סודו של הנחש עטור הנוצות - טפיל האנרגיה

טפיל האנרגיה [The Energy Parasite]

באחת הפעמים הביא האב גרטיאן [Gratian], כומר הקהילה של עיירה סמוכה, אישה זרה עשירה ומשכילה, שסבלה מהתקפי עילפון פתאומיים, כדי שנרפא אותה.

הגברת אמרה שאין לה אמון במרפאים ילידים, אבל היא הייתה אצל המומחים הכי טובים שישנם, ואף לא אחד יכול היה להסביר מה קורה או מה לא בסדר איתה. היא הסכימה לבוא אלינו כמוצא אחרון.

הגעתה עוררה התרגשות גדולה, כי כולם רצו לראות אותה. גם אני הייתי סקרן, אבל מכיוון שהייתי מאוד חדש באומנות המרפאים באותה העת, לא הבחנתי בשום דבר מיוחד כשהתבוננתי בגברת.

דונה סילביה סיפרה לי מאוחר יותר שמה שכל כך זעזע [shocked] את כולם היה שהאישה הזו נשאה 'פגוסטה' [pegoste] שנצמדה [clinging] לאנרגיה שלה. 'פגוסטה' היה כנראה מתואר בטרמינולוגיה של קרלוס כמעופף [flyer] תינוק. הרואים תפסו [ראו] אותו כנקודה חשוכה הלופתת [clutching] את הצד הימני של הגברת וניזונה [מְכַלָּה] מהאנרגיה של האישה המסכנה בצורה כזו, שזה הורג אותה. הוא היה ממתין רק על מנת שהיא תתאושש מעט לפני שהוא היה תוקף שוב. זה מה שגרם להתעלפויות שלה [her fainting spells].

נדרש היה ריפוי מלא של ניקוי בעזרת צמחים ועשן, שבמהלכו היא הוחזקה בבידוד [quarantine], לפני שהגברת הצליחה להיפטר סופית מהטפיל הנצמד.

המטופלת הייתה מרוצה מאד [delighted, מאושרת, שמחה] הן מתהליך הריפוי והן מהתוצאות שהושגו. היא רצתה לשלם כסף עבור השירותים, אבל דונה סילביה לא הסכימה לקבל תשלום. במקום זאת, היא אמרה לגברת שאם היא באמת רוצה להראות את הכרת התודה שלה, מוטב שתתרום לכנסייה של האב גרטיאן, שדאגה ליתומים רבים. וזה מה שהגברת עשתה.

.

*********** סוף **********

מוסיקה

אני בארץ הפלאות

כותבת ומוחקת אהבה
==================

אני מקווה שארמנדו לא יתנגד אם אשחיל איזה הגיג לתוך רצף הפוסטים העוסקים בספרו "הנחש העטור...".

לא קראתי את הספר שבכותרת הפוסט, אם כי לאחרונה קראתי קצת ספרי אהבה. למה? כי קסטנדה אמר ש"המידע שאנו צריכים על מנת להגביר את המודעות שלנו חבוי במקומות שאנו חושבים עליהם רק לעתים רחוקות"    ("מפגשים עם הנגואל", עמוד 27).

(אפרופו, המלצה לספר שנהניתי ממנו: "ללכת בדרכך" - מאת ג'וג'ו מויס)

כידוע, הדרך לצבירת אנרגיה היא לחיות באופן שהוא ללא רבב.

איך עושים זאת?

נלידה אומרת ב"יקוש עם הכפיל" לטאישה: "ללא רבב זה להגיד "היי, תודה וביי", כולם ברגע אחד באמצעות הפעולות הנהדרות שלך" (עמוד 430).

אני מציע את הפירוש שלמעשה מדובר כאן בעבודת סיכום בזמן אמת, לא בדיעבד. כלומר, אנו פוגשים את המציאות, מודים עליה ומיד משחררים כל אחיזה.
מזכיר את הכנת רשימות המלאי על ידי הלוחמים והשלכתן (מיד) לאחר מכן.

לי זה מזכיר את הנעליים של הקאובויס, שעל אחוריהם היתה מותקנת מעין מברשת, שעם כל צעד היתה מוחקת (מטשטשת) את טביעת הנעל בקרקע.

וזו גם האסוציאציה שלי מכותרת הספר: "כותבת ומוחקת אהבה".