Free - Althea Rene
.
זורמת.
אנו יכולים בלי בעיה לאמץ את השיר הזה, המבקש את החירות,
can't we ?
*****
סוף השבוע הגיע ואתו פרשת השבוע.
"ויסע" (הארון) כבר היה לנו. "ויעש ויברח" - עוד יהיה.
הפעם נעסוק ב"ויאמר".
אני מתכוון לקול הנַגוּאַל, או קולה של הרוח.
נתקלנו בקול הדיבור הפנימי (דו השיח הפנימי), בקול הראייה, בקול החלימה. הצעתי פרשנות לגבי הקשר שבין שני האחרונים, שיסודה בהנחה שהמחשבה, או הדיבור, היא פַּן של ההאצלות.
אבל האם יש דבר כזה, קול הנגואל?
ככל שאני זוכר, הביטוי "קול הנגואל" המופיע בספרים מציין "בסך הכל" את קולו של דון חואן.
הקורא מובַל שוב ושוב באופן עקיף למחשבה שאין לנגואל קול:
הרוח מדברת אבל לא במילים, ואת הנגואל אי אפשר לתפוש במחשבה...
ועם זאת, אני חושב שיש דבר כזה.
אנו זוכרים מ"צדו הפעיל של האינסוף" שיש בנו שתי נפשות (minds), האחת מדוכאת וקולה כמעט ואינו נשמע, היא הנפש (mind) האמיתית שלנו. הקול שתופש את כל "זמן השידור" הוא הקול של הנפש הזרה, הטפילית.
ומדוע קולה של הנפש האמיתית הוא קולה של הרוח?
לדעתי, כי אנו חלק מהרוח, היא כור מחצבתנו, ממנה קורצנו ואליה אנו שואפים לחזור. המסע אל החירות הוא המסע חזרה אל מקורותינו.
ניחא, השבת עוד מעט נכנסת וזה לא זמן לשליפת חרבות.
מה אומרת הרוח, שנופל על אוזנינו החרשות?
את כל הדברים שאומר דון חואן לקסטנדה; כמות מלל המתפרשת על פני יותר מ-15 ספרים.
לדוגמה:
- אתה מתעקש שוב ושוב לשעמם אותי בסיפורי המסכנות שלך.
- התמכרת כמו בן זונה :)
- השכל שלך לא הוזמן לאירוע.
- האם הבחנת בסנטימטר המעוקב של המזל שצץ הרגע?
וכמובן אינסוף משפטי החוכמה שבספרים.
הדבר היחיד שמעניין את הרוח הוא החירות. כל השאר הן עובדות חסרות משמעות.
לסיכום
קולה של הנפש האמיתית הוא, על פי ההצעה שכאן, קולה של הרוח, או קול הנגואל.
מכיוון שהרוח יכולה להתגלם גם בבני אדם, עשוי להיות לה קול אנושי.
באופן מקרי, דון חואן מופיע בגוף פיסי, אבל אנו יודעים שקול יכול לבוא גם מישות שאיננה פיסית, לדוגמה: הקול הפנימי, אנו שומעים אותו ומעולם לא ראינו את הדובר.
נסיים בקצת תמונות של סלעים משיטוטיי באיזור.
אבן ועליה מאובן, כנראה.
שבת שלום.
**************
www.toltec.co.il
*
אם כן, אם שמעתם קול שאומר דברים כאלה, או קלטתם מחשבה כזו, ייתכן וזוהי הנפש האמיתית שלכם, קולה של הרוח.
השבמחקנתקלנו במושג "הסנטימטר המעוקב של המזל", אותו אירוע חמקמק מאד המופיע בשדה התפישה שלנו, אשר סותר את הידע שלנו אודות טיבו של העולם,כגון: עורב גדול המגיח מבין כפות ידיו הקפוצות של חנארו.
השבמחקאני משער שכל ערוצי הביטוי והתקשורת של הנפש האמיתית (הרוח) אובדים בשטף המידע הטפילי. קולה של הרוח (ובפוסט הצעתי כמה משפטים כאלה) צפוי להיות חמקמק כמו כל התגלות אחרת שלה.
ואם כבר בעניין זה אנו עוסקים, הנה הערה שכמדומני לא העליתי בזמנו:
ב"מסע לאיכטלאן", בפרק על הסנטימטר המעוקב של המזל, בו מסופר על העורב הפורח, קודמת לאירוע זה ההיעלמות של מכוניתו של קסטנדה, ובעקבות כך עומלים דון חואן וחנארו בפרך ומרימים אבנים קטנות כגדולות בחיפוש אחר מכוניתו של קסטנדה תחתם. במשך שעות הם עומלים וקסטנדה מצטרף אליהם, למרות שהוא חשב שזו שטות שמכוניתו תימצא מתחת לאחד האבנים. כלומר: זה לא הגיוני. בעולמנו מכונית גדולה לא יכולה להסתתר מתחת לאבנים קטנות, וגם לא להגיע לשם.
התרגיל המייגע הזה נועד, לדעתי, להשתיק את קול ההיגיון של קסטנדה, ולהכין אותו לקראת מבחן העורב הפורח.
הופעתה של הנפש האמיתית (the true mind) מוזכרת ב"צדו הפעיל של האינסוף" בנוגע להופעת זכרונות חיים מסוימים, וליתר דיוק, חזרה לאותן חוויות עבר.
השבמחקההגעה לחוויות העבר ולא רק לזכרון שלהן היא האפשרות הסודית החבויה בעבודת הסיכום, שרק מכשפים מנצלים אותה.
מסע כזה אל העבר הוא חריגה מתחומי השליטה שהנפש הזרה מתירה לנו, ועל כן הוא התגלות של הנפש האמיתית.
פינת הספרות
השבמחקסיימתי לקרוא ספר לנוער בשם "ערי הזהב הנסתרות" מעט סקוט אודל.
ספר שיצא לאור ב-1966 ולפני שנה יצא לאור בעברית.
הספר מספר על נער בתפקיד משרטט מפות בצבא הספרדי ההולך ומשתלט על מקסיקו. קצת אחרי הגעתו של קורטז ליבשת אמריקה ונצחונותיו על האינדיאנים.
דרך אגב, מי מכונה בספרות שלנו ג'ו קורטז?
קורטז, ההסטורי, התקבל תחילה בחום על ידי האצטקים שחשבו שהנה מתגשמת מול עיניהם הנבואה אודות שיבתו של האל קצאלקואטל מן הים.
קורטז אם כן הוא הופעה שקרית של המשיח? האם גם קסטנדה הוא משיח שקר?
או שהבחירה בשם זה על ידי קסטנדה (או עבור קסטנדה) היא משום שקורטז היה כובש ארצות בלתי ידועות, כובש הבלתי ידוע?
דרך אגב, זהו שמו כלפי פלורינדה הצעירה. ג'ו הוא מלשון חוֹסֶה, כלומר יוסף. כנראה על שם יוסף בעל החלומות, כי פלורינדה היא חולמת.
הספר שייך לסדרת ספרים שתורגמו לעברית בהשראת יוזמה מעניינת: סופרים מתרגמים ספרים. לא שיש בכך משהו חדש, סופרים רבים עסקו בתרגום. ככלל, אני חושב שעדיף שמתרגמים יעשו עבודת תרגום. זו אמורה להיות אומנותם.
הספר חביב מאד.
מה הופך אותו לספר לנוער דווקא?
שמא מעט הציורים הפזורים בו? היעדר ענייני מין? התיאורים המעודנים-יחסית של סצנות קרב?
גיל הגיבור?