג על מה אני מדבר.
"לסיווגים [Classifications, מיונים, בספר תורגם "הבהרות"] יש עולם משלהם", המשיך. "אחרי שאתה מתחיל למיין דברים, המיון מקבל חיים משל עצמו [becomes alive], והוא משתלט עליך. אבל מכיוון שהמיונים מעולם לא התחילו כדברים [affairs] מעניקי אנרגיה, הם תמיד נותרים כמו בולי עץ מתים. הם לא עצים; הם רק בולי עץ."
(עמוד 144)
המושג "רשימות מלאי" מופיע בקטע זה במונח "קלסיפיקציות", כלומר מיונים, סיווגים.
להבנה יש דרגות שונות, והדרגה הגבוהה שלה היא השימושיות, השלכות מעשיות. [לחזור כמו תוכי על מה שהמורים שלך לימדו אותך זו הבנה בדרגה נמוכה. להפיק מכך מסקנות, זו דרגה גבוהה קצת יותר, ומסקנות שימושיות חדשות הן הדרגה הגבוהה ביותר]. קסטנדה בעצמו בשיחה עם דון חואן, איפשהו בספרים, מונה, למיטב זכרוני, דרגות כאלה של הבנה.
קסטנדה, עם כל הידע המטאורולוגי המרשים שלו, אינו יודע לעשות בו שום שימוש ישיר, ואפילו אינו יודע על קיומו של ידע כזה.
בספר זה, "צדו הפעיל של האינסוף", נאמר, על ידי האנתרופולוג ביל שהפגיש את קסטנדה עם דון חואן, שישנם מכשפים בעלי יכולת כזו; שמאנים המסוגלים להפוך את עצמם לענן, או לערפל. הוא מכנה אותם cloud shamans. הוא מציין את דון חואן כחבר או כמורה של שמאן כזה.
יכולת השימוש בידע פירושה יכולת לתמרן את התפיסה, כלומר יכולת להניע את נקודת המאסף. רשימות המלאי אינן מעניקות אנרגיה, ולכן הן אינן יעילות לשימוש מעשי, כלומר אינן תורמות להנעת נקודת המאסף. לדעתי, יותר מכך. רשימות המלאי מעצימות את הקיבוע שלנו בהאצלות הרצויות מבחינה חברתית, ולכן מקשות על השחרור שלנו מהן. שחרור התפיסה, כלומר שחרור האחיזה בהאצלות, משחרר אנרגיה לשימושו של המכשף, כלומר להנעת נקודת המאסף, ורשימות המלאי אינן תורמות לכך, שלא לומר מכשילות את השאיפה הזו.
====================
======1222

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה